Sound

[זנערלן]

Sound

אני בא והולך בתקופה האחרונה, אך תהיו בטוחים שבמעט הזמן הפנוי שיש לי בתקופה האחרונה אני תמיד מפנה לי כמה דקות ביום להתעדכן מה קורה בפורום. על התפטרותו בתרם עת של הצלולייד, על כל ההמלצות הנפלאות והחדשות.

זה עתה סיימתי את תקופת המבחנים הראשונה, תודה לאל. לימודי הסאונד מאוד מעניינים ובדיוק מה שרציתי, אני מאוד מרוצה מהחלטתי.
הלימודים חשפו אותי בתקופה האחרונה לסרט מאוד מעניין שעוסק הרבה בסאונד, אך גם מאוד במוזיקאים והתקשורת והכימיה ביניהם באולפן ההקלטות ואיך העולם הדיגיטלי לאט לאט מעלים את הכימיה הקבוצתית ומכניס לענף כל מיני אנשים חסרי כל כישרון מוזיקאלי שבזכות הטכנולוגיה הופכים לכוכבים.

הסרט, Sound City, סרטו של מתופף נירוונה לשעבר והסולן של פו-פייטרס בהווה, דייב גרוהל, מספר על האולפן האגדי בסיאטל שעל שמו נקרא הסרט ועל קונסולת ה"ניב" המפורסמת ומוצלחת שרופרט ניב (טכנאי חשמל מהמובילים בתחום הסאונד - אגדה ממש, בונה קונסולות) בנה בהזמנה אישית, יש רק 4 כאלה בעולם, אחת מהם בסאונד סיטי.
רשימה מאוד ארוכה של אלבומים גדולים מאוד הוקלטו שם ורשימה מדהימה של להקות וזמרים שמתגעגעים לתקופה בה היו צריכים לקבל החלטות של רגע שישנו אלבום שלם, בעולם שאין בו עריכות אין סופיות וכל אחד מקליט לבדו את הקטע. תקופה של כימיה קבוצתית.
הסאונד המדובר של הקונסולה האנלוגית הזאת מוזכר כל הזמן בסרט, לפי רשימת האלבומים כנראה שיש בזה מן האמת.

סרט מאוד מומלץ אני ממש נהינתי, מקווה שגם אתם!

הנה צפייה ישיריה

 

[arieltr]

SOUND CITY

סחטן דייב גרוהל.
פיניתי שעתיים אתמול בלילה והיה מאוד מעניין.

דוקומנטרי מרתק, עשוי בצורה מצויינת, עם קריצות הומוריסטיות, מלא בחן וליכלוך. רוק'נ'רול.
וניל יאנג בסירה מעושנת שהמשטרה באקדחים שלופים, נו מה כבר עוד אפשר לבקש.

כל העניין הזו של להקליט מוסיקה מעניין, אבל זה חתיכת סלט מאוד מורכב רגשית, כי יש לא מעט אגו ורצון חיצוני להשפיע על המוסיקאים/יוצרים ועל מה שמתרחש להם בראש.
נאמרים שם שני תיאורים די מנוגדים לתפקיד המפיק באולפן ההקלטות:
"Someone that puts a cake dish over the phone, they protect you from the outside world, help you actualize the sounds in your head"
ומנגד
"Producer's job is really easy: he is the vehicle to give the artist creativity onto tape in a way that is accessible to your market place"


לגבי קונסולת ה"ניב" זה כנראה היה עוד צעד אבולוציוני מקדים בדרך להאל1000, לא פחות מה-pro tools למרות שהאחרון מוציא את האלמנט האנושי שגרוהל מדבר עליו.


תודה זנערלן
הנה הסרט ישר לוריד

וזה רק אני, או שהחרצוף של בארי מאנילו שיחק את בארי מאנילו...

 

[זנערלן]

כל אחד וגישתו

אישית דייב גרוהל קצת רחוק ממני, מוזיקלית ואישית.
אבל יצא לו כאן סרט מאוד מעניין, שעוסק בדבר בסיסי שהוא חיבור בין אנשים והמוזיקה היוצאת מכך.

אין ספק שהטכנולוגיה הביאה עימה הרבה דברים טובים ופתחה המון דלתות, חלונות, מיקרופונים ורמקולים. אך כמו כל דבר שבבסיסו טוב, האנשים הורסים גם את זה ואנחנו מקבלים עידן שכל ילד מחוצ'קן יכול להפוך לכוכב. נו טוב, אל לנו לבכות בגלל שקל מדי, אנחנו נהנים מהטכנולוגיה לא פחות. מחובתנו להמשיך לחפש את מה שטוב ואמיתי ויש לא מעט.

