The Chirpin' Crickets-1957

[Celluloid Hero]

The Chirpin' Crickets-1957

דבר ראשון שאפשר לשים לב אליו במבט זריז על העטיפה הוא ש The Chirpin’ Crickets הוא אלבום של להקה. הקריקטס. זאת לא הלהקה של באדי (זאת כן הלהקה של באדי, אבל זה לא מה שכתוב על העטיפה) ,כולם שווים וכולם תורמים את חלקם למאמץ. הקריקטס היו : Buddy Holly -lead guitar and vocals , Niki Sullivan (guitar), Joe B. Mauldin (bass), and Jerry Allison (drums (כאמור, נטול כל רמז לאיזשהו היררכיה פנימית בלהקה. ) הדבר הבאמת מיוחד פה, ובכלל לא מובן מאליו באותו זמן, היה שהלהקה כתבה שירים לעצמה. לא את כולם כמובן, אבל את החלק הארי, ואת השירים החשובים. ואם להקות רוקנרול שהיו כותבות את השירים של עצמן היו נדירות ב 1963, נחשו עד כמה הן היו נדירות ב 1957.. בעצם, עזבו אותם מלהקות רוקנרול שכותבות. כמה להקות רוקנרול שקיימות, יצא לכם להכיר מ 1957?. הקריקטס היו לגמרי הבלו-פרינט מהבחינה הזאת. בס-גיטרה-תופים. קונספט כל כך משומש כיום, שהוא הספיק לצאת לגמרי מהאופנה (כמו כל אינסטרומנט מוזיקלי אמיתי למעשה), אבל מישהו היה חייב להשמיש אותו תחילה. אם לדבר על האלבום עצמו, אז בעיני מדובר באלבום הטוב ביותר של באדי (כלומר השני קצת פחות טוב), בעיקר בזכות הקונסיסטנטיות שלו. שבעת השירים הראשונים הם כולם מהשירים הגדולים ביותר של ההול. ונכון ,האחרים קצת פחות טובים, אבל עדיין, פשוט כיף לשמוע את האלבום הזה במלואו. ואני יודע שאתם עלולים להרים גבה בשלב זה. באמת כיף לך לשמוע אלבום משנות ה-50?. החלקת על השכל (שוב) או מה?. ולזה אני עונה- האלבום הזה, למעט חריגה או שתיים, אם היה נוצר היום, לא היה מרגיש כל כך תלוש מזמנו. וזה לא רק בגלל שהוא נשמע כל כך רענן ואנרגטי לאוזניים שלי, זה גם בגלל שהאופנה תמיד חוזרת על עצמה. כן, באותה מידה יכולתי להגיד שהקריקטס נשמעים לי כמו אחת מאותן להקות אינדי מארץ ה Low-fi שמקליטה את השירים שלה על מיטה בחדר השינה של ההורים, עם גיטרה רעועה, סולן יבבני ומתופף שחובט בשומן הירכיים שלו. בלי יותר מדי כלים מוזיקליים שמצרצרים באוזן, הם פשוט דוגלים במינימליזים מוחלט, שמדגיש את המלודיות המושלמות שלהם. מבריק לא?. איך בעצם לא חשבו על זה קודם.. (אני מגזים כמובן, אבל הבנתם את הרעיון). יפה, עכשיו שטיפלנו בעניין הזה, אפשר לדבר על השירים עצמם. ו Oh boy, איזה פתיחה יש פה. אולי אפילו התחלה של מסורת- לתפוס את האוזן על ההתחלה עם הקטע הכי בועט שלך. הו בוי, דומה ברוחו ל blue suede shoes של אלביס- באדי מזנק עלינו עם הקול שלו, והמוזיקה חובטת בעקבותיו ועוצרת, באדי חובט במיתרי הגרון שלו שוב, והמוזיקה מזנקת עליו בחזרה. אחרי זה באדי ממשיך לנהל את הדו-קרב שלו, רק עם נערי הליווי שלו הפעם. ותנו לי להגיד משהו על קולות הליווי האלה. אם יש פה משהו שמסגיר את הגיל של האלבום, זה זה. גם סגנון השירה הבארברשופ קוורטטי שלהם, אבל במיוחד הטון. אולי זאת היתה הדרך שלהם להסוות את הגוון הדק והצוווחני יחסית של באדי?, אין לי מושג, אני רק יודע שלא בריא לשיר בכאלה גבהים, ושלא הייתי רוצה להיות בתחתוני.. אממ, נעליים שלהם. השיר הבא הוא Not fade away, ומה אני אגיד לכם, יותר קלאסיקה בוראת עולמות מזו קשה למצוא. אני כמובן רומז לסטונס פה, שנתנו אינטרפטציה מדהימה לשיר הזה על הבמה בתחילת דרכם. אבל רק על הבמה, כי באולפן הם לא התעלו על האנרגיה של הקריקטס. שעונים על מקצב הבו דידלי הידוע, והקצב דמוי-תופים שיוצרים קולות הליווי עצמם, השיר הזה מראה לראשונה את היכולת היצרתית המיוחדת במינה של הלהקה הזאת. כאילו יש מאין, פתאום רעיון ישן הופך למשהו חדש ומלהיב. הבא בתור youv’e got love מוביל אותנו לעולם הבלדות של באדי, עם קצת ניחוח קאנטרי משובח (בכל זאת טקסנים..), ומיד אחריו מגיע Maybe baby- עוד קלאסיקה ענקית. תענוג לשמוע איך באדי משתעשע לו עם הליריקה הנחרזת לה בעצלתיים, וקצת קשה לחשוב על הביטלס המוקדמים בלי השיר הזה. קולות הרקע המתוקים והמיללים, הגיטרה המצלצלת, המלודיה המושלמת, זה הכל כבר שם, רק צריך להושיט יד ולקחת. אבל אל תתייאשו אם חיפשתם משהו קצת יותר מטלטל משירי פופ מתקתקים. It’s too late הוא הרבה יותר בלוזי, ושימו לב ליללות החיה הפצועה של באדי בפזמון- באיזשהו אפקט שוודאי הקדים את זמנו- הוא מוסיף הד מרוחק שמטיל צל כבד ואפלולי הרבה יותר על השיר הזה. לא בכדי הפכו הקריקטס באותו זמן לחביבהם של אפילו דיירי אולם האפולו בניו-יורק, שראה אך ורק הרכבים ואומנים שחורים באותו זמן. כן, הם היו עד כדי כך משכנעים שהם הצליחו למכור בלוז לשחורים.. Tell me how הנפלא שבא בהמשך הוא עוד הוכחה לכך שלאיש בשם באדי הולי היה את אחד הקולות היותר אקספרסיביים שאפשר למצוא מאז ועד היום. עם הטריקים שלמד מאלביס (השיהוקים הפתאומיים למשל) והצורה שבה ידע לעוות ולמתוח את ההברות, לעלות ולהוריד אוקטבות בהרף עין, ובמיוחד הויברציות שהיה מוסיף בדיוק במקום הנכון, הוא פיתח סגנון שירה שיכול לבטא קשת שלמה של רגשות, וממש לעשות את השיר. השיר האחרון שחשוב לי להדגיש פה הוא That will be the day, שהיה כמובן הלהיט הגדול של באדי באמריקה. נכתב על ידי באדי תוך חצי שעה, ומבוסס על שורה ממערבון מפורסם של ג'ון ויין ("ג'ון ויין טובח באינדיאנים ואוהב את זה", סתם, המצאתי את זה כרגע) שראה באותו יום, מדובר בהברקה מנצחת לדורות. השירים הבאים, כאמור, פחות ייחדשו למי שעקב עד עכשיו, אבל עדיין- הם נפלאים כל אחד בדרכו. Looking for someome to love חוזר לרוקנרול של שיר הפתיחה אבל הפעם עם סולו a-la צ'אק בארי מוטרף באמצע, an empy cup מתחיל רצף בלדות מושלמות שנגמר ב Last night עם הניחוח הלאטיני, רק כדי לתת לנו כיף רוקנרולי אחרון בדמות Rock me my baby. כן פעם היו מכניסים את המילה "רוק" לשמות של שירים, הייתם מאמינים על הפרימיטיביים האלה?

