hallucinative
New member
Stockholm Syndrom
הסינגל החמישי מתוך absolution (כבוד!). שיר עם המון אנרגיה, שמשלב בתוכו את הרוק הכסאחיסטי הלא מובן, הפסנתר ה"קדוש", (שארחיב על תרומתו הצנועה בהמשך) והעובדה שכל קטע נגינה, בין אם זה הריף, הפיזמון, או סתם קטע מעבר, מצליח לסחוט ממך את אותם רגשות של לרצות לבכות, לצרוח, לשבור לברוח... בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר מזה, אתה נופל שוב במשחק המעוות של צלילים מתפרצים, גיטרה צורחת, בס משתולל ותופים שמכים לך בראש, מזכירים לך בכל רגע ששנשארו לך שתי אפשרויות: לרוץ על נפשך, או לתת למאט לקדוח לך עמוק עמוק בתת מודע עם קולו המדהים כשהוא מספר לך את סיפורו של הקורבן עם חוטפהו האכזר (האמנם?). סיפורנו מתחיל בריף גיטרה שמזכיר את ההתחלה של in your world (רק בטכניקה, אני מבקש!) זהו אפקט דיסטורשן די לא בשימוש, שסוחב את הצלילים מעבר לנגינה עצמה ומערבב את הצלילים אחד בשני אם כי עדיין אפשר להבחין בכולם בבירור. 6 שניות של ריף מוזר והתופים נכנסים לרקע בintro קצר מלווה בזימזומים/ציפצופים. אין להם הרבה משמעות אבל הם מותאמים לשיר במין דרך לא מובנת, וזה רק מוכיח מעל לכל צל של ספק את היכולת של מיוז לנגן דברים מוזרים ושעדיין יתקבלו כמוזיקה. התופים ממשיכים במקצב קבוע והבס נכנס לתמונה ב 4 סליידים (מעבר בין תווים בגיטרה בהחלקה על המיתרים) כאשר הוא מוגבר לעוצמה שבה הוא נשמע במקביל לגיטרה ולתופים, למרות שהדבר אינו מקובל בדר"כ. לבס ישנו מעין אפקט דיסטורשן שמתקבל בעיקר בזכות העירבוב שלו עם ריף הגיטרה. הדבר יוצר מצב שבו הריף המשתולל מקבל עומק, נפח וחלוקה לקטעים, שמבטלת את הרצף הקצת "משעמם" של הריף ובו זמנית מוסיפה לו ומייפה אותו, והבס ממשיך על אותם תווים בהם חילק את הריף ונתן לו את ההכרה שהוא הריף ההתחלתי המוביל אך הפעם באופן רציף ודומיננטי יותר כאשר הוא קובע באופן, את המעבר בין בין הצלילים ויוצר את החלוקה עצמה שבה האוזן מבחינה במעבר בין תווים עד לרגע בו הריף נפסק ומאט מתחיל לשיר. אז הנגינה מממשיכה לנגן ספק על מעבר בין מיתרים ספק אקורדים אך אין ספק שהירידה בטונים היא תוך כדי נגינה עד מצב שבו המאזין מאבד את הסינכרון בין העליות והירידות שלהם. בשלב זה התופים הופכים רועמים יותר ומזכירים או נותנים תחושה של מעין בריחה, ריצה אחוזת אמוק, הבס מתנגן בקצב מהיר מאוד ומשתווה לאותו קצב של הגיטרה, מצב בו הגיטרה היא הדומיננטית והבס מלווה אך על פני השטח ונותן את דברו. יש לציין שהבס מורגש כאן באופן ברור, וזה אינו אופייני לשיר מסוג מזה, אבל כפי שכתבתי מקודם : "וזה רק מוכיח מעל לכל צל של ספק את היכולת של מיוז לנגן דברים מוזרים ושעדיין יתקבלו כמוזיקה." מהלך הריף המרכזי מלווה בשירה בקולו של מאט שמעניק כאן טונים גבוהים עדינים (?!) לריף הכל כך מלא רגש, אנרגטי ומתפרץ והיופי כאן שהשירה מתחילה בטון מתון וכך גם מסתיימת. הפיזמון עצמו מתחיל בקטע מעבר רעשני ומתבטא יותר בתופים בקצב סטנדרטי הנותנים רקע ושלמות לסצינת הפיזמון ע"י המצילה, בבס שנשמר בקצב ובסגנון נגינה