The Chicharones - When Pigs Fly
אלבום שהמלצתי עליו כבר מספר פעמים בעבר, ואני מוצא עצמי חוזר אליו כל פעם מחדש: הראפרים הרציניים מדי בדרך כלל Sleep (Oldominion) ו-Josh Martinez איחדו כוחות, יצרו לעצמם אלטר אגו'ז חזירים (?!), הוציאו אי.פי או שניים עד שלבסוף הביאו את המכה ב-2005 עם האלבום המעולה הזה. לא תמצאו פה הפקות הארדקור, גם לא היפ הופ נסיוני מאגניב כמו באנטיקון, ולא, גם לא פואטיקה - בסך הכל שני אנשים שעושים מחווה אדירה לאולד סקול מבודח (הראשונים שקופצים לי לראש הם השוגרהיל גאנג, שרבים מדלגים עליהם כשמחליטים לעשות מחוות כאלה או אחרות לאבות ההיפ-הופ) על גבי הפקות ייחודיות מצד אחד, ומלודיות ומרגשות מצד שני. יש פולק, יש פופיות, יש לטינו (בכל זאת Sleep מקסיקני) ויש הרבה הרבה כיף. ולמרות כל זאת, לא מדובר באלבום קומי נטו - יש לו גם את הצדדים הטיפה מבואסים שלו - Breaking Point הוא כזה, וגם Guys Like Me, והייתי אומר שאפילו Little By Little עם סימפול הפסנתר החמוד והמרגש... אז מי שמאס באנדרגראונד פלצני או באלטרנטיב נסיוני, או סתם אנשים שנתפסים לסטריאוטיפים טיפשיים על אנדרגראונד בגלל ראפר וחצי (דום וגרים), מוזמן לשמוע את האלבום האדיר הזה ולהיווכח - יש גם אנדרגראונד פופי, מבודח ומודע לעצמו שהוא לא בהכרח ג'אז-ראפ (!!!) "Behind every tragedy a miracle lies..."
אלבום שהמלצתי עליו כבר מספר פעמים בעבר, ואני מוצא עצמי חוזר אליו כל פעם מחדש: הראפרים הרציניים מדי בדרך כלל Sleep (Oldominion) ו-Josh Martinez איחדו כוחות, יצרו לעצמם אלטר אגו'ז חזירים (?!), הוציאו אי.פי או שניים עד שלבסוף הביאו את המכה ב-2005 עם האלבום המעולה הזה. לא תמצאו פה הפקות הארדקור, גם לא היפ הופ נסיוני מאגניב כמו באנטיקון, ולא, גם לא פואטיקה - בסך הכל שני אנשים שעושים מחווה אדירה לאולד סקול מבודח (הראשונים שקופצים לי לראש הם השוגרהיל גאנג, שרבים מדלגים עליהם כשמחליטים לעשות מחוות כאלה או אחרות לאבות ההיפ-הופ) על גבי הפקות ייחודיות מצד אחד, ומלודיות ומרגשות מצד שני. יש פולק, יש פופיות, יש לטינו (בכל זאת Sleep מקסיקני) ויש הרבה הרבה כיף. ולמרות כל זאת, לא מדובר באלבום קומי נטו - יש לו גם את הצדדים הטיפה מבואסים שלו - Breaking Point הוא כזה, וגם Guys Like Me, והייתי אומר שאפילו Little By Little עם סימפול הפסנתר החמוד והמרגש... אז מי שמאס באנדרגראונד פלצני או באלטרנטיב נסיוני, או סתם אנשים שנתפסים לסטריאוטיפים טיפשיים על אנדרגראונד בגלל ראפר וחצי (דום וגרים), מוזמן לשמוע את האלבום האדיר הזה ולהיווכח - יש גם אנדרגראונד פופי, מבודח ומודע לעצמו שהוא לא בהכרח ג'אז-ראפ (!!!) "Behind every tragedy a miracle lies..."
אבל גו'ש מרטינז הוא בדיוק מה שתיארת בפסקה האחרונה (למרות יש לו שיר שאני אוהב מאוד בשם nightmares נדמה לי). אנטיקוני, פלצן, ביזארי למדי (בד"כ). וסליפ, סליפ שייך לאולדומיניון שזה קולקטיב שאני חולה עליו (למרות שבשנים האחרונות הם מאכזבים אותי ללא יוצא מהכלל). ובכלל מתי יוצא ל - SNAFU דיסק חדש, הוא מלך. פלג.