Track listing Side 1 1. "Oh, Boy!" (Bill Tilghman, Sonny West, Norman Petty) – 2:07 2. "Not Fade Away" (Buddy Holly, Petty) – 2:21 3. "You've Got Love" (Roy Orbison, Johnny Wilson, Petty) – 2:05 4. "Maybe Baby" (Holly, Petty) – 2:01 5. "It's Too Late" (Chuck Willis) – 2:22 6. "Tell Me How" (Holly, Jerry Allison, Petty) – 1:58 Side 2 7. "That'll Be the Day" (Holly, Allison, Petty) – 2:14 8. "I'm Looking for Someone to Love" (Holly, Petty) – 1:56 9. "An Empty Cup (And a Broken Date)" (Orbison, Petty) – 2:11 10. "Send Me Some Lovin'" (John Marascalco, Leo Price) – 2:33 11. "Last Night" (Joe B. Mauldin, Petty) – 1:53 12. "Rock Me My Baby" (Susan Heather, Shorty Long) – 1:47 Personnel Buddy Holly and The Crickets • Buddy Holly – lead vocals, lead guitar, acoustic guitar on 5, backing vocals on 2 • Jerry Allison – drums, card-box percussion and backing vocals on 2 • Joe B. Mauldin – contrabass, except on 7 and 8 • Niki Sullivan – rhythm guitar, except on 1, 2, 5, 7, 8 and 11, backing vocals on 2, 7 and 8 Additional personnel • Larry Welborn – bass on 7, contrabass on 8 • The Picks (Bill Pickering, John Pickering and Bob Lapham) - backing vocals, except on 2, 7 and 8 • Ramona and Gary Tollett – backing vocals on 7 and 8​

