Sei mi amigo!!!!!!! *טריגר?* פריקה

[some1Lse]

Sei mi amigo!!!!!!! *טריגר?* פריקה

סקירה
https://m.youtube.com/watch?v=p7KdQK1bXcw

זו האיכות הכי טובה שמצאתי ביוטיוב...לאיכות טובה יותר חפשו בitube את "sia- breathe me/depression awarness video"
הסרטון שהתכוונתי להביא (אבל לא מצאתי ביוטיוב) נקרא breathe me-sia- traducidoal español ויש שם ציור של יד עם פרפר/ציפור.
וכמה שיש שם תמונות עצובות, התמונה הכי קשה מבחינתי הייתה זו של הילדה עם היד המלאה צלקות.
איך שחבר שלה נישק לה את היד.
ולי לעולם לא יהיה שום דבר כזה!!!

גם זה עם התמונה של האנורקסית/שמנה טוב.
*סיום סקירה*

"הצילו
עשיתי את זה שוב
הייתי כאן פעמים רבות בעבר
פגעתי בעצמי שוב
היום
והחלק הכי גרוע הוא
שאין אף אחד אחר להאשים

תהיה חבר שלי
תחזיק אותי..
תעטוף אותי
תפתח אותי
אני קטנה
ונזקקת
תחמם אותי
ותנשום אותי

אווטצ'
איבדתי את עצמי
שוב
איבדתי את עצמי שוב
ואי אפשר למצוא אותי בשום מקום
כן, אני חושבת שאני עלולה להישבר
איבדתי את עצמי שוב
ואני מרגישה לא-בטוחה (גם: בלתי מוצלת).

תהיה חבר שלי!!!
תחזיק אותי!!!
תעטוף אותי
תפתח אותי
אני קטנה
ונזקקת
תחמם אותי
ו... תנשום אותי.

אירוניה: אני שומעת שיר על פגיעה עצמית, וכבר 3 ימים לא חתכתי. היה לי... לפי כל אחד אחר זה היה צינון קשה/שפעת קלה, אני חוששת שזה עירב גם זיהום קל בזרוע העליונה... כאב תופת אבל התגברתי על זה (לא היה כואב יותר מהגורם).

מצד שני, הסרטון הזה שהבאתי? אני חוששת שאני חיה בהכחשה. שיש לי 2 מתוך 4

והייתי היום שוב אצל סבתא שלי, ומזכרתי למה לא הייתי אצלה כבר חודש...
שוב פעם. הערות על איך שאני נראית. מתלבשת. על המשקל שלי. ועכשיו זה "רזית לאחרונה, לא? איזה יופי שהתחלת לשמור".
וגם אמא שלי בשבת, מתחילה לדבר איתי על הדיאטה שחברה שלי עושה, ו"אולי גם את? מה את אומרת, רוצה לשנות?".
וכל דבר כזה מרסק לי את הביטחון העצמי לרצפה.
כן, אני רגישה בנוגע לאיך שאני נראית.
לקח לי שנים עד שהעזתי לחשוב שאני לא שמנה. רק השנה התחלתי לחשוב על זה שאולי, מבחינת משקל לפחות, אני לא באמת שמנה. לא ממש. ואולי- תמיד הייתי. אמנם בצד העליון של הנורמה, אבל בצד התקין. שאין שום סיבה שאני אחשוב שאני שמנה.
אבל למה, למה, למה, למה לא יכולתי להבין את זה קודם???
ולמה אנשים שחשובים אלי לט מפסיקים לעשות את זה?
לא מבינים שזה גורם לי לעשות דברים שאחרי זה אני עלולה להתחרט... אם כי אני חייהת להודות שההרגשה הטובה של "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" די ממכרת.... ושזה מפחיד אותי.
מספיק לי הרגל גרוע אחד.
אני לא יכולה להיות חזקה מספיק בשביל שניים....
אני לא יכולה עם זה לבד יותר. לא יכולה ....

ואני לא יודעת מה זה יותר-מצחיק או עצוב.
שמישהי אמרה לי: איזה כיף לך שאת לא שמה על אף אחד! שלא אכפת לךמה אחרים חושבים עליך.
וזה היה לי הלם-אני? לי לא אכפת מה חושבים עלי? שהערה קטנה, אפילו מהמורה ה..פחות אהובה עלי, אומר זאת ככה, יכולה לגרום לי להרגיש כל כך... כל כך קטנה. חסרת ערך. אפסית. מטומטמת.
אני? לי לא אכפת מה חושבים עלי?

זה לא היה עכשיו. פשוט משהו שחשבתי עליו.
על כמה אנשים לא רואים דברים שמול העיניים שלהם.
או שאני פשוט שחקנית טובה מדי...
אחרי הכל, השותפה שלי לחדר בטוחה שאני מזמזמת שירים עד שאני נרדמת.
ויש כמה שבטוחות שאני אלרגית ללקטוז (אבל רק למאכלים מסוימים, כמובן), ולא מסוגלת לעכל מאכלי חלב
או... מה עוד זה היה?
טוב, אם אני אספר לכם הכל, מה ישאר לי לעצמי?

ובנקודה זו, אני יודעת שזה מוזר, אבל-אני רק רוצה לבקש. בבקשה. בבקשה בבקשה בבקשה.
אני נפתחתי פה.... המון. אתם יודעים עלי דברים שאף אחד לא יודע.
אז.. אם אני מעיקה כאן, או כותבת יותר מדי, אני אודה לכם אם פשוט תכתבו לי מסר או משהו.
ולא תלכו ותגלו דברים מפה לאנשים אחרים.
פשוט... יותר מדי פעמים קרה לי שסמכתי על אנשים, ו.. כנראה לא הייתי צריכה..
אז בבקשה, אל תשברו לי מחדש את האמון במין האנושי...

