The Hairy Chicken
New member
Ten Years After - Cricklewood Green
את עשר שנים אחרי לא הכרתי עד שיום אחד קראתי כתבה הקוטלת את פסטיבל וודסטוק בעיתון מוסיקה מחתרתי. בכתבה נכתב על כמה שהאמריקאים פישלו בפסטיבל ושרו שירי קלישאות על ויאטנם ואיך שהבריטים הצילו את המצב - The Who ו-Ten Years After. אגב, אני בכלל לא מסכים שהאמריקאים פישלו בוודסטוק, אבל מה לעשות הבריטים באמת דפקו הופעות הרבה יותר טובות. שבועיים עברו להם ואני יושב ואוכל יוגורט ביו עם גרנולה ביום שישי בבוקר וקורא עכבר העיר (מדריך הטלוויזיה הירושלמי). בודק אם יש איזה סרט שווה ומה רואות עיני - באותו יום בשעה 16:30 משדרים את וודסטוק. קיפצתי ורקדתי סטפס וחיכיתי עד 16:30 עם הרבה ציפיות. והנה הסרט מתחיל - רואה המון היפים, ששרים בעיקר פולק אמריקאי מחאתי (לא שזה רע) והרבה סמים. פיהקתי לי. לא היה לי מצב רוח לפולק - מוסיקה לזקנים (כך חשבתי באותו הזמן בוא הייתי עסוק בלאסוף מטאליקה, נירוונה ושאר הבי-מטאל/גראנג' אך גם התחלתי להכיר את לד זפלין וחברים) ואז פתאום באים המי עם הופעה חשמלית עוצמתית ומעוררים אותי להופעה הבאה - עשר שנים אחרי בביצוע של 10 דקות לשיר הכי מוכר שלהם (ולא I'd Love to Change the World) -דI'm Going Home. מיד התאהבתי בהם ובצורה שהם מנגנים. הסולו גיטרה הארוך, הבס הקופצני והתופים הרועמים (אין הרבה קלידים בשיר). חשבתי לעצמי - הנה להקה שאני צריך להשיג דברים שלה. חצי שנה עברה לה ואני נכנס לחנות התקליטים המקומית בחיפוש אחר התקליט השבועי ומה רואות עיני - בארגז של ההגעות החדשות מונח תקליט במצב מצויין ועליו כתוב Ten Years After - Cricklewood Green. ידעתי שאת התקליט הזה אני צריך לקנות. כשחזרתי הביתה לקחתי איתי צלחת פסטה (עם רוטב עגבניות טריות בבקשה) לחדר ושמתי את התקליט על המחט. ומה לעשות, לא התלהבתי. עוד חצי שנה עברה והתקליט שכב לו על המדף והנה יום אחד אני מוציא אותו שוב - לתת לו אולי עוד נסיון. ומה שומעות אוזניי? את אחד התקליטים הטובים ביותר שאי פעם נוצרו. הקשבתי לו עוד ועוד ורכשתי עוד מתקליטי הלהקה אך גם היום (רק 7 חודשים אחרי התקרית המרגשת) הוא האהוב עלי מביניהם. אגב - למי שלא יודע מי אלה עשר שנים אחרי, הנה סקירה מקוצרת: הלהקה הוקמה בשנת 1967 והוחתמה בחברת התקליטים Decca. חבריה היו Alvin Lee (גיטרה ושירה), Chick Churchill (קלידים), Leo Lyons (גיטרה באס) ו-Ric Lee (תופים). משנת הקמתה ועד לפירוקה ב-1974, הוציאה הלהקה 11 אלבומים, אך העניין בה החל להאבד לאחר אלבומה הטוב האחרון שיצא בשנת 1971 - A Space in Time. ב-1974 התפרקה הלהקה ואלווין לי החל בקריירת סולו לא רעה. בשנת 1989 נעשה נסיון לאיחוד הלהקה שלא עלה בהצלחה רבה. ועכשיו אפשר לחזור לאלבום הטוב ביותר שלהם - Cricklewood Green שיצא באפריל 1970. השיר הפותח את האלבום (Sugar the Road) הוא בלוז מעולה המדבר על נערה מרדנית שההורים כל הזמן אומרים לה מה לעשות. הם לא אוהבים את השגנון חיים שלה ורוצים שהיא תהיה עקרת בית שמשריצה ילדים. He says there's only one way that you stay alive Keep working for your pension till you're sixty five Hey, No, no, don't dig it at all השיר השני (Working on the Road) הוא עוד בלוז מעולה והפעם במובן היותר קלאסי של המילה. השיר מדבר על מישהו שעובד כל חייו עבודה קשה ומרוויח כסף טוב, אבל לא מרגיש עם זה שלם. השיר מכיל ריף גיטרה מעולה שחוזר על עצמו לאורך כל השיר. I've been sleeping all day and working all night I made a lot of money, but