melancholy man
New member
start your engine please
Steppenwolf- Steppenwolf 1968. בואו נשחק משחק אסוציאציות קטן. אוטוסטרדה מדברית, איפשהו באריזונה, 200 קילומטר אחרי הישוב האחרון, ו 300 קילומטר לפני באר האופנוענים הבא, גברמשופם, ארוך שיער, עם באנדנה, מעיל עור וג'ינס קרוע, רכב על הארלי דווידסון ענק, כשנערה צעירה תלוייה מאחוריו מחבקת בעוצמה את מותניו, ברקע מתנגן לו שיר בפול ווליום, מה השיר? לא יודע אם ראיתם את הסרט הנפלא Easy Rider או לא, אבל אני מוכן להמר שמה שרץ לכם בראש עכשיו הוא Born to be wild של סטפפנוולף, אולי שיר ה"אופנוען הקשוח על אופנוע בערבות המיד ווסט" האולטימטיבי, שיר שחצה מזמן את תחומי הרוק אנד רול והפך לסוג של הימנון חופש, קריאת כיוון לחופש המוחלט של ערבותיה אמריקה התיכונה, ואחד מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר שיש, אולי משום שיש בו איזשהו מיצוי של רוח החופש והאנרגיה שהמילה רוק אנד רול מכילה. כשאומר תרבות נגד בארצות הברית של שנות השישים, מייד עולות בראש המילים פסיכדליה והיפים, קשה להגדיר את סטפפנוולף, כפסיכדליה והחברה היו הרבה דברים אבל בטח לא היפים קרועי עיינים חולמניים, אבל אי אפשר לשייך אותם לשום מקום אחר מלבד תרבות הנגד של שנות השישים, כל רוח המסע בזמן במרחב ובתוך הנפש שהתחילו הביטניקים בשנות החמישים נמצאת אצלהם במנות גדושות, אז לא תמצאו שם peace & love ומשפטיים סתמיים ומקסימים על אהבת אדם, אלא יותר כוח אנרגיה ואפילו אלימות (מה שהפך אותם לחביבי ה hell's angels והאופנוענים הקשוחים באשר הם שם) אבל זה הכי אנטי מימסדי שאפשר לחשוב עליו והכי סיקסטיס שיש. כשסטפן וולף נכנסו לאולפן להקליט את אלבום הבכורה שלהם, היה מסביבם מספיק רעש בשביל שיהיה להם ביטחון עצמי במה שהם עושים, ואפשר לשמוע את זה על המוסיקה שלהם, אין כאן בילבול או חוסר כיוון שלפעמים מתלווה לאלבומי בכורה, הם ידעו מה הם עושים ויחד עם זה, יש כאן את הטריות המגניבה הזאת של אנשים צעירים שמוציאים את כל מה שיש להם במוסיקה. האלבום נפתח עם הקאבר Sookie sookie (במקור של Don Covay) שנותן מכת גיטרות ניצחת על ההתחלה, כל הרוק של שנות השבעים ישמע ככה (או ירצה להשמע בעצם), זה מלא כוח, הגיטרות המקוסחות נותנות הטון ומאחורה אי אפשר להתעלם מהקלידים המגניבים שיוצרים את האווירה, השיר הזה, שהוא אחד הטובים באלבום, הוא גם אחד משני הקאברים, השני קאבר לא פחות ממפותי ל HOOCHIE COOCHIE MAN של ווילי דיקסון (שזכה למאות ביצועים אחרים, זה אחד הטובים שבהם), עוד חצי קאבר הוא Berry rides again, מעיין הומאז' לצ'אק בארי הגדול ואולי גם לג'רי לי לואיס, עם פסנתר בוגי ווגי נפלא, וגיטרות רוק אנד רול, בשלושת אלו, מראים חברי הלהקה מאיפה הם באים, עכשיו אפשר להמשיך למקום שהם הגיעו אליו ולהראות לאן הם יוליכו את כולם. ההמשך, הוא שילוב מקוסח של פסיכדליה ובלוז כבד, שילוב שיעשה את לד זפלין, free והאמבל פאי למשל, למיליונרים, אבל סטפפנוולף, במקביל ל cream, הנדריקס ואיירון באטרפלי, היו הראשונים לעשות ולהמציא תוך כדי את מה שיקראו אחר כך "האבי מאטל", כשלמונח הזה עוד היו קונוטציות חיוביות. בעוד ש Born to be wild הוא להיט רוק