כדור בדולח22
New member
The best man and the worst bride : חלק 1
ההמולה הייתה רבה באותו יום. זה לא היה יום רגיל.
זה היה יום בסוף יוני שיכול היה להיות חם כגיהינום עלי אדמות, אבל הקוסמוס התחשב בנו ונתן לנו מועד חתונה חמים אך אוורירי.
הבריזה נשבה, מסמפטת אותו בחליפה ואותי בשכבות טיח ושיער מורם,
כמו מרחמת על מפגש השדיים הנתונים במחוך, מפני הזיעה הניגרת.
אני הייתי מוקפת בחבורה המשונה אך העליזה שלי בחיזוק גבי של אמא כל יכולה
פלוס גוורדיית בעלי מקצוע בתשלום שהיו אמורים לגרום לי להיראות כאלה יוונית לערב אחד.
הוא היה מוקף בשניים שליוו אותו כבר שנים, נכונים למזוג עוד ועוד, להיות נושאי כלים מחויבים בכל הווייתם.
הערב לפני היה קשה לשינה לשנינו. הזדיינו כמו כלבים על אקסטות, שלא יודעים שיכולה לבוא המנוחה המתירה בסיום.
הזיון האחרון שלי כרווקה. ואז עוד אחד אחרון, ואחרון אחרון ודי, ואחד למזל טוב, ואחד נגד עין הרע...
"אומרים שעור הפנים קורן אחרי סקס." הוא אמר לי.
עניתי מתגרה: "גם שינה משפרת אותו".
ולא רצינו לישון.
הבוקר נפתח ברגוע, המלווים הביאו מאפים וקפה ואני התעקשתי ללכת לים.
המלון בו התארגנתי היה ממש על הטיילת התל אביבית המיוזעת והשעה תשע בבוקר קסמה לטבילה אחרונה של רווקות,
לאורם השקט של המתרחצים הפנסיונרים שגם הם, למרות שנוח לשכוח - מנת חלקה של העיר.
הגוורדיה ניסתה להניא אותי מהסיפור הזה. "מלח ים ייבש לך את השיער" אמרה האמונה על היופי בחבורה.
אבל התעקשתי והעליתי בידי לגרור רק את אחד ממלוויי החתן איתי, את יותם. "
ארבעים דקות היא חוזרת ולא דקה אחרי." הבטיח למלעיזים.
"בואי נסיכת הנילוס" אמר ותפס בידי בתנועה מלאת פאתוס, סוחב מגבת מהמלון.
יותם היה החבר הכי שווה של בן. טוב, אולי לא הכי שווה בקנה מידה סטנדרטי, אבל הוא היה הכי שווה בעיניי. ידעתי שגם אני בעיניו.
חלקנו את אותו תאריך יום ההולדת בפער לטובתו (או לרעתו- תלוי מאיזה כיוון בוחנים) של עשר שנים, וגם את אותו מזג עקרבי מפורסם.
הפלירט הקטן, סמוי לרוב ורק לעיתים בהשפעת פרטיות גנובה כשבן היה בשירותים או בחו"ל ואני נזקקתי לשירותים גבריים לעת מצוא (סולם, קצר חשמלי...)
נהיה לעיתים מעט נועז יותר אבל תמיד בידיעה ששום דבר לא יהיה בינינו.
חלקנו שנינו כבוד ואהבה גדולה לבן, ותקשורת ללא מילים של הבנה פשוטה וברורה שבעולם אחר ובזמן אחר לא היינו נותנים אחד לשני לצאת לנו מהמיטה.
יותם היה מתוכנת להיות ה- best man , הוא ידע שאני ובן נתחתן מהיום הראשון שפגש אותי וטרח לומר זאת באוזני שנינו למרבה המבוכה עוד באותה הפעם.
לנו לקח ארבע שנים להתבשל עם הרעיון.
בחוף הוא פרס מגבת ונתן לי לשבת. הוא ישב על החול סמוך אליי.
ראיתי אותו מחזיק בבטן בכל מאודו ויכולותיו את הסיטואציה מלגלוש להיות פרטית.
הסתכלתי בצדודיתו. הוא גילח את הזקנקן המפורסם שלו, ששיווה להופעתו טוויסט בעלילה. כנראה לכבוד המאורע החגיגי, חשבתי לי.
הוא גייס כמה בדיחות "בריידזילה" ובדיחות שוביניסטיות לעילא על חתונות, חמים וגרוע מכך- חמות.
צחקנו מלא ואז ביקשתי לי קצת שקט לפני הזנקת המרוץ לחופה.
הוא אמר "ברור" ולא הוסיף דבר.
נכנסתי למים. שחיתי קצת, נכנסתי פנימה "לעמוקים" כמו שרק לגדולים מותר.