 

[AeroTom]

הרוקנ'רול בחיתוליו וזה אלבום שהוציא לגמרי את אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר שלו, לצד אחרים לא פחות טובים. Not Fade Away היה מהשירים הראשונים שהכרתי בחיבור למוזיקה, אבל כמובן דווקא מאמנים אחרים, לפני שגיליתי את המקור (כפי שקורה הרבה בגיל צעיר עם שירים מוכרים כאלו). מי שגילו לי אותו בהתחלה היו שוברי הלבבות, שביצעו אותו מדי פעם בהופעות, הדד עם הגרסה הסופר-ארוכה שלהם ושביצעו אותו ה-מ-ו-ן בהופעות (אישית הכרתי אותו לראשונה איתם מהגרסה של ההוצאה הזו, עם הסגירה של Winterland), וכמובן הגרסה של הסטונס המוקדמים. פה דווקא קישרתי להקלטה מאוחרת חביבה עלי שלהם, זו מ-Stripped של 95 (לדעתי יש שם כמה גרסאות מאוד Underrated). את חדוות הרוקנ'רול של הפיפטיז גיליתי בזמנו עם צ'אק בארי המוקדם (עם "Berry Is On Top" של 59). אין ספק שהוא והולי היו חלוצים רבי-השפעה של אז ועד היום. את בארי אני אוהב הרבה יותר, אך הולי מגיע למחשבות שלי מדי פעם. זה קורה אגב כל פעם שאני צופה בסרט האהוב עלי ומגיע לתחילת הסצינה של הכמעט-התרסקות של הלהקה כשראסל מתחיל לשיר בספונטניות את "Peggy Sue" כיאה למצב...מת על הרפרנס הזה (מתוך המונים מוזיקליים כאלו בסרט).

 

[Celluloid Hero]