כבד פשוט ומדליק, השיא האמיתי של האלבום, בא דווקא מהצד הפסיכדלי שלו ומהשיר השני שלהם שהופיע באותו סרט נפלא של דניס הופר: The pusher, הפושר הוא שיר הנרקומן האולטימטיבי. God damn, The Pusher God damn, God damn the Pusher I said God damn, God, God damn The Pusher man הנרקומן הזה, מקלל את הפושר, שמכר לו סמים שגרמו לנשמתו לזעוק אבל מברך את הדילר, זה שמכר לו חלומות מתוקים ועשב של אהבה, הכאב של השיר הזה, שבולט בעיקר בבלוז המטריף שמקיף אותו מכל עבר, הוא כאב של קריז ויחד עם זה, כמו נרקומן אמיתי, הוא מתענג על התקופה בה הדילר שלו היה משיג לו גראס מגניב ומנסה לשחזר את החלום המתוק של אז. אחרי ה Pusher הכואב עד בלי קץ, מגיע פתאום שיר קליל וקסום, A girl I knew, שיר מתוק להפליא שהיה מתאים יותר ללהקת פולק שלא לומר פולק בריטי, עם כל המלודיות והליריות המתבקשת מהסיטואציה, איפה שהשיר הזה נמצא באלבום, אין אלה להניח שזה סוג של פאוזה, הזדמנות לנוח מהכאב והדרמטיות של השיר הקודם ולאגור כוח ל Take what you need שאם היה ספר לימוד לרוק הכבד, הוא היה מופיע במבוא, הפרק הראשון אגב, יוקדש כנראה לפינאלה המצויין של האלבום הזה: The ostrich. שירים: 1. SOOKIE SOOKIE (D. Covay / S. Cropper) 2. EVERYBODY'S NEXT ONE (J.Kay / G. Mekler) 3. BERRY RIDES AGAIN (J.Kay) 4. HOOCHIE COOCHIE MAN (W. Dixon) 5. BORN TO BE WILD (M. Bonfire) 6. YOUR WALL'S TOO HIGH (J.Kay) 7. DESPERATION (J.Kay) 8. THE PUSHER (H. Axton) 9. A GIRL I KNEW (J. Kay /M. Cavett) 10. TAKE WHAT YOU NEED (J. Kay / G. Mekler) 11. THE OSTRICH (J. Kay)
Steppenwolf- Steppenwolf 1968. בואו נשחק משחק אסוציאציות קטן. אוטוסטרדה מדברית, איפשהו באריזונה, 200 קילומטר אחרי הישוב האחרון, ו 300 קילומטר לפני באר האופנוענים הבא, גברמשופם, ארוך שיער, עם באנדנה, מעיל עור וג'ינס קרוע, רכב על הארלי דווידסון ענק, כשנערה צעירה תלוייה מאחוריו מחבקת בעוצמה את מותניו, ברקע מתנגן לו שיר בפול ווליום, מה השיר? לא יודע אם ראיתם את הסרט הנפלא Easy Rider או לא, אבל אני מוכן להמר שמה שרץ לכם בראש עכשיו הוא Born to be wild של סטפפנוולף, אולי שיר ה"אופנוען הקשוח על אופנוע בערבות המיד ווסט" האולטימטיבי, שיר שחצה מזמן את תחומי הרוק אנד רול והפך לסוג של הימנון חופש, קריאת כיוון לחופש המוחלט של ערבותיה אמריקה התיכונה, ואחד מקלאסיקות הרוק הגדולות ביותר שיש, אולי משום שיש בו איזשהו מיצוי של רוח החופש והאנרגיה שהמילה רוק אנד רול מכילה. כשאומר תרבות נגד בארצות הברית של שנות השישים, מייד עולות בראש המילים פסיכדליה והיפים, קשה להגדיר את סטפפנוולף, כפסיכדליה והחברה היו הרבה דברים אבל בטח לא היפים קרועי עיינים חולמניים, אבל אי אפשר לשייך אותם לשום מקום אחר מלבד תרבות הנגד של שנות השישים, כל רוח המסע בזמן במרחב ובתוך הנפש שהתחילו הביטניקים בשנות החמישים נמצאת אצלהם במנות גדושות, אז לא תמצאו שם peace & love ומשפטיים סתמיים ומקסימים על אהבת אדם, אלא יותר כוח אנרגיה ואפילו אלימות (מה שהפך אותם לחביבי ה hell's angels והאופנוענים הקשוחים באשר הם שם) אבל זה הכי אנטי מימסדי שאפשר לחשוב עליו