הרגשתי את הלחץ עוזב לי את הגוף, נשטף בים והרגשתי כפסיק. פסיק רגוע ומאושר.
כשיצאתי מהמים פוסעת- גורפת את החול בכפות רגליי היחפות הוא המתין לי עומד במגבת פתוחה והניח אותה סביבי- וחיבק את כתפי בחברות.
עמדנו אחד מול השני, "בואי, את רועדת לי בין הידיים" אמר.
הרמתי אליו את מבטי מגירה מי מלח פותחי סינוסים וחייכתי "היית מת!".
"מפגרת" הוא ענה מחויך.
צעדנו חזרה למלון, לא לפני ששידלתי אותו לשתות בירה בלי לספר לאף אחד.
זה מה שהיה חסר לי לפתוח את הבוקר מתודלקת. זה היה הסוד הקטן שלנו.
בחזרתי בעלי התפקידים החלו להגיע כמו על פי שעון מתוזמן היטב, חגים סביבי, נחמדים בקורקטיות מזויפת, מורחים, משרים, מעסים, מצלמים,
מגישים ובעיקר חוזרים כמו מנטרה על המילה "מהמם" להטיותיה השונות.
הכול היה "מהמם" באותו יום. השיער? מהמם! עור הפנים? מהמם! האדום העז על ציפורניי הידיים והרגליים? מהמם ונועז! השמלה? מהממת ומעלפת (עוד יציאה לשונית שחזרה על עצמה שוב ושוב) השמלה השנייה? מהממת יותר מהראשונה. העגילים... נו, אתם מנחשים לבד שהם היו....
מרוב הימום לא שמתי לב שבן פרש עם מלוויו לעיסוקיו והתארגנויותיו הוא.
ניתקתי את עצמי מהסיטואציה מפקירה את עצמי בידי האנשים הטובים שבחרתי.
חשבתי על המסיבה, על הטבעת היפה שתהיה לי על האצבע בסוף הערב, על ירח הדבש החלומי הצפוי
וחצאי מחשבות עליי ועל יותם בחוף התגנבו אליי והסבו לי רוגע ובטחון בליווי עקצוץ מגרה.
הזמן נקף וידעתי כבר שבן ממתין למטה. רכיסת השמלה הושלמה, העפתי מבט חטוף במראה.
נראיתי לי מחופשת, אבל בכל זאת אני. אני יותר טובה. יותר יפה. יותר חזקה. ידעתי שבן מתעלף מגאווה בשנייה שהוא רואה אותי. וכך היה.
יצאתי מהמעלית לקולות החבורה העליזה של שנינו שעשו הרבה רעש.
המבט הראשון שנחת עליי היה של יותם שעמד בלובי המלון ליד הספות. הפה שלו נפער לרגע. חייכתי אליו. לחלוחית נקוותה לו בזווית העין. לא פספסתי אותה.
התקדמתי על נעלי העקב הזהובות לעבר בן. נשיקה (לעזאזל האודם)- חיבוק- פלאש- נשיקה- הגשת הבוקה (זה כבד החרא הזה)... יוצאים לצילומים.
יותם נעלם לי מהעין. מחשבות על פיו הפעור והלחלוחית העדינה רפרפו לי כל מהלך הצילומים. באות והולכות. לא ממוקדות. לא מפורשות. נוכחות- נפקדות.
הגענו לגן האירועים. כבר החלו לזרום המקדימים. סקרתי את המקום. היו כמה פאקים, אבל זה לא היה הזמן לייצר דרמות. הסתובבתי לי בין האורחים, הצטלמתי לעייפה, אחת לכמה דקות קראו לי ולבן לתמונה זוגית עם אורחים חשובים או משפחה. ואז, כמיטב המסורת הדודה המציקה...
יותם קלט את האינטראקציה ממרחק וזינק לכיווני וחילץ אותי ממנה.
העצבים שלי נהיו באחת לפקעת הזהה לזו שבה נשזר שיערי המורם, ודמיינתי איך אני משחררת את אחת מאלפי הסיכות המחזיקות את הקונסטרוקציה הזו על הראש שלי ושורטת את הדודה הזונה הזו.
יותם לקח אותי הצידה רחוק מעיני ההמולה בינות לשיחי הפסיפלורה והצית לי סיגריה. תפס אותי במרפקים ושתק.
נותן לי לינוק מסיגריה גנובה ומדקת פרטיות נדירה. הוא מושלם הבחור הזה, חשבתי לעצמי.
בעולם אחר ובזמן אחר לא היינו נותנים אחד לשני לצאת לנו מהמיטה...
"תמרי, סבתות שלך רוצות תמונה אתנו" הבליח בן.
יותם לקח את הסיגריה הבוערת מידי, עישן את השאריות ומסר אותי לבן ולהתקהלות.