Buddy Holly - 1958

האלבום השני שהוציא באדי הולי בחייו מציע המשכיות מאוד ברורה לאלבום הקודם. נכון, ההבדל הוא עצום אם משווים את שתי העטיפות – זה של האלבום הזה וזה של הקודם (וזה קל, כי כיום הם נמכרים על דיסק אחד עם עטיפה משותפת- אגב, בדיוק ההוצאה שיש לי), שם נראה באדי הפעם בודד עם חיוך מונה ליזה, רציני, מסודר, מהורהר, ובלי משקפיים!. אבל האמת, שההבדל הוא יותר טריק פרסומי מאשר כל דבר אחר. בנסיון של חברת התקליטים לבודד את האלמנט שזכה להצלחה מטאורית , ולסחוט אותו עוד יותר הפעם, באדי הולי הפך לאומן סולו. הוא עדיין מלווה בשני חבריו הטקסניים לקריקטס – ג'רי אליסון (תופים) וג'ו מאדלין (קונטרבס), הוא עדיין מקליט את שיריו באותו אולפן שהניב את הלהיטים הגדולים שלו, עם בדיוק אותו המפיק (נורמן פטי) ,שממשיך לדחוף את השם שלו לקרדיטים ולכיסי ה royalties של באדי. והוא עדיין משקפופר חננה עם אותה גישה שטותניקית-ילדותית. אבל הוא הפך לאומן סולו... בכל זאת כמה הבדלים אומנותיים חשובים קיימים פה. בתור התחלה, קולות הליווי המציקים מהאלבום הראשון נעלמו. אולי זאת הכוונה בבאדי הולי סולו?. אני לא יודע, אבל זה שינוי בהחלט לטובה. דבר שני- הנסיוניות והגיוון המוזיקלי רק הולכים מתחדדים פה, מה שאומר שכשבאדי כותב את השירים שלו, הם השירים הכי טובים והכי מקוריים שנכתבו עד לאותו רגע, ומצד שני- כשהוא לא כותב את השירים, הפערים גם הם מתחדדים. בעצם נוצרת תחושה של אלבום די patchy (אפילו יחסית לאלבום מ 1958), שקצת מזכיר לי את האלבומים המוקדמים של הביטלס, כשיכולת כתיבת השירים שלהם פתאום זינקה לשמים, והקאברים נותרו בדיוק באותו מקום שהם הניחו אותם, אבל- עוד נגיע לזה. האלבום נפתח עם I’m gonna love you too, קאנטרי-פופר יפהפה של באדי, כאשר קולות הליווי שמספק באדי עצמו הן הדבר הבולט והחדשני לאוזן. מעין מקהלה של איש אחד, שנוצרת ע"י הדהוד הקול של באדי- זה בכל אופן מה שמרים אותך פה מעלה. למעשה ידוע שבאדי גילה עניין מיוחד באפקט ההידהוד ( או reverb ) הכנסייתי ואף דאג לבנות באולפן ההקלטות אקו צ'יימבר, שבו הונחו אריחים על הריצפה במיוחד, כדי ליצור את האפקט המהדהד הזה. כאילו שהוא כבר הרגיש מה התפקיד האמיתי של המוזיקה שלו הולך להיות. השיר השני הוא פגי סו, הלהיט הגדול של באדי מאותה שנה. השיר נכתב תחילה על אחיינתו של באדי סינדי לו, אבל שונה לפגי סו, היא חברתו ואשתו לעתיד של המתופף ג'רי אליסון (טוב, הם רבו באותו זמן, והיה צריך לספק לה מנחה כלשהי, אז מה רע באחד משירי הפופ הגדולים של כל הזמנים..). אבל אני חושב שמי ששומע אותו לראשונה, ייגלה שיר פופ מעט קשה לפיצוח. הגיטרה נמצאת הרחק מאחור, בעוד שהתופים שנכנסים ויוצאים כל הזמן הם אלו שמלווים אותך דרכו, וגם המלודיה שמנגן באדי בקולו משתנה כמה וכמה פעמים בצורה לא צפויה, כך שלא ממש מדובר בחיים קלים למאזין. אבל בסיכומו של דבר, זה מה שכל כך נהדר פה- זה שיר שהיופי האמיתי שלו מתגלה דווקא עם הזמן. אני רואה אותו כמעין לחישת אהבה מאוד ביישנית, שמודגשת יפה עם התופים המהדהדים ברקע כמו רעם מתגלגל, עד הבית האחרון אז היא מתפרצת עם רוח השטות של באדי וסולו הגיטרה שלו. מיותר לציין שמדובר בצורה וגישה מאוד מקורית ולא שגרתית לשירי אהבה (ושירים בכלל) באותו זמן. Look at me, וגם Listen to me שבאים בהמשך הם בלדות הרבה יותר שגרתיות לאוזן עבור באדי, הראשון מלווה אורגן מסבאתי שכזה, והשני מלווה גיטרה המצלצלת של באדי (מי שלא זוכר, גם הביטלס וגם הבירדס חייבים את הקריירה שלהם לסאונד הגיטרה הזה). המלודיה עדיין נפלאה, במיוחד באחרון. מכאן אנחנו ממשיכים לנקודה שבעיני היא הפחות מעניינת באלבום- שני קאברים רצופים, אחד בלדה חביבה של פאטס דומינו, והשני שיר רוקנרולי מוצהר של ליטל