it don't feel right Don't you know, babe? השיר הבא (Fifty-Thousand Miles Beneath My Brain) הוא כבר הרבה יותר הזוי ופחות ברור מקודמיו. הוא מתחיל כבלדה שקטה ואז מתחזק והולך וממשיך בקטע שמה לעשות קצת מזכיר (באופן מחשיד אגב) את Sympathy for the Devil של האבנים המתגלגלות. השיר נמשך בסולו מעולה שלאט לאט משתלב שוב עם השירה. שיר חזק מאוד ובלי ספק אחד הטובים באלבום. Can you love me with a thousand eyes? Can you see right through my bones? Can you kiss me with a thousand lips? Can you melt a solid stone? השיר הסוגר את הצד הראשון של האלבום (Year 3,000 Blues) הוא קטע בלוז שורשי עם השפעות פולק וקאנטרי. אחד משירי הבלוז-רוטס הטובים ביותר ששמעתי. השיר מדבר על מישהו שרוצים להוציא אותו להורג כי יש פיצוץ אוכלוסין ומוציאים להורג את כל מי שאין לא השכלה וקריירה. שימו לב אגב, לנושא החוזר על עצמו לכל אורך האלבום - איך שהעולם סובב סביב נורמות מקובלות ומקובעות ושמי שאין לו קריירה או השכלה לא נחשב בנאדם בעיני החברה המרובעת. Now if I had been a scholar With computer working hard Then my molecular structure Would not be on the grader's card השיר הפותח את הצד השני של האלבום (Me and My Baby) הוא עוד בלוז מטורף והפעם חשמלי (אלבום בלוז מעולה כבר אמרתי?). הפעם גם המילים מתאימות לבלוז קלאסי - קטע שחוזר על עצמו ומדי כמה זמן קצת משתנה. שיר אדיר. גם בשיר הזה מדובר על זה שהאהבה והרוחניות עדיפים מהחומרניות של הכסף. Me and my baby never get the blues Me and my baby never get the blues Me and my woman got nothing left to lose Me and my baby really got it made Me and my baby really got it made I get her loving when the other man is paid השיר השני בצד (Love Like a Man) הוא אחד מהאהובים עלי. כששמעתי את השיר הייתה לי תחושה מוזרה שאני מכיר אותו. לקח לי המון זמן להבין שבעצם הריף בהתחלה מזכיר מאוד (עוד פעם בצורה מחשידה) את השיר "מחפש לו צרות" של הלהקה הגאונית דודה בהנהגת דני סנדרסון וגידי גוב. כמובן שהפעם יש להאשים את דודה (למרות שזה בטח גם ככה לקוח מאיזה בלוז) כי דודה הוקמו (והתפרקו) בשנת 1980... ובחזרה לשיר - הפעם המילים סתמיות ולא אומרות הרבה. חבל, אבל בכל זאת אחלה שיר. You are the woman You can't deny You look so good to me, girl You make me high השיר הבא (Circles) הוא שיר שקט ואקוסטי. שיר עצוב ויפיפה שאומר שזה באמת לא משנה מה אנחנו עושים בחיינו כי בסופו של דבר הרי כולנו נמות. לא ממש מסכים עם הגישה הזאת את האמת (למה להתקלח - אם אחר כך מתלכלכים שוב פעם) אבל היא ממש מתאימה לאווירה של האלבום. Does it matter what I do Live life right or bear a grudge? Does it matter what I do Is there anyone to judge? השיר הסוגר את האלבום (As the Sun Still Burns Away) הוא כרגיל שיר מעולה אבל הפעם שונה משאר השירים. בשיר הזה יש יותר שימוש באפקטים ושימוש מצויין. השיר מדבר על זה שאנשים לא יכולים להסתפק במה שמונח להם מתחת לאף וכל הזמן מחפשים ריגושים ודברים חדשים. רוצים להתקדם בחייהם. אף אחד מהם לא אומר לפעמים "תודה על היום". As the earth just spins in space People plan their daily race As the sun still burns away Few say "Thank you for the day" למי שעדיין לא מכיר את הלהקה ועכשיו רוצה להכיר, אני ממליץ להתחיל עם האלבום הזה. יש באלבום הזה משהו שבהחלט ממצה את התחושה של הלהקה. אחר כך תעברו לשאר האלבומים - גם הם מעולים.
