strider on a storm
הדיכאון הקטן, הידידותי הזה כשהכותרות מתחילות לרוץ לאורך המסך והאורות נדלקים. כף ידה עודה נחה על זרועי. אחת מאצבעותיה הארוכות מציירת שם עיגולים קטנים, דיגדוג נעים כזה שמסמרר לי את השערות על העורף, אבל אולי רק נדמה לי. אנחנו קמים יחד, מתנגשים כמעט, והיא מחייכת, רוכנת לאסוף את התיק, שערה הערמוני מבזיק מול פני. אני שואף עמוק פנימה ריח רענן, נקי כזה, אותו ריח שהיה אופף את מיכלי כשהייתה יוצאת עם שיער רטוב מהמקלחת, אז כשעוד הכל היה טוב, כשהיא לא הכירה אותי באמת. מה שדי מזכיר את המצב כרגע עם שלי. מתחילת הסימסטר ניסיתי ללכוד את העיניים שלה, אבל היא, שום דבר, מבטה שקוע במרצה המדובלל שטוחן לאוויר כל מיני גרפים צבעוניים. אחר כך, בהפסקה, היא יוצאת בשני צעדים קטנים למסדרון ונעלמת. תמיד נעלמת. חוץ משלשום בצהריים, זאת אומרת, כשנגשה ושאלה אותי אם תצטרך לחכות עוד הרבה זמן. ערן אמר אחר כך שהייתי חיזיון מעורר רחמים, עומד לפני בניין מקסיקו עם לסת שמוטה ובוהה בענן מזדמן. לך תסביר לו שמאז שמיכלי עזבה עם החתול עברה כבר שנה של כלום מתמשך. אז הלכנו לאיזה דיזיינר קופי ואחר כך ליומית בקולנוע לב. הציגו שם משהו בסינית ואני ישבתי קפוא כמו ריצ´רד ברד באיגלו, עד שבאמצע שיר במנדרינית נמאס לה והיא פשוט לקחה את ידי, שולחת אותי בבת אחת חזרה לנגיעה הראשונה בתיכון. אני חושב שקצת התאהבתי בה באותה שנייה. ועכשיו יוצאים מהסנטר ופוסעים בשתיקה לכיוון בוגרשוב, וכל שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני גורם לה לבוא אלי הביתה, וכמה שהיא יפה, ואיזה טמבל ההוא שבא עכשיו ממול, ובטח שהוא מזיע, איך לא יזיע עם כזה מעיל עבה באמצע ערב שרבי, ואני רוצה שגם שלי תראה אותו ומתחיל לומר משהו אבל ההבזק מקדים אותי וכבר אין שום דבר, רק צילצול חזק באוזניים והקרירות של האספלט השחור, לחוץ נגד הלחי, ודממה גדולה שמופרת באחת על ידי מישהו שזועק מרחוק והרבה רגליים רצות ורסיסי זכוכית שעוקצים לי את המצח. משהו חמים הולך ומתפשט במורד החזה ושורף לי בריאות ומישהו מטלטל אותי בחוזקה בכתף וצורח לי באוזן מילים קטועות שאני לא תופס ושלי, איפה שלי בכלל, והאם זו שיפעת שערה הערמוני שם, קשה לראות מבעד להמולה הקדחתנית של אלה שרכונים מעליה, ומיכלי, בכלל לא לקחת את הדיסקים שלך כשהלכת, ועכשיו מה יהיה איתם.
הדיכאון הקטן, הידידותי הזה כשהכותרות מתחילות לרוץ לאורך המסך והאורות נדלקים. כף ידה עודה נחה על זרועי. אחת מאצבעותיה הארוכות מציירת שם עיגולים קטנים, דיגדוג נעים כזה שמסמרר לי את השערות על העורף, אבל אולי רק נדמה לי. אנחנו קמים יחד, מתנגשים כמעט, והיא מחייכת, רוכנת לאסוף את התיק, שערה הערמוני מבזיק מול פני. אני שואף עמוק פנימה ריח רענן, נקי כזה, אותו ריח שהיה אופף את מיכלי כשהייתה יוצאת עם שיער רטוב מהמקלחת, אז כשעוד הכל היה טוב, כשהיא לא הכירה אותי באמת. מה שדי מזכיר את המצב כרגע עם שלי. מתחילת הסימסטר ניסיתי ללכוד את העיניים שלה, אבל היא, שום דבר, מבטה שקוע במרצה המדובלל שטוחן לאוויר כל מיני גרפים צבעוניים. אחר כך, בהפסקה, היא יוצאת בשני צעדים קטנים למסדרון ונעלמת. תמיד נעלמת. חוץ משלשום בצהריים, זאת אומרת, כשנגשה ושאלה אותי אם תצטרך לחכות עוד הרבה זמן. ערן אמר אחר כך שהייתי חיזיון מעורר רחמים, עומד לפני בניין מקסיקו עם לסת שמוטה ובוהה בענן מזדמן. לך תסביר לו שמאז שמיכלי עזבה עם החתול עברה כבר שנה של כלום מתמשך. אז הלכנו לאיזה דיזיינר קופי ואחר כך ליומית בקולנוע לב. הציגו שם משהו בסינית ואני ישבתי קפוא כמו ריצ´רד ברד באיגלו, עד שבאמצע שיר במנדרינית נמאס לה והיא פשוט לקחה את ידי, שולחת אותי בבת אחת חזרה לנגיעה הראשונה בתיכון. אני חושב שקצת התאהבתי בה באותה שנייה. ועכשיו יוצאים מהסנטר ופוסעים בשתיקה לכיוון בוגרשוב, וכל שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני גורם לה לבוא אלי הביתה, וכמה שהיא יפה, ואיזה טמבל ההוא שבא עכשיו ממול, ובטח שהוא מזיע, איך לא יזיע עם כזה מעיל עבה באמצע ערב שרבי, ואני רוצה שגם שלי תראה אותו ומתחיל לומר משהו אבל ההבזק מקדים אותי וכבר אין שום דבר, רק צילצול חזק באוזניים והקרירות של האספלט השחור, לחוץ נגד הלחי, ודממה גדולה שמופרת באחת על ידי מישהו שזועק מרחוק והרבה רגליים רצות ורסיסי זכוכית שעוקצים לי את המצח. משהו חמים הולך ומתפשט במורד החזה ושורף לי בריאות ומישהו מטלטל אותי בחוזקה בכתף וצורח לי באוזן מילים קטועות שאני לא תופס ושלי, איפה שלי בכלל, והאם זו שיפעת שערה הערמוני שם, קשה לראות מבעד להמולה הקדחתנית של אלה שרכונים מעליה, ומיכלי, בכלל לא לקחת את הדיסקים שלך כשהלכת, ועכשיו מה יהיה איתם.