 

[ציףציף1000]

עוד לא צפיתי בסרט, אבל

מעניין אותי הדיון בשינויים שהטכנולוגיה הביאה, ושההשלכות שלהן הן הרבה מעבר לטכנולוגיה גרידא.

הודות לנפלאות הטכנולוגיה - האייפון החדש שלי - יוצא לי להאזין בשבועות האחרונים לכל מיני פודקאסטים ותוכניות רציניות על מוזיקה. לחלק מהן חשבתי לתת לינקים בפורום, ואולי בעצם אעשה את זה. מטבע הדברים, מעניינים אותי ראיונות עם יוצרים, בהם הם מדברים על דרך היצירה, על מקורות ההשראה שלהם וכד'. כך, שמעתי היום ראיון מרתק ב-NPR עם ג'ון קייל, לפני כמה ימים ראיון ב-BBC עם ריי דייויס (על Lola vs. Powerman ו-Muswell Hillbillies ועל יצירתו בכלל), וגם הפייבוריטים שלי, הזומביז, שהתארחו בתוכנית אחרת של ה-BBC על יצירת Odessey & Oracle, לפני כחודשיים. כולם דיברו, בדרכם, על השינויים העצומים שקרו בתעשיית המוזיקה בכלל, עקב השינויים הטכנולוגיים: החל מהיכולת להקליט על אינסוף טרקים, ועד השינויים במאזן הכוחות בין האמנים לחברות התקליטים. חברות אלו, למעשה, לא קיימות עוד. ישנם היום איזה 4-5 קונגלומרטים, וזהו. מרבית חברות המוזיקה מהעבר נעלמו, וכך גם רוב האולפנים. רוב האמנים מקליטים באופן עצמאי, עם מכשירים ביתיים, ומקסימום עושים דילים עם חברות להפצת אלבום, אייטיונס וכד'. הטכנולוגיה המתקדמת נותנת אמנם אופציות רבות יותר להקלטה, אך גם גורמת להתארכות תהליך היצירה והתמסמסותו, כאשר אנשים מנסים אפקטים שונים. היכולת גם לשנות כל תו - כולל קולות השירה - מאפשרת למעשה לכל נטול-כשרון להוציא שירים קליטים. כך, כל ילדת בת מצווה מקליטה שיר שיכול להשמע כהקלטה מקצועית (ע"ע רבקה בלק. וגם אחיינית שלי). מקביל, הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים הנמצאים במקומות מרוחקים, ליצור במשותף. אנשים לא חייבים להיות באולפן אחד, באותו זמן, על מנת להקליט - הם יכולים להקליט במקומות שונים, בזמנים שונים, ובעזרת תוכנות ליצור הקלטה משולבת. אך אפשרויות אלו כמובן מעלימות את הפן החברתי של המוזיקה: אנשים הצטרפו ללהקות כדי שיוכלו לנגן עם חברים, לדסקס אתם רעיונות, לקבל מהם השראה ואנרגיה. הדינמיקה בין חברי להקה, שהיתה בבסיס הרוק ולמעשה איפשרה את שיאיו, אינה עוד מרכיב הכרחי או נוכח.

במקביל, שוק המוזיקה נהיה בין לאומי. אם אין עוד צורך בחוזים נפרדים בכל טריטוריה, או שקל יותר להשיג חוזים כאלו, אפשר לכאורה להצליח מסחרית בכל העולם - ע"ע גנגנם סטייל. המחיר של האפיל הבין לאומי הוא העלמות המרכיב המקומי, הפרטיקולרי. אנשים לא כותבים עוד על חוויותיהם מסביבתם הקרובה, ואינם פונים אל קהל המכיר חוויות אלו: מוזיקה נהייתה מופשטת, המילים נעדרות בכלל או חסרות משקל, והחוויות המועברות הן אוניברסליות (בעיקר: איזה כיף לרקוד).

שאלה שלא הועלתה בראיונות היא האם תתכן עוד, בעתיד, מהפכה תרבותית כמו זו שקרתה בשנות השישים. דהיינו, האם יש עתיד למי ששיקוליו הם קודם כל אמנותיים, פרטיקולריים, עם מילים בעלות משקל. לדעתי, כן. זה יבוא ממקומות בהם לצעירים יש כנגד מה למרוד (לדוגמא, במזרח הרחוק) וכן מהמקור המסורתי לרוק ולאמנות בכלל: בתי הספר לאמנות. וזו תהיה מהפכה שתעשה שימוש מושכל בטכנולוגיה וברשתות החברתיות. חבל רק שהיא מתמהמהת.