את עשר שנים אחרי לא הכרתי עד שיום אחד קראתי כתבה הקוטלת את פסטיבל וודסטוק בעיתון מוסיקה מחתרתי. בכתבה נכתב על כמה שהאמריקאים פישלו בפסטיבל ושרו שירי קלישאות על ויאטנם ואיך שהבריטים הצילו את המצב - The Who ו-Ten Years After. אגב, אני בכלל לא מסכים שהאמריקאים פישלו בוודסטוק, אבל מה לעשות הבריטים באמת דפקו הופעות הרבה יותר טובות. שבועיים עברו להם ואני יושב ואוכל יוגורט ביו עם גרנולה ביום שישי בבוקר וקורא עכבר העיר (מדריך הטלוויזיה הירושלמי). בודק אם יש איזה סרט שווה ומה רואות עיני - באותו יום בשעה 16:30 משדרים את וודסטוק. קיפצתי ורקדתי סטפס וחיכיתי עד 16:30 עם הרבה ציפיות. והנה הסרט מתחיל - רואה המון היפים, ששרים בעיקר פולק אמריקאי מחאתי (לא שזה רע) והרבה סמים. פיהקתי לי. לא היה לי מצב רוח לפולק - מוסיקה לזקנים (כך חשבתי באותו הזמן בוא הייתי עסוק בלאסוף מטאליקה, נירוונה ושאר הבי-מטאל/גראנג' אך גם התחלתי להכיר את לד זפלין וחברים) ואז פתאום באים המי עם הופעה חשמלית עוצמתית ומעוררים אותי להופעה הבאה - עשר שנים אחרי בביצוע של 10 דקות לשיר הכי מוכר שלהם (ולא I'd Love to Change the World) -דI'm Going Home. מיד התאהבתי בהם ובצורה שהם מנגנים. הסולו גיטרה הארוך, הבס הקופצני והתופים הרועמים (אין הרבה קלידים בשיר). חשבתי לעצמי - הנה להקה שאני צריך להשיג דברים שלה. חצי שנה עברה לה ואני נכנס לחנות התקליטים המקומית בחיפוש אחר התקליט השבועי ומה רואות עיני - בארגז של ההגעות החדשות מונח תקליט במצב מצויין ועליו כתוב Ten Years After - Cricklewood Green. ידעתי שאת התקליט הזה אני צריך לקנות. כשחזרתי הביתה לקחתי איתי צלחת פסטה (עם רוטב עגבניות טריות בבקשה) לחדר ושמתי את התקליט על המחט. ומה לעשות, לא התלהבתי. עוד חצי שנה עברה והתקליט שכב לו על המדף והנה יום אחד אני מוציא אותו שוב - לתת לו אולי עוד נסיון. ומה שומעות אוזניי? את אחד התקליטים הטובים ביותר שאי פעם נוצרו. הקשבתי לו עוד ועוד ורכשתי עוד מתקליטי הלהקה אך גם היום (רק 7 חודשים אחרי התקרית המרגשת) הוא האהוב עלי מביניהם. אגב - למי שלא יודע מי אלה עשר שנים אחרי, הנה סקירה מקוצרת: הלהקה הוקמה בשנת 1967 והוחתמה בחברת התקליטים Decca. חבריה היו Alvin Lee (גיטרה ושירה), Chick Churchill (קלידים), Leo Lyons (גיטרה באס) ו-Ric Lee (תופים). משנת הקמתה ועד לפירוקה ב-1974, הוציאה הלהקה 11 אלבומים, אך העניין בה החל להאבד לאחר אלבומה הטוב האחרון שיצא בשנת 1971 - A Space in Time. ב-1974 התפרקה הלהקה ואלווין לי החל בקריירת סולו לא רעה. בשנת 1989 נעשה נסיון לאיחוד הלהקה שלא עלה בהצלחה רבה. ועכשיו אפשר לחזור לאלבום הטוב ביותר שלהם - Cricklewood Green שיצא באפריל 1970. השיר הפותח את האלבום (Sugar the Road) הוא בלוז מעולה המדבר על נערה מרדנית שההורים כל הזמן אומרים לה מה לעשות. הם לא אוהבים את השגנון חיים שלה ורוצים שהיא תהיה עקרת בית שמשריצה ילדים. He says there's only one way that you stay alive Keep working for your pension till you're sixty five Hey, No, no, don't dig it at all השיר השני (Working on the Road) הוא עוד בלוז מעולה והפעם במובן היותר קלאסי של המילה. השיר מדבר על מישהו שעובד כל חייו עבודה קשה ומרוויח כסף טוב, אבל לא מרגיש עם זה שלם. השיר מכיל ריף גיטרה מעולה שחוזר על עצמו לאורך כל השיר. I've been sleeping all day and working all night I made a lot of money, but it don't feel right Don't you