ריצ'ארד- Reddy teddy. באחרון באדי מחספס את קולו לגמרי כדי להישמע יותר רוקר. זה קצת מזכיר את הגירסה הידועה של אלביס ,אבל מפתיע בגישה יותר מלוכלכת והרבה פחות מהוקצעת ממה שאלביס היה מסוגל לתת באותו זמן (באותו זמן הוא גוייס לצבא, מנסה להימנע מלפגוש מפקד בשם טדי ככל שיכל..), וזה במיוחד מפתיע אם מתחשבים בשיר שבה מייד לאחר מכן. Everyday הוא השיר הכי מיוחד שתמצאו בשני האלבומים האלו. מפגיש אך ורק צלילים קסילופוניים עדינים שנובעים מכלי דמוי פסנתר שנקרא Celeste , עם הברכיים של ג'רי אליסון שמשמשמות ככלי ההקשה (כן, לא צחקתי בחלק הקודם של הסקירה), הוא מתנגן כמו שיר הערש היפה ביותר ששמעתם, ששר באדי הולי עם כל האהבה ודאגה שבליבו לתינוק רך בימים.. לימים העולל הזה ייגדל מתוך העריסה שלו ויהפוך לעולם מוזיקלי שלם. הבא בתור, Mailamn bring me no more blues , הוא הדרך של באדי להראות לכם עד כמה אומן מגוון הוא היה. רוקנרול, פופ, ועכשיו גם קצת בלוז. כולם מבוצעים בצורה שרק באדי הולי יכל לבצע אותם. Words of love, הוא השיר האחרון שחשוב לי להתעכב פה במיוחד. הסאונד שלו גורם לי לזקור את אוזניי מיד. למעשה, על רקע שאר הקטעים פה, השיר הזה מרגיש כמו שדר מהעתיד. מעין קפיצת מדרגה מבחינה הפקתית ומלודית בו-זמנית, ולא רק עבור באדי עצמו. אם ניקח את הדברים של פול מקרטני בחשבון, אז גם הם הרגישו את הייחודיות של הסאונד הזה בזמנו, ואפשר לומר שזה שבאדי דחף את המוזיקה שלו למקומות חדשים כל הזמן, ואילץ את המתחקים אחר דרכו לפענח את השינויים האלה, דחף גם אותם בסופו של דבר להתנסות בדברים חדשים- זאת אגב מבחינתי ההגדרה של visionary אם אי פעם הייתה כזאת.. לענייננו- הביטלס כמובן ביצעו קאבר נפלא לשיר הזה, אבל, גם הם לא הוסיפו במאום על הביצוע המקורי. להפך, האישיות של באדי, שהיא טיפטיפה מוזרה ואממ.. אקסצנטרית , משתקפת יפה בביצוע הזה, והרבה יותר עושה לי את זה, חייב לציין. שלושת השירים שסוגרים את האלבום פחות מרשימים מבחינתי, ועדיין בייבי יו סו סקוור (שבוצע ע"י אלביס במקור) הוא אחלה רוקנרול. האמת, רציתי לכתוב אחלה רוקנרול גנרי, אבל אז קלטתי ש 1958 זה דבר מטופש ביותר לרשום.. באדי בכל אופן, נותן פה אחלה חיקוי של אלביס (כולל הקול הנמוך שלו). rave on שבא אחריו היה סוג של להיט, אבל אני לא כל כך מרגיש את זה, אפילו שהוא יופי של בארום-רוקר, ו Little baby שסוגר את העסק הוא עוד חתיכת רוקנרול כיפית שנשמעת קצת שונה ומיוחדת הודות לאפקט המיושן על קולו של הולי (מיושן אפילו בשביל הפיפטיז..). אה, ומה לכל הרוחות יש לבאדי הולי מתינוקות? Track listing "I'm Gonna Love You Too" (Joe B. Mauldin, Niki Sullivan, Norman Petty) – 2:14 "Peggy Sue" (Buddy Holly, Jerry Allison, Petty) – 2:30 "Look at Me" (Holly, Allison, Petty) – 2:07 "Listen to Me" (Holly, Petty) – 2:22 "Valley of Tears" (Fats Domino, Dave Bartholomew) – 2:09 "Ready Teddy" (Robert Blackwell, John Marascalco) – 1:32 "Everyday" (Holly, Petty) – 2:09 "Mailman, Bring Me No More Blues" (Ruth Roberts, Bill Katz, Stanley Clayton) – 2:12 "Words of Love" (Holly) – 1:56 "(You're So Square) Baby I Don't Care" (Jerry Leiber, Mike Stoller) – 1:37 "Rave On!" (Sonny West, Bill Tilghman, Petty) – 1:50 "Little Baby" (Holly, Petty, C. W. Kendall Jr.) – 1:57 Personnel Buddy Holly – guitar, vocals Joe B. Mauldin – bass Jerry Allison – drums Additional personnel Norman Petty – organ on 3, piano on 11 Vi Petty – piano on 3 5 6 8, celeste on 7 C. W. Kendall Jr. – piano on 3 10 12, Niki Sullivan – rhythm guitar on 6 Al Caiola – guitar on 11, Donald Arnone – guitar on 11,