קבוע ו... ה פ ס נ ת ר. אני אוהב פסנתרים, הם מלנכוליים. אבל כאן? זה הרבה מעבר. הפסנתר הזה מסוגל לשבור את ליבו של האדם הקשה ביותר. אל תטעו לרגע, הנגינה כאן אינה סנסציונית אך היא מתבטאת בנקישת קלידים מהירה במעין עירבוב צלילים מטורף שמודגש במיוחד במילים anabdon ו forget מתוך הפיזמון, ונוצר כאן מעין "חץ" שננעץ עמוק בליבו של המאזין. אלה הן לא מלים סימפטיות אם כי מושלמות לקטע הנגינה. יחד עם זאת ישנה מעין נגינת פסנתר סמויה מהאוזן בתחילת הפיזמון שהיא מעין נקישות קלידים אחדות, ואחרי הקטע המרכזי הנגינה נעה בין עליות וירידות ולאט לאט נעלמת אבל אפשר עדיין להבחין בה בזכות העובדה שהיא נשמרת על אותו סגנון נגינה ומושכת את התחושה מתחילת הנגינה המהירה. המאזין מתמכר לשנייה לנגינה והפסנתר מושך אותו עם אותו קצב וצלילים עולים ויורדים ומעיף אותו לכל הרוחות כשהצלילים פתאום נעלמים ונבלעים בקטע המטאליסטי המוטרף והפסיכודלי שממתין בסוף הפיזמון. אם אי פעם משכו אתכם באוזן ואז דפקו לכם סטירה, זו התחושה. בפעם הראשונה הפיזמון ממשיך לריף המרכזי ואילו בפעם השנייה הוא חוזר לריף המרכזי שמנוגן באופן מפורט ומשום מה נוסף עומק וגוון לריף הכביכול חד גוני, עד כדי סולו מטריף באפקט דיסטרושן ווה-ווה רך שצורח את הכל בלי לחשבן. סוף השיר, בפעם השלישית של הפיזמון, מטאל טהור של צרחות ונגינה אנרגטית אך נשלטת שמסתיימת ברעידה של מיתרי הגיטרה על האפקט עד ל fade מוחלט. הפירוש אישי בהחלט... i won't stand in your way let your hatred grow and she'll scream and she'll shout and she'll pray and she had a name, yeah she had a name קצת מזכיר מעין ספק כניעה ספק תמיכה באותם רגשות הרסניים שמתחוללים בתוכנו. אני בספק שמדובר כאן באדם המזדהה ותומך באדם אחר כי אם בעצמו, ונותן לעצמו בעצם לחוש את אותן תחושות. i won't hold you back let your anger rise and we'll fly and we'll fall and and we'll burn no one will recall, no one will recall this is the last time i'll abandon you and this is the last time i'll forget you i wish i could יש כאן מעין הבטחה להגן עליו מבדידות ותמיד להיות לצידו ולזכור אותו. אותו אדם כנראה מפחד או להיות לבד או שהוא פשוט מבטיח ללעצמו להיות נאמן לעצמו על ההרסניות שקורנת מזה. look to the stars let hope burn in your eyes and we'll love and we'll hate and we'll die all to no avail, all to no avail הבט לשמיים (תקווה) תן לתקווה להכות בך, לאכזב אותך, אנחנו נאהב ונשנא ונמות, מה שבעצם נאמר כאן אנחנו נחיה. בהתייחסות לשם השיר על קורבן המזדהה עם חוטפו. ייתכן כי יש כאן מעין רמז לאדם להזדהות עם רגשותיו ותחושותיו באשר הן על ולתת להן לשבות אותו או לחילופין לשחר אותן החוצה. מנת שיוכל לחיות ולשרוד, כי ידוע מה קורה לשבני הערובה המתנגדים לחוטפיהם... this is the last time i'll abandon you and this is the last time i'll forget you i wish i could נ.ב. השיר הזה מבחינתי ברמה של showbiz והוא מבחינתי הפייבוריט החדש שלי. האזנה נעימה!!!