know, babe? השיר הבא (Fifty-Thousand Miles Beneath My Brain) הוא כבר הרבה יותר הזוי ופחות ברור מקודמיו. הוא מתחיל כבלדה שקטה ואז מתחזק והולך וממשיך בקטע שמה לעשות קצת מזכיר (באופן מחשיד אגב) את Sympathy for the Devil של האבנים המתגלגלות. השיר נמשך בסולו מעולה שלאט לאט משתלב שוב עם השירה. שיר חזק מאוד ובלי ספק אחד הטובים באלבום. Can you love me with a thousand eyes? Can you see right through my bones? Can you kiss me with a thousand lips? Can you melt a solid stone? השיר הסוגר את הצד הראשון של האלבום (Year 3,000 Blues) הוא קטע בלוז שורשי עם השפעות פולק וקאנטרי. אחד משירי הבלוז-רוטס הטובים ביותר ששמעתי. השיר מדבר על מישהו שרוצים להוציא אותו להורג כי יש פיצוץ אוכלוסין ומוציאים להורג את כל מי שאין לא השכלה וקריירה. שימו לב אגב, לנושא החוזר על עצמו לכל אורך האלבום - איך שהעולם סובב סביב נורמות מקובלות ומקובעות ושמי שאין לו קריירה או השכלה לא נחשב בנאדם בעיני החברה המרובעת. Now if I had been a scholar With computer working hard Then my molecular structure Would not be on the grader's card השיר הפותח את הצד השני של האלבום (Me and My Baby) הוא עוד בלוז מטורף והפעם חשמלי (אלבום בלוז מעולה כבר אמרתי?). הפעם גם המילים מתאימות לבלוז קלאסי - קטע שחוזר על עצמו ומדי כמה זמן קצת משתנה. שיר אדיר. גם בשיר הזה מדובר על זה שהאהבה והרוחניות עדיפים מהחומרניות של הכסף. Me and my baby never get the blues Me and my baby never get the blues Me and my woman got nothing left to lose Me and my baby really got it made Me and my baby really got it made I get her loving when the other man is paid השיר השני בצד (Love Like a Man) הוא אחד מהאהובים עלי. כששמעתי את השיר הייתה לי תחושה מוזרה שאני מכיר אותו. לקח לי המון זמן להבין שבעצם הריף בהתחלה מזכיר מאוד (עוד פעם בצורה מחשידה) את השיר "מחפש לו צרות" של הלהקה הגאונית דודה בהנהגת דני סנדרסון וגידי גוב. כמובן שהפעם יש להאשים את דודה (למרות שזה בטח גם ככה לקוח מאיזה בלוז) כי דודה הוקמו (והתפרקו) בשנת 1980... ובחזרה לשיר - הפעם המילים סתמיות ולא אומרות הרבה. חבל, אבל בכל זאת אחלה שיר. You are the woman You can't deny You look so good to me, girl You make me high השיר הבא (Circles) הוא שיר שקט ואקוסטי. שיר עצוב ויפיפה שאומר שזה באמת לא משנה מה אנחנו עושים בחיינו כי בסופו של דבר הרי כולנו נמות. לא ממש מסכים עם הגישה הזאת את האמת (למה להתקלח - אם אחר כך מתלכלכים שוב פעם) אבל היא ממש מתאימה לאווירה של האלבום. Does it matter what I do Live life right or bear a grudge? Does it matter what I do Is there anyone to judge? השיר הסוגר את האלבום (As the Sun Still Burns Away) הוא כרגיל שיר מעולה אבל הפעם שונה משאר השירים. בשיר הזה יש יותר שימוש באפקטים ושימוש מצויין. השיר מדבר על זה שאנשים לא יכולים להסתפק במה שמונח להם מתחת לאף וכל הזמן מחפשים ריגושים ודברים חדשים. רוצים להתקדם בחייהם. אף אחד מהם לא אומר לפעמים "תודה על היום". As the earth just spins in space People plan their daily race As the sun still burns away Few say "Thank you for the day" למי שעדיין לא מכיר את הלהקה ועכשיו רוצה להכיר, אני ממליץ להתחיל עם האלבום הזה. יש באלבום הזה משהו שבהחלט ממצה את התחושה של הלהקה. אחר כך תעברו לשאר האלבומים - גם הם מעולים.