 

[ציףציף1000]

נסיון שלישי...

קשה להחליט מי כותב השירים החשוב של התקופה ההיא - הולי או צ'אק ברי. שניהם היו חדשנים, אף כי כתבו בתוך התחום הצר של שירים לנוער. מעניין גם מה הניע את הולי לחדשנות, מעבר לרצון לכתוב שיר שיהיה שונה מהשירים האחרים במצעדי הפזמונים. הוא היה מטקסס, אך אין הרבה השפעה של קאנטרי על הלחנים שלו.

 

[Celluloid Hero]

דווקא טקסס הולך טוב עם אמביציה וחדשנות,

לפחות מוזיקלית.. אני יכול להזכיר את מעליות הקומה ה-13 בתור דוגמא מצוינת, וגם שם- קאנטרי לא היה יותר מדי. לגבי מי היה חשוב יותר- אני ממש לא יכול להכריע. אבל מצד שני ברור לי שהמלודיות של הביטלס והביץ' בוייז למשל, עם הזמן נשענו הרבה יותר על הסגנון של הולי מאשר על של בארי. מצד שני, גם רוח הרוקנרול של צ'אק ברי התגלגלה חזק לדורות הבאים. אז כן, אי אפשר להכריע

 

[Barmelai]

וטוב שאין צורך להכריע

שניהם, הולי וברי, אי אפשר להגזים בחשיבות שלהם ובהשפעה על כל מה שהפך והיה לז'אנר חדש ודרך ביטוי צעירה וכל כך כובשת לב. כן אפשר להגזים בעומק התגובה הרגשית שהולי מעורר ואני לא אעשה זאת, רק אומר שהוא היה אחלה מוזיקאי, פורץ דרך ולא דיבר אלי במיוחד. נחמד. הסקירה כמובן נפלאה ולדעתי היא אחת החשובות שנכתבו כאן בשנים האחרונות. מי שלא גדל על באדי הולי ומי שלא יצא לו להכיר אותו עד היום, זאת הזדמנות פז לעשות את זה. עבור כל מי שרוקנרול מזיז לו משהו זאת חובה, לא פחות, להכיר את שני האלבומים של הולי. הזכות לומר שהשירים שלו לא באמת משיגים את המטרה ששיר רוק חייב להשיג - לפרק את המאזין לרסיסים, שמורה רק למי שכבר מכיר אותם שנים רבות. אני כמובן מתלוצץ בקטע של הזכות, מה שלא מפריע לי להיות רציני להחריד.

 

[Celluloid Hero]

טוב לפחות נהנת מהסקירה

תשמע, אני משום מה לא נכנסתי לשוק גדול מדי מהחדשה הזאת, אני פשוט מצרף אותה לשאר הדברים שלא האמנתי שאפשריים, והתבדתי מאז הגעתי לפורום הזה: 1.באמת יש אנשים שלא אוהבים את הביטלס (?) 2.באמת יש אנשים שאוהבים את הביטלס אבל לא אוהבים את הביץ' בוייז (?!?!) 3. באמץ יש אנשים שאוהבים את הביטלס אוהבים (או לא) את הביץ' בוייז, ולא אוהבים את באדי הולי. (!!!!!) כך שנכנסת למקום השלישי והמכובד

 

[Barmelai]

גם לשם לא נכנסתי

אני לא מפלה. גם הביטלס המוקדמים לא באמת עושים לי את זה. גם הביצ'בויז המוקדמים לא.