הסינגל החמישי מתוך absolution (כבוד!). שיר עם המון אנרגיה, שמשלב בתוכו את הרוק הכסאחיסטי הלא מובן, הפסנתר ה"קדוש", (שארחיב על תרומתו הצנועה בהמשך) והעובדה שכל קטע נגינה, בין אם זה הריף, הפיזמון, או סתם קטע מעבר, מצליח לסחוט ממך את אותם רגשות של לרצות לבכות, לצרוח, לשבור לברוח... בדיוק כשחשבת שלא יכול להיות יותר מזה, אתה נופל שוב במשחק המעוות של צלילים מתפרצים, גיטרה צורחת, בס משתולל ותופים שמכים לך בראש, מזכירים לך בכל רגע ששנשארו לך שתי אפשרויות: לרוץ על נפשך, או לתת למאט לקדוח לך עמוק עמוק בתת מודע עם קולו המדהים כשהוא מספר לך את סיפורו של הקורבן עם חוטפהו האכזר (האמנם?). סיפורנו מתחיל בריף גיטרה שמזכיר את ההתחלה של in your world (רק בטכניקה, אני מבקש!) זהו אפקט דיסטורשן די לא בשימוש, שסוחב את הצלילים מעבר לנגינה עצמה ומערבב את הצלילים אחד בשני אם כי עדיין אפשר להבחין בכולם בבירור. 6 שניות של ריף מוזר והתופים נכנסים לרקע בintro קצר מלווה בזימזומים/ציפצופים. אין להם הרבה משמעות אבל הם מותאמים לשיר במין דרך לא מובנת, וזה רק מוכיח מעל לכל צל של ספק את היכולת של מיוז לנגן דברים מוזרים ושעדיין יתקבלו כמוזיקה. התופים ממשיכים במקצב קבוע והבס נכנס לתמונה ב 4 סליידים (מעבר בין תווים בגיטרה בהחלקה על המיתרים) כאשר הוא מוגבר לעוצמה שבה הוא נשמע במקביל לגיטרה ולתופים, למרות שהדבר אינו מקובל בדר"כ. לבס ישנו מעין אפקט דיסטורשן שמתקבל בעיקר בזכות העירבוב שלו עם ריף הגיטרה. הדבר יוצר מצב שבו הריף המשתולל מקבל עומק, נפח וחלוקה לקטעים, שמבטלת את הרצף הקצת "משעמם" של הריף ובו זמנית מוסיפה לו ומייפה אותו, והבס ממשיך על אותם תווים בהם חילק את הריף ונתן לו את ההכרה שהוא הריף ההתחלתי המוביל אך הפעם באופן רציף ודומיננטי יותר כאשר הוא קובע באופן, את המעבר בין בין הצלילים ויוצר את החלוקה עצמה שבה האוזן מבחינה במעבר בין תווים עד לרגע בו הריף נפסק ומאט מתחיל לשיר. אז הנגינה מממשיכה לנגן ספק על מעבר בין מיתרים ספק אקורדים אך אין ספק שהירידה בטונים היא תוך כדי נגינה עד מצב שבו המאזין מאבד את הסינכרון בין העליות והירידות שלהם. בשלב זה התופים הופכים רועמים יותר ומזכירים או נותנים תחושה של מעין בריחה, ריצה אחוזת אמוק, הבס מתנגן בקצב מהיר מאוד ומשתווה לאותו קצב של הגיטרה, מצב בו הגיטרה היא הדומיננטית והבס מלווה אך על פני השטח ונותן את דברו. יש לציין שהבס מורגש כאן באופן ברור, וזה אינו אופייני לשיר מסוג מזה, אבל כפי שכתבתי מקודם : "וזה רק מוכיח מעל לכל צל של ספק את היכולת של מיוז לנגן דברים מוזרים ושעדיין יתקבלו כמוזיקה." מהלך הריף המרכזי מלווה בשירה בקולו של מאט שמעניק כאן טונים גבוהים עדינים (?!) לריף הכל כך מלא רגש, אנרגטי ומתפרץ והיופי כאן שהשירה מתחילה בטון מתון וכך גם מסתיימת. הפיזמון עצמו מתחיל בקטע מעבר רעשני ומתבטא יותר בתופים בקצב סטנדרטי הנותנים רקע ושלמות לסצינת הפיזמון ע"י המצילה, בבס שנשמר בקצב ובסגנון נגינה קבוע ו... ה פ ס נ ת ר. אני אוהב פסנתרים, הם