SeHeN
29 בנובמבר, 1947. בהצבעת האו"ם מתקבלת ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בשטחי א"י, בשכנות למדינה ערבית. בין המצביעות בעד ההחלטה – ארצות הברית. 53 שנים לאחר מכן. נובמבר 2001. פורצת מלחמת אל-עקצא, הזוכה הלאחר שנה של לחימה בתואר המפוקפק: מלחמה. אינתיפאדה? לא כשמניין ההרוגים משתווה בהתמדה לזה של מלחמות גדולות, והטרוריסטים – נקרא לשד בשמו – מקבלים תמיכה ממדינות ערביות שכנות, וכן- גם ממדינות אירופאיות. מלחמה? לא כשהנפגעים הם יותר מקרב האזרחים מאשר חיילים, למרות שכל אדם רביעי לערך במדינה הנו חייל. אז איך נקרא לרעה, לגיהינום בו אנו חיים? זה כבר יעבר מזמן את רמת האינתיפאדה. ובשם מלחמה אנחנו – חלקנו – פשוט מסרבים להשתמש. הרי, אחרי הכל, אלו שטובחים בנו הנם מתקוממים מסכנים כנגד הכיבוש הלא-צודק לחלוטין. שימו לב רק, שה"כיבוש" הזה אושר ברוב של 33 מדינות עצמאיות חברות האו"ם בהצבעה דמוקרטית לחלוטין. הפלסטינים, בניגוד אלינו, דחו את המדינה העצמאית המוגשת להם על מגש של כסף. ותראו איפה אנחנו ואיפה הם. אז מה זה? מה גורם לנו ולאחינו למות כך, ללא קרב הוגן? זוהי אינה מלחמה. אנחנו מסרבים בשיטתיות להכיר בכך. זו גם אינה אינתיפאדה. אז מה זה? מלחמה כנגד הטרור? כשאנחנו איננו מוכנים להרוג את מנהיג הטרור, הטרוריסט הראשי, ומגינים עליו בעקביות? אבל הרי, הם אינם טרוריסטים. לוחמי חופש. לוחמי חירות. שאהידים. האומנם? אנחנו מתים. אנחנו. לא אחרים. לא "המתנחלים מהשטחים". לא עוד. נוער בתל-אביב, צעירים בפתח-תקווה, חברי כנסת ישראל בירושלים הבירה. אחים, תפתחו את העיניים, תראו איפה אתם חיים. אם לא נפעל, מיד ובעוצמה, זה יגיע גם אליך הביתה. הטרור לא יפסח עליך כי הצבעת למרצ או כי אתה זורק הערות שמאלניות פרו-פלסטיניות כשאתה צופה בחדשות, רגע לפני שאתה מעביר לערוץ הספורט. הטרור יגיע גם אליך, אחי, ואם תעצום את העיניים זה לא יגרום למרגמה/ מכונית תופת/ מחבל/ת מתאבד/ת לפסוח עליך. האוטובוס יתפוצץ, ואם אתה שם או לא- איכפת רק לזקנה שעומדת לידך. הטרור עיוור; הוא אינו מבדיל בין שמאל לימין. כך גם המוות. אנחנו חיים בצל טרור. הטרור סובב אותנו, משפיע על כל צעדינו. תפקח את העיניים לכמה רגעים, ונסה לראות. אתה אינך הולך לבקר את קרוביך, משום שהם גרים בשטחים. הם מתנחלים. מתיישבים. אין זה משנה כיצד יכונו- זורקים שם אבנים. בקבוקי תבערה, בלוקים. אתה תוותר על הבר-מצווה כדי לא לסכן את מכוניתך ואת חייך. אבן, חביבי, עשויה להרוג. אתה לא יוצא עוד לקניון עם הילדים, מפחד ממחבלים. אתה נועל את הבית על סוגר ובריח, ולא רק מפני גנבים. הם עצמם מפחדים. שכחו רק לספר לך משטען החבלה יתפוצץ גם אם תהיה לך פלדלת או רב-בריח. והמחבל יכול תמיד לשבור את החלון. אתה אינך בטוח, וסליחה אם פוצצתי לך את בועת האשליה שכה טרחת לבנות סביבך. אתה עיוור. כולנו עיוורים. ההנהגה שלנו עדיין שבויה בחלום הנעים שברגע שנוותר להם קצת – קצת שטחים, קצת רובים – הם יעזבו אותנו בשקט. שברגע שתהיה להם מדינה- יהיה כאן שלום. זו טעות. טעות שאולי תעלה לנו בחיינו. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאויבינו רוצים את מה שאנחנו רוצים- שלום. כל פעולותינו מתבססות על הנחה זו. איננו רואים – איננו מוכנים לראות – שלמעשה, האינטרסים שלהם אינם האינטרסים שלנו. הם אינם רוצים מדינה לצד זו שלנו. הם רוצים מדינה במקום זו שלנו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר תהיה כאן מדינה פלסטינית, ופלסטינית בלבד. לא דו-קיום כפי שמשלים אותנו מנהיגי השמאל, ומשכנעים אותנו להאמין. לנו אין מקום במדינה שכזו. ברגע שתהיה כאן מדינה פלסטינית, יהיה לטרור בסיס, תשתית מבוססת היטב, להמשך פעולות האיבה והטרור. שלא נשלה את עצמנו: הפיגועים לא יפסקו עם הקמת מדינה פלסטינית. הם יגברו. ואז, אולי, יקום לנו מנהיג שיראה את ההכרח שבטרנספר, בסילוקו של האיום אחת ולתמיד. ואז כבר יהיה מאוחר מדי. ברגע שלמחבלים ולמרצחים תהיה מדינה להתחבא מאחוריה, לא נוכל לעשות עוד דבר. הטרור יהיה מבוסס. ואם נרצה לבערו, לא יהיה זה במבצע בסדר גודל של "חומת מגן", כי אם בסדר גודל של מלחמה. מלחמה אמיתית, מדינה כנגד מדינה. והנפגעים יהיו רבים יותר, הקורבנות קשים יותר. אסור לתת לזה לקרות. ברגע שתהיה להם מדינה תהיה להם גם האפשרות לממש את שאיפתם האמיתית, זו שפרס וביילין ושאר השועלים בוחרים שלא לראות, למרות שהיא מהבהבת לנגד עיניהם כשלט נוסח לוס-וגאס: להרוג אותנו. להשמיד את כולנו. הם אינם רוצים במדינה יהודית. לא כאן. מצדם שנעשה קולות של מדינה במקום אחר; ארגנטינה, יוגוסלביה, קפריסין. לא כאן. והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו מטרה זו. ומפני שלנו אין ולא תהיה משדינה אחרת, תפרוץ כאן מלחמה. מדינת היהודים נגד מדינת הפלסטינים. והמנצח, רבותיי, אינו כה צפוי מראש, למרות עוצמתנו הצבאית שאינה ניתנת לביטול. מעמד של מדינה עצמאית ומוכרת תאפשר למדינות ערב האחרות לשלוח להם סיוע גלוי ומוגבר, הגדול בעשרות מונים על זה העכשווי. הם יוכלו לקנות נשק ללא הגבלה – בעזרת הכסף שקיבלו ועודם מקבלים מישראל. ואולי, אפשרות מחרידה אך ריאלית לחלוטין, יוכלו לאיים עלינו בנשק גרעיני. אם תהיה כאן מדינה פלסטינית, סכסוך הודו-פקיסטן יתממש גם כאן. איננו כה שונים מהם, אף כי אנו מאמנים את עצמנו במשך שנים לחשוב שכן. הודו ופקיסטן. שימו לב: בעבר, מדינה אחת. הינדים ומוסלמים, זה לצד זה. ריכוז של הינדים פה, ריכוז של מוסלמים שם. טרור, פעולות איבה, לחימה מתמשכת. הרוגים משני הצדדים. באה בריטניה, מעצמה