ההמולה הייתה רבה באותו יום. זה לא היה יום רגיל.
זה היה יום בסוף יוני שיכול היה להיות חם כגיהינום עלי אדמות, אבל הקוסמוס התחשב בנו ונתן לנו מועד חתונה חמים אך אוורירי.
הבריזה נשבה, מסמפטת אותו בחליפה ואותי בשכבות טיח ושיער מורם,
כמו מרחמת על מפגש השדיים הנתונים במחוך, מפני הזיעה הניגרת.
אני הייתי מוקפת בחבורה המשונה אך העליזה שלי בחיזוק גבי של אמא כל יכולה
פלוס גוורדיית בעלי מקצוע בתשלום שהיו אמורים לגרום לי להיראות כאלה יוונית לערב אחד.
הוא היה מוקף בשניים שליוו אותו כבר שנים, נכונים למזוג עוד ועוד, להיות נושאי כלים מחויבים בכל הווייתם.
הערב לפני היה קשה לשינה לשנינו. הזדיינו כמו כלבים על אקסטות, שלא יודעים שיכולה לבוא המנוחה המתירה בסיום.
הזיון האחרון שלי כרווקה. ואז עוד אחד אחרון, ואחרון אחרון ודי, ואחד למזל טוב, ואחד נגד עין הרע...
"אומרים שעור הפנים קורן אחרי סקס." הוא אמר לי.
עניתי מתגרה: "גם שינה משפרת אותו".
ולא רצינו לישון.
הבוקר נפתח ברגוע, המלווים הביאו מאפים וקפה ואני התעקשתי ללכת לים.
המלון בו התארגנתי היה ממש על הטיילת התל אביבית המיוזעת והשעה תשע בבוקר קסמה לטבילה אחרונה של רווקות,
לאורם השקט של המתרחצים הפנסיונרים שגם הם, למרות שנוח לשכוח - מנת חלקה של העיר.
הגוורדיה ניסתה להניא אותי מהסיפור הזה. "מלח ים ייבש לך את השיער" אמרה האמונה על היופי בחבורה.
אבל התעקשתי והעליתי בידי לגרור רק את אחד ממלוויי החתן איתי, את יותם. "
ארבעים דקות היא חוזרת ולא דקה אחרי." הבטיח למלעיזים.
"בואי נסיכת הנילוס" אמר ותפס בידי בתנועה מלאת פאתוס, סוחב מגבת מהמלון.
יותם היה החבר הכי שווה של בן. טוב, אולי לא הכי שווה בקנה מידה סטנדרטי, אבל הוא היה הכי שווה בעיניי. ידעתי שגם אני בעיניו.
חלקנו את אותו תאריך יום ההולדת בפער לטובתו (או לרעתו- תלוי מאיזה כיוון בוחנים) של עשר שנים, וגם את אותו מזג עקרבי מפורסם.
הפלירט הקטן, סמוי לרוב ורק לעיתים בהשפעת פרטיות גנובה כשבן היה בשירותים או בחו"ל ואני נזקקתי לשירותים גבריים לעת מצוא (סולם, קצר חשמלי...)
נהיה לעיתים מעט נועז יותר אבל תמיד בידיעה ששום דבר לא יהיה בינינו.
חלקנו שנינו כבוד ואהבה גדולה לבן, ותקשורת ללא מילים של הבנה פשוטה וברורה שבעולם אחר ובזמן אחר לא היינו נותנים אחד לשני לצאת לנו מהמיטה.
יותם היה מתוכנת להיות ה- best man , הוא ידע שאני ובן נתחתן מהיום הראשון שפגש אותי וטרח לומר זאת באוזני שנינו למרבה המבוכה עוד באותה הפעם.
לנו לקח ארבע שנים להתבשל עם הרעיון.
בחוף הוא פרס מגבת ונתן לי לשבת. הוא ישב על החול סמוך אליי.
ראיתי אותו מחזיק בבטן בכל מאודו ויכולותיו את הסיטואציה מלגלוש להיות פרטית.
הסתכלתי בצדודיתו. הוא גילח את הזקנקן המפורסם שלו, ששיווה להופעתו טוויסט בעלילה. כנראה לכבוד המאורע החגיגי, חשבתי לי.
הוא גייס כמה בדיחות "בריידזילה" ובדיחות שוביניסטיות לעילא על חתונות, חמים וגרוע מכך- חמות.
צחקנו מלא ואז ביקשתי לי קצת שקט לפני הזנקת המרוץ לחופה.
הוא אמר "ברור" ולא הוסיף דבר.
נכנסתי למים. שחיתי קצת, נכנסתי פנימה "לעמוקים" כמו שרק לגדולים מותר.