 

[Yelem תמיכה לנוער]

סודיות ועוד

הי יקרה,
אני רוצה להתחיל מסוף - מהבקשה שלך שלא "תלכו ותגלו דברים מפה לאנשים אחרים". למה את מתכוונת? ממה את חוששת?
כל מה שנכתב כאן נשאר כאן ונשמר בסודיות (אצל צוות Yelem), פרט למספר מקרים המחייבים אותנו לדיווח על פי חוק ובהם לא נוכל להבטיח סודיות:
אם נתרשם מכך שאת נמצאת בסכנת חיים ממשית ומיידית, אם נחשוב שאת מתכוונת לפגוע באופן חמור באדם אחר או לבצע פשע או אם
ייוודע לנו כי ההורים או האחראים אחרים עליך מתעללים או פוגעים בך.
אני שמחה על האמון ההולך ונבנה ביננו וגם אני מרגישה שאת שמה כאן יותר ויותר מעצמך.
אני שומעת בין המילים על הפציעה העצמית, העיסוק בגוף, ההקאות, הרגישות הרבה והמצוקה... ודואגת לך.
רוצה לחזק אותך בדרכך לבקש את העזרה שמגיעה לך כי נשמע שהמצב רק הולך ומסתבך....
רותם

 

[some1Lse]

אק רציתי לוודא..

אני לא בטוחה, פשוט.. שלא תעבירו את זה למישהו אחר. שלא
ודברו עלי עם מי שלא קשור. שלא תגלו את הסודות שלי.
ואני יודעת שזה טיפשי, פשוט... תמיד אני סומכת על אנשים, ואז מגלה שדברים שסיפרתי להם מגיעים למה שלא התכוונתי.
אם זו מישהי שהייתה חברה שלי בכיתה ד, ונורא סמכתי על זה-כי כולם רצו להיות חברים שלה, והיא הייתה גם קצת שלי.. וסיפרתי לה ככ הרבה דברים (כן, הייתי מטומטמת). ואז היא כעסה עלי אז היא הלכה וצעקה את זה בהפסקה לכל הכיתה..
ועד היום יש כל מיני שמועות שלפעמים עולים שוב שאני יכולה לזהות את המקור שלהם.
או אפילו סתם דברים שסיפרתי לאמא שלי ואז חצי משפחה ידעה על זה
או הגיעו לווטסאפ המשפחתי.
אז... פשוט.. אני חושבת שאת מבינה את הרעיון הכללי. של למה קשה להיפתח לאנשים ברמה עמוקה.
אבל אני כן צריכה לדבר עם אנשים... קצת להביע את עצמי... שלמישהו אכפת לי. שמישהו מקשיב לי. אז יש המון אנשים שיודעים מה קורה בפני השטח שלי, וכמעט אף אחד שיודע באמת מה קורה אצלי.
אוף, זה...

היה בינוני. ואז סיפרתי להם, ולא קרה כלום... אז הבנתי שרק אני יכולה לשמור על עצמי. אז הייתי כמעט חודש-כלןם כלום כלום. וניסיתי להיות סופר הכי טובה שאפשר. וזה די הצליח לי.
ואז פשוט נשבר לי... נשבר לי משהו בפנים. זה כואב שלא אכפת ממך. ולפעמים קשה לי להחזיק את עצמי, את מבינה?
וכבר לא היה לי אכפת מכלום. ונפלתי חזק. והכל נהיה גרוע יותר, כי אני רק ניסיתי שאף אחד לא יראה כלום... ששום דבר ואף אחד אחר לא ייפגעו...
זה כאילו.. זה כאילו יש שתיים ממני. יש את זו האחראית, הבוגרת, הלומדת, האחות הגדולה, זו שכל הזמן צריכה לטפל באחרים.. שיש לה תמיד את ההרגשה כאילו יש יותר מדי ממנה...
ויש לי את המופרעת, המתבגרת, שלא אכפת לה מכלום, שעושה בעיות, שעצמאית, שמסתדרת, ש"אני בסדר" ותעזבו אותי בשקט, שתמיד יש לה את הפחד שהיא נעלמת.. שאף אחד לא רואה אותה... שמרגישה לבד...
ואז.. וכשאני חותכת, אז יש מישיטפל בי, ויש לי במי לטפל..
וזה כל כך דפוק הרגעים האלה שאני שוכבת במיטה ומעמידה שזה מישהו אחר שמלטף אותי....
אבל עכשיו אני חושבת שאני שוב במצב די מאוזן.
והיה לי יום דווקא די טוב היום

קיבלתי רצף של די הרבה "לא" לאחרונה... כל פעם אני מתאימה. כי אני צעירה מדי, או לא מתאימה או סתם לא חזרו אלי... אבל יצאתי היום עם תחושה טובה. שזה מפחיד אותי, כי אם היא תתבדה אני עלולה להישבר שוב, אבל זו תחושה טובה...
אז המצב שוב הסתבך, אבל אני שוב אופטימית...
אני אהיה חזקה ואני אצליח לעבור אותו ואני אחזיק את הראש מעל המים.
ואני אנסה להרגיש יותר טוב, ואחשוב על מה ומי אני...
ושנה הבאה אני אוכל להמציא את עצמי מחדש. ויהיה לי מקום ללכת אליו.
ויהיה לי טוב יהיה לי טוב יהיה טוב יהיה טוב יהיה טוב.
הנה.
כל עוד אני מצליחה להאמין בזה אני בסדר....