מלנכוליים. אבל כאן? זה הרבה מעבר. הפסנתר הזה מסוגל לשבור את ליבו של האדם הקשה ביותר. אל תטעו לרגע, הנגינה כאן אינה סנסציונית אך היא מתבטאת בנקישת קלידים מהירה במעין עירבוב צלילים מטורף שמודגש במיוחד במילים anabdon ו forget מתוך הפיזמון, ונוצר כאן מעין "חץ" שננעץ עמוק בליבו של המאזין. אלה הן לא מלים סימפטיות אם כי מושלמות לקטע הנגינה. יחד עם זאת ישנה מעין נגינת פסנתר סמויה מהאוזן בתחילת הפיזמון שהיא מעין נקישות קלידים אחדות, ואחרי הקטע המרכזי הנגינה נעה בין עליות וירידות ולאט לאט נעלמת אבל אפשר עדיין להבחין בה בזכות העובדה שהיא נשמרת על אותו סגנון נגינה ומושכת את התחושה מתחילת הנגינה המהירה. המאזין מתמכר לשנייה לנגינה והפסנתר מושך אותו עם אותו קצב וצלילים עולים ויורדים ומעיף אותו לכל הרוחות כשהצלילים פתאום נעלמים ונבלעים בקטע המטאליסטי המוטרף והפסיכודלי שממתין בסוף הפיזמון. אם אי פעם משכו אתכם באוזן ואז דפקו לכם סטירה, זו התחושה. בפעם הראשונה הפיזמון ממשיך לריף המרכזי ואילו בפעם השנייה הוא חוזר לריף המרכזי שמנוגן באופן מפורט ומשום מה נוסף עומק וגוון לריף הכביכול חד גוני, עד כדי סולו מטריף באפקט דיסטרושן ווה-ווה רך שצורח את הכל בלי לחשבן. סוף השיר, בפעם השלישית של הפיזמון, מטאל טהור של צרחות ונגינה אנרגטית אך נשלטת שמסתיימת ברעידה של מיתרי הגיטרה על האפקט עד ל fade מוחלט. הפירוש אישי בהחלט... i won't stand in your way let your hatred grow and she'll scream and she'll shout and she'll pray and she had a name, yeah she had a name קצת מזכיר מעין ספק כניעה ספק תמיכה באותם רגשות הרסניים שמתחוללים בתוכנו. אני בספק שמדובר כאן באדם המזדהה ותומך באדם אחר כי אם בעצמו, ונותן לעצמו בעצם לחוש את אותן תחושות. i won't hold you back let your anger rise and we'll fly and we'll fall and and we'll burn no one will recall, no one will recall this is the last time i'll abandon you and this is the last time i'll forget you i wish i could יש כאן מעין הבטחה להגן עליו מבדידות ותמיד להיות לצידו ולזכור אותו. אותו אדם כנראה מפחד או להיות לבד או שהוא פשוט מבטיח ללעצמו להיות נאמן לעצמו על ההרסניות שקורנת מזה. look to the stars let hope burn in your eyes and we'll love and we'll hate and we'll die all to no avail, all to no avail הבט לשמיים (תקווה) תן לתקווה להכות בך, לאכזב אותך, אנחנו נאהב ונשנא ונמות, מה שבעצם נאמר כאן אנחנו נחיה. בהתייחסות לשם השיר על קורבן המזדהה עם חוטפו. ייתכן כי יש כאן מעין רמז לאדם להזדהות עם רגשותיו ותחושותיו באשר הן על ולתת להן לשבות אותו או לחילופין לשחר אותן החוצה. מנת שיוכל לחיות ולשרוד, כי ידוע מה קורה לשבני הערובה המתנגדים לחוטפיהם... this is the last time i'll abandon you and this is the last time i'll forget you i wish i could נ.ב. השיר הזה מבחינתי ברמה של showbiz והוא מבחינתי הפייבוריט החדש שלי. האזנה נעימה!!!
וגם זה..במאמרים,טאגליינס....הכל