 

[melancholy man]

ככל המיינסטרים שמרני יותר

תגובת הנגד קיצונית ומפתיעה יותר, לכן טקסס היא מקום כל כך פורה למוסיקה חדשנית, לא רק באדי הולי ורוקי אריקסון, גם עשרות אמני בלוז משם, בכלל, המפגש התרבותי, של אולטרה שמרנות לבנה גזענית, עם קהילה שחורה דתית מאוד וקהילה מקסיקנית ענקית, הוליד טעמים, ריחות וגם צלילים יחודיים, באדי הולי, שהלך הכי שחור מבין כל מקביליו (ולעבר הבלוז המסוכן, לא הגוסטפול הבטוח, כמו אלוויס, זה אגב ההבדל האמיתי בין הולי לאלוויס ואם כבר אנחנו שם, אני לא הייתי ממעיט בהשפעה ובכישרון של אלוויס). בכל מקרה צודקת ציף, יחד עם בארי, אחד מגדולי הכותבים של הגל הראשון של הרוק אנד רול, היתרון של בארי עליו (חוץ מזה שצ'אק בארי היה מגניב ו cool ובאדי הולי היה גירסא חנונית לדרו קארי) הוא באורך הזמן וכמובן, בזה שבארי, היה קצת קודם.

 

[Celluloid Hero]

יש הבדל ענק בין אלביס להולי

מתחיל בפרסונה ההפוכה לחלוטין, ממשיך בבלוז כפי שציינת, ונגמר ב (הכי חשוב מבעיני) העובדה שהוא כתב שירים לעצמו. ולא סתם שירים, השירים הכי טובים ומקוריים של התקופה. כשמסתכלים על זה ככה, קל להמעיט בחשיבות של אלביס. נכון שהוא היה לפני באדי, והיו לו כמה שירים מאוד חשובים וטובים בהתחלה שהשפיעו מאוד על באדי, ותמיד היה לו קול נהדר (את זה אף אחד לא ייקח ממנו), אבל שם זה נגמר בעיני. עוד משהו- אני לא רואה כזה טעם להשוות בין צ'אק ברי לבאדי הולי. כשבאדי הלך על straight רוקנרול, הוא לא התקרב לקרסוליים של בארי (אם כבר, אז הוא הציע אלטרנטיבה אולטרה חנונית לרוקנרול. ומגניבה בדרכה!) אבל שוב, לאוזניי המוזיקה שלו בשיאה הייתה הרבה יותר מתוחכמת משל בארי, לפחות מבחינת עיבודים ומלודיות. זה פשוט סגנון שונה.

 

[melancholy man]

אם קל לך להמעיט בחשיבות של אלוויס

אתה מחמיץ משהו מהותי. זה הרבה מעבר לכמה שירים מעולים וקול טוב, נכון מה שהוא עשה אחרי תקופת הרוק הקצרה, מביך לעיתים (וגאוני בפעמים אחרות) אבל הדמות שלו בסופו של דבר היא אייקונים ולא בחינם. אבל לא לדיון באלוויס או בבארי התכנסו, מגיע לבאדי הכבוד הזה רק לעצמו

 

[melancholy man]

דמות אייקונית לא בחינם

 

[Celluloid Hero]

רק שמשווים לבאדי.

ורק כשמדברים על מוזיקה נטו. אלביס היה חשוב לעולם הרוקנרול בצורה שקשה לתאר בשני משפטים, ולמעשה, אני מקווה שיבוא היום ומישהו ירשום את הסקירה שתתקן את העוול החמור שנעשה בסקירה שלי (טוב דווקא ניסיתי להכניס את המילה אלביס כמה שרק יכולתי לסקירה ,גם אם לשלילה , כי באדי באמת היה מאוד מושפע ממנו). בסיכמו של דבר אלביס היה פרפומר, יותר מכל דבר אחר, וזה הצד החזק שלו, באדי בהשוואה, היה יותר "האיש החושב" של הרוקנרול. דווקא זה מענין לראות את ההבדלים האלה ואיך החיבור שלהם בסיכומו של דבר (יחד עם האישיות השונה של ברי, ושל ג'רי לי) יצקו ביחד את העתיד לבוא.