sweet lord of ג´ימלים...
סופרייז סופרייז i´m home sweet home והפעם יהיה לכם דו"ח אמצע שבועי.. (כולם: "יששששש!"
) אז מה היה? שבוע ראשון שיש לי שביזות. ולא סתם. פשוט הייתי גמורה מעייפות, אחרי שהלכתי לישון ב-3:30 בבוקר, אחרי "שטיפה" ארוכה מאבא על משמעות האחריות בבית משפחת X. היה נורא מוזר, כי אבא שלי כל-כך כעס עליי ואמר לי דברים ממש קשים על הידידים שלי ועל טאז, למרות שזה ממש לא מגיע להם, ואז לפתע הצלחתי להצחיק אותו, אבל לא לפני שאמרתי לו בדיוק את מה שאני חושבת, שהגיע הזמן שיגיעו להבנה שאני כבר לא באחריותם, אני רכוש של צה"ל, והגיע הזמן שאני אדאג לעצמי ואלמד מטעויות שאני עושה, וגם שהוא חייב לרדת ממידת הקיצוניות שלו, כי צעקות אצלי לא מתקבלות בברכה, ובטח שלקרוא בשמות גנאי גם לא תורם הרבה. אבל לא שמתי אותו לגמרי על "הספסל". אמרתי לו שהוא עדיין אבא שלי, שדעתו מוערכת במידה ניכרת במיוחד עבורי, אז אם הוא מעוניין אני תמיד אשמח לקבל ממנו עצות, ביקורת, דרכי פעולה, אבל שזה יבוא בתור ייעוץ בלבד ולעולם לא בתור - "תלכי, תעשי", וכמובן שלא בצעקות. אם אני עושה משהו לא בסדר, בעיה שלי. לא שלהם. אני אסבול ממנה, ואני אלמד ממנה. לדוגמא, מארועי יום שבת למדתי המון, הפקתי לקחים לגביי השבתות הבאות, ואני יודעת שמה שקרה היה לא בסדר מבחינתי ומבחינת אנשים נוספים, אבל זה היה וזה עבר ומה שחשוב שזה הוסיף לנסיון שלי. לבסוף הוא נרגע. כנראה הבין שאם הוא רב איתי ודואג לאגו שלו יותר ממה שהוא דואג ליחסים בינינו יהיה לו ולי רק רע מזה, שכן אני נוסעת לצבא ביום ראשון, ואז כל השבוע לא נדבר, ואם כל השבוע לא נדבר, אז גם בסוף שבוע, וזה מעגל בלתי נגמר והוא הבין שיש דברים יותר חשובים מלהוכיח אותי. אז מה היה לנו יום ראשון מלבד העייפות הנוראית? הקפצה כבר אמרתי? לאן? לבסיס תל השומר, לאזור החיל הרפואי, לארוז כ-ל היום תרופות. להגיד לי שהקפצה כזו זה מתנה? מי? מי רוצה לראות כמה "נהנתי"? הרגשנו כמו בסווט שופ, כמו באיזה סרט על אירגון פועלים.. עובדים בשביל הארוחות, שבאות כאילו בתור צ´ופר על עבודה טובה.. זה היה מפחיד.. בהתחלה לא הייתה לנו מוסיקה אז כל פעם שרנו שיר מוכר אחר, וכולן הצטרפו. אח"כ, לקראת ארוחת הערב הביאו לנו רדיו, והיה כל-כך כיף לשמוע מוסיקה.. אחד הדברים שהכי חסרים בצבא זה המוסיקה.. השירים האלה שאנחנו מתים עליהם.. פשוט הפכנו למחלקת להקה צבאית.. בנות מפגינות כשרונות לא רעים בכלל, ידע במילים של שירים מכל הסוגים והמינים.. יום למחרת, סיים אול סיים אול. משעמם ב-ט-י-ר-ו-ף! הרגשתי כמו בסרט של צ´אפלין.. כל אחת עושה פעולה אחרת.. אחת מקפלת עלון, אחת גוזרת תרופות, אחת מכניסה תרופות ועלונים לשקית, אחת שמה מדבקה, אחת אורזת שקיות ביחד.. מזעזע.. כמובן שהתחלפנו מידי פעם.. אבל מצאתי לי זמן להוציא גימלים.. על שום מה ולמה לא אפרט, פשוט הרגשתי רע מאוד, וכנראה שזה שיכנע את