הרגשתי את הלחץ עוזב לי את הגוף, נשטף בים והרגשתי כפסיק. פסיק רגוע ומאושר.
כשיצאתי מהמים פוסעת- גורפת את החול בכפות רגליי היחפות הוא המתין לי עומד במגבת פתוחה והניח אותה סביבי- וחיבק את כתפי בחברות.
עמדנו אחד מול השני, "בואי, את רועדת לי בין הידיים" אמר.
הרמתי אליו את מבטי מגירה מי מלח פותחי סינוסים וחייכתי "היית מת!".
"מפגרת" הוא ענה מחויך.
צעדנו חזרה למלון, לא לפני ששידלתי אותו לשתות בירה בלי לספר לאף אחד.
זה מה שהיה חסר לי לפתוח את הבוקר מתודלקת. זה היה הסוד הקטן שלנו.
בחזרתי בעלי התפקידים החלו להגיע כמו על פי שעון מתוזמן היטב, חגים סביבי, נחמדים בקורקטיות מזויפת, מורחים, משרים, מעסים, מצלמים,
מגישים ובעיקר חוזרים כמו מנטרה על המילה "מהמם" להטיותיה השונות.
הכול היה "מהמם" באותו יום. השיער? מהמם! עור הפנים? מהמם! האדום העז על ציפורניי הידיים והרגליים? מהמם ונועז! השמלה? מהממת ומעלפת (עוד יציאה לשונית שחזרה על עצמה שוב ושוב) השמלה השנייה? מהממת יותר מהראשונה. העגילים... נו, אתם מנחשים לבד שהם היו....
מרוב הימום לא שמתי לב שבן פרש עם מלוויו לעיסוקיו והתארגנויותיו הוא.
ניתקתי את עצמי מהסיטואציה מפקירה את עצמי בידי האנשים הטובים שבחרתי.
חשבתי על המסיבה, על הטבעת היפה שתהיה לי על האצבע בסוף הערב, על ירח הדבש החלומי הצפוי
וחצאי מחשבות עליי ועל יותם בחוף התגנבו אליי והסבו לי רוגע ובטחון בליווי עקצוץ מגרה.
הזמן נקף וידעתי כבר שבן ממתין למטה. רכיסת השמלה הושלמה, העפתי מבט חטוף במראה.
נראיתי לי מחופשת, אבל בכל זאת אני. אני יותר טובה. יותר יפה. יותר חזקה. ידעתי שבן מתעלף מגאווה בשנייה שהוא רואה אותי. וכך היה.
יצאתי מהמעלית לקולות החבורה העליזה של שנינו שעשו הרבה רעש.
המבט הראשון שנחת עליי היה של יותם שעמד בלובי המלון ליד הספות. הפה שלו נפער לרגע. חייכתי אליו. לחלוחית נקוותה לו בזווית העין. לא פספסתי אותה.
התקדמתי על נעלי העקב הזהובות לעבר בן. נשיקה (לעזאזל האודם)- חיבוק- פלאש- נשיקה- הגשת הבוקה (זה כבד החרא הזה)... יוצאים לצילומים.
יותם נעלם לי מהעין. מחשבות על פיו הפעור והלחלוחית העדינה רפרפו לי כל מהלך הצילומים. באות והולכות. לא ממוקדות. לא מפורשות. נוכחות- נפקדות.
הגענו לגן האירועים. כבר החלו לזרום המקדימים. סקרתי את המקום. היו כמה פאקים, אבל זה לא היה הזמן לייצר דרמות. הסתובבתי לי בין האורחים, הצטלמתי לעייפה, אחת לכמה דקות קראו לי ולבן לתמונה זוגית עם אורחים חשובים או משפחה. ואז, כמיטב המסורת הדודה המציקה...
יותם קלט את האינטראקציה ממרחק וזינק לכיווני וחילץ אותי ממנה.
העצבים שלי נהיו באחת לפקעת הזהה לזו שבה נשזר שיערי המורם, ודמיינתי איך אני משחררת את אחת מאלפי הסיכות המחזיקות את הקונסטרוקציה הזו על הראש שלי ושורטת את הדודה הזונה הזו.
יותם לקח אותי הצידה רחוק מעיני ההמולה בינות לשיחי הפסיפלורה והצית לי סיגריה. תפס אותי במרפקים ושתק.
נותן לי לינוק מסיגריה גנובה ומדקת פרטיות נדירה. הוא מושלם הבחור הזה, חשבתי לעצמי.
בעולם אחר ובזמן אחר לא היינו נותנים אחד לשני לצאת לנו מהמיטה...
"תמרי, סבתות שלך רוצות תמונה אתנו" הבליח בן.
יותם לקח את הסיגריה הבוערת מידי, עישן את השאריות ומסר אותי לבן ולהתקהלות.