והכי סיקסטיס שיש. כשסטפן וולף נכנסו לאולפן להקליט את אלבום הבכורה שלהם, היה מסביבם מספיק רעש בשביל שיהיה להם ביטחון עצמי במה שהם עושים, ואפשר לשמוע את זה על המוסיקה שלהם, אין כאן בילבול או חוסר כיוון שלפעמים מתלווה לאלבומי בכורה, הם ידעו מה הם עושים ויחד עם זה, יש כאן את הטריות המגניבה הזאת של אנשים צעירים שמוציאים את כל מה שיש להם במוסיקה. האלבום נפתח עם הקאבר Sookie sookie (במקור של Don Covay) שנותן מכת גיטרות ניצחת על ההתחלה, כל הרוק של שנות השבעים ישמע ככה (או ירצה להשמע בעצם), זה מלא כוח, הגיטרות המקוסחות נותנות הטון ומאחורה אי אפשר להתעלם מהקלידים המגניבים שיוצרים את האווירה, השיר הזה, שהוא אחד הטובים באלבום, הוא גם אחד משני הקאברים, השני קאבר לא פחות ממפותי ל HOOCHIE COOCHIE MAN של ווילי דיקסון (שזכה למאות ביצועים אחרים, זה אחד הטובים שבהם), עוד חצי קאבר הוא Berry rides again, מעיין הומאז' לצ'אק בארי הגדול ואולי גם לג'רי לי לואיס, עם פסנתר בוגי ווגי נפלא, וגיטרות רוק אנד רול, בשלושת אלו, מראים חברי הלהקה מאיפה הם באים, עכשיו אפשר להמשיך למקום שהם הגיעו אליו ולהראות לאן הם יוליכו את כולם. ההמשך, הוא שילוב מקוסח של פסיכדליה ובלוז כבד, שילוב שיעשה את לד זפלין, free והאמבל פאי למשל, למיליונרים, אבל סטפפנוולף, במקביל ל cream, הנדריקס ואיירון באטרפלי, היו הראשונים לעשות ולהמציא תוך כדי את מה שיקראו אחר כך "האבי מאטל", כשלמונח הזה עוד היו קונוטציות חיוביות. בעוד ש Born to be wild הוא להיט רוק כבד פשוט ומדליק, השיא האמיתי של האלבום, בא דווקא מהצד הפסיכדלי שלו ומהשיר השני שלהם שהופיע באותו סרט נפלא של דניס הופר: The pusher, הפושר הוא שיר הנרקומן האולטימטיבי. God damn, The Pusher God damn, God damn the Pusher I said God damn, God, God damn The Pusher man הנרקומן הזה, מקלל את הפושר, שמכר לו סמים שגרמו לנשמתו לזעוק אבל מברך את הדילר, זה שמכר לו חלומות מתוקים ועשב של אהבה, הכאב של השיר הזה, שבולט בעיקר בבלוז המטריף שמקיף אותו מכל עבר, הוא כאב של קריז ויחד עם זה, כמו נרקומן אמיתי, הוא מתענג על התקופה בה הדילר שלו היה משיג לו גראס מגניב ומנסה לשחזר את החלום המתוק של אז. אחרי ה Pusher הכואב עד בלי קץ, מגיע פתאום שיר קליל וקסום, A girl I knew, שיר מתוק להפליא שהיה מתאים יותר ללהקת פולק שלא לומר פולק בריטי, עם כל המלודיות והליריות המתבקשת מהסיטואציה, איפה שהשיר הזה נמצא באלבום, אין אלה להניח שזה סוג של פאוזה, הזדמנות לנוח מהכאב והדרמטיות של השיר הקודם ולאגור כוח ל Take what you need שאם היה ספר לימוד לרוק הכבד, הוא היה מופיע במבוא, הפרק הראשון אגב, יוקדש כנראה לפינאלה המצויין של האלבום הזה: The ostrich. שירים: 1. SOOKIE SOOKIE (D. Covay / S. Cropper) 2. EVERYBODY'S NEXT ONE (J.Kay / G. Mekler) 3. BERRY RIDES AGAIN (J.Kay) 4. HOOCHIE COOCHIE MAN (W. Dixon) 5. BORN TO BE WILD (M. Bonfire) 6. YOUR WALL'S TOO HIGH (J.Kay) 7. DESPERATION (J.Kay) 8. THE PUSHER (H. Axton) 9. A GIRL I KNEW (J. Kay /M. Cavett) 10. TAKE WHAT YOU NEED (J. Kay / G. Mekler) 11. THE OSTRICH (J. Kay)