הרופאה בביה"ח שהייתה נדיבה ונתנה לי גימלים (איפה היית שבוע שעבר, איפה?). ועכשיו קלטו איזה יופי: קיבלתי שני גימלים. וגימל הרי מתחיל מהרגע שאותו קיבלת. כלומר, יום וחצי גימל כבר, לא שניים. עכשיו אני מביאה את הגימלים למפקדת ומסבירה לה, והיא אומרת לי שאין אפשרות שאני אצא כי אין רכב שיקפיץ אותי מתל השומר לבה"ד. זה היה בשעה 1. אחרי שעה באתי אליה שוב להתעניין, היא אמרה לי שהם עדיין מנסות לארגן לי הסעה. שאלתי אותה מה יהיה עם הגימל? הרי הייתי אמורה לפני שעתיים לצאת, וכבר להיות בבית. היא אמרה שאין מה לעשות בינתיים, שאני אנוח בצד. מיותר לציין שאני פשוט יושבת שם על כיסא בצד, משתעממת, והראש כואב. אחרי שעה שוב חזרתי אליה והפעם בשביל למחות על העניין שבסוף יהיה לי רק גימל אחד. היא ירדה עליי, שאני לא בוגרת, שהכובע שלי לא מסודר, ושאני לא מצדיעה לה בצורה ישרה. טוב לפחות היא שמה לב לכך שהיד שלי לא ישרה כשאין לי כוח לעמוד מולה בכלל, ואני צריכה לנדד לה על הנשמה בשביל שימצאו רכב רק בשביל נסיעה של רבע שעה לבסיס (אפשר לחשוב שבאמת חסרים רכבים..). אחרי חצי שעה היא מציבה בפניי שתי אפשרויות: א. או שאני מחכה עם כל המחלקה עד 20:30, ואז שמישהו יבוא לאסוף אותי ב. אני יוצאת הביתה בכוחות עצמי ישר אחרי ארוחת בוקר לאופצייה השנייה הגבתי בשאלה - "האם זה ייחשב לגימל אחד ויהיה לי עוד יום או שזה מחר וזהו?" היא ענתה שאין דבר כזה ויום רביעי בבוקר אני חוזרת ויהי מה. התחלתי ממש להתעצבן עליה. כל הזמן אני חושבת על מה היה קורה אם המצב שלי היה יותר גרוע, כמו של בת אחרת, שעשו לה אינפוזיה, מה אז היה? הייתי מתייבשת שם עם כאבי תופת עד שהם ימצאו רכב שיקח אותי? אמרתי שזה לא ניראה לי כל העניין הזה, ושזה לא בסדר. רופאה בבית חולים אמרה שאני אמורה לשכב לנוח ולא לזוז, זו הוראת רופא, והיא לא נותנת לי אפילו לשכב על איזה ספסל מסכן ולנוח. ומה היא אומרת - "את חיילת בצה"ל, את מייצגת את הבה"ד, את לא עושה פעילות מאומצת, פשוט תשבי בצד על כיסא ואל תעשי כלום". כן, עוזר לי המון לשבת כל היום על כיסא. ומה פתאום, אין בכלל הבדל בין לשבת על כיסא לבין לשכב על מיטה.. בכלל לא... שאלתי אותה אם יש אפשרות שיאספו אותי מתל השומר, היא אומרת לי שאסור שיראו אותי על ב´. אח"כ היא באה אליי עם אישור שמותר לי להסתובב על ב´ מחוץ לבסיס. אבל יש תנאי לאישור הזה. אני יוצאת מתל השומר ישר הביתה. בלי לקחת את הדברים שלי (פלאפון, מפתחות ועוד כמה דברים) אלא ישר משם הביתה, על ב´, בתחבורה ציבורית. האופצייה הזו פשוט לא ניראתה לי. דיברתי עם אמא שלי והיא אמרה לי שחבר שלהם שנמצא באזור ישמח לבוא לאסוף אותי מהבה"ד. אז הגעתי, החלפתי מהר את המדים לא´, לקחתי את הדברים החיוניים (שהיה לי רק 10 דקות לארגן + להתלבש), ונסעתי איתו הביתה. !
סופרייז סופרייז i´m home sweet home והפעם יהיה לכם דו"ח אמצע שבועי.. (כולם: "יששששש!"