קולוניאלית, והפכה אותה למושבה מלכותית. ב-48´ יצאה משם ושבה אל איי בריטניה. כעת- שתי מדינות; הינדית ומוסלמית. המלחמה הייתה בלתי נמנעת, עד שהגיעה לאיום הגרעיני המרחף כעת על שתי המדינות וגבולן המשותף. הריצו את הסרט קדימה. ישראל, 2002. בעבר, מושבה קולוניאלית של בריטניה. קיבלה עצמאות ב-1948 מדי אותה המדינה. ההצעה- מדינה יהודית לצד מדינה מוסלמית. היהודים קיבלו בשמחה את ההצעה, המוסלמים לא. 54 שנים קדימה. כוונה למשש את החלטת האו"ם הכמעט-עתיקה הזו, ולהקים כאן שתי מדינות נפרדות בעלות אופי דתי אויב. מצאו את ההבדלים: הודו – פקיסטן, ישראל – מדינה-פלסטינית. זה רק אני, או שההבדלים כאן כמעט ואינם ניתנים לזיהוי? חברים, אחים, זוהי אינה טעות. הודו ופקיסטן הן הדוגמה וההוכחה הטובות ביותר כדי להמחיש לנו מה יקרה כאן, ממש כאן, אילו תקום מדינה פלסטינית. אסור שזה יקרה. לא אם אנחנו רוצים להמשיך ולהחזיק בזכותנו ובחזקתנו על המדינה הנוכחית, מדינת היהודים. 33 מדינות תמכו בהקמת המדינה, בעוד 13 בלבד התנגדו. 33 מדינות לא טעו: זכותנו ההיסטורית והמוסרית למדינה ריבונית עצמאית שרירה וקיימת. אם שכנינו הערבים דחו את אותה ההצעה בדיוק שהוצעה להם, זוהי בעייתם. עד היום אין להם מדינה. זוהי טעות היסטורית, טעות שאין כל סיבה שתתוקן כעת, ובמחיר מדינתנו שלנו. אז, ב-47´, כשפתחו במלחמה הקרויה היום בפינו ´מלחמת העצמאות´, הם עשו את בחירתם במודע. הם דחו את ההצעה להקמת מדינה פלסטינית, בעודם מודעים היטב לתוצאות האפשריות. הם לא היו מוכנים לקבל את הרעיון של מדינה יהודית לצד מדינה מוסלמית, אז כמו היום. דבר לא השתנה. הם חשבו שינצחו במלחמה. וטעו. זוהי טעות היסטורית. עובדה היא שניצחנו, ואנחנו עוד כאן. כעת, האפשרות של חזרה לאחור בזמן אינה קיימת. ההצעה נדחתה, אין אפשרות להתחרט. נקודה. הבחירה הייתה שלהם. הם טעו, ועליהם להכיר בכך. הטעות אינה ניתנת לתיקון, הגלגל אינו ניתן לשוב לאחור. מדינה פלסטינית לא תקרום. הם עצמן בחרו בכך. כל ניסיון להכחיש זאת הנו מגוחך מיסודו. הם הימרו על כל הקופה, והפסידו. אנו זכינו בכל, מפני שקיבלנו את ההצעה הראשונית, המקורית, לא פתחנו עיניים גדולות מדי. אז כמו עכשיו, אנו מוכנים להסכמים, לוויתורים, בעוד הם כל שהם רוצים הוא לראות אותנו במקום אחר, עדיפות לחציו השני של הכדור. והנה אנחנו כאן, נהנים מההפקר, ממה שהם זרקו לצד בזלזול. זכותנו היא מוחלטת; זכינו בה ביושר. כעת הם מכירים בטעות ורוצים לקבל בחזרה מה שזרקו אז. צריך לספר להם שהמציאה שייכת למוצא. לא תקום מדינה פלסטינית. [email protected]
29 בנובמבר, 1947. בהצבעת האו"ם מתקבלת ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בשטחי א"י, בשכנות למדינה ערבית. בין המצביעות בעד ההחלטה – ארצות הברית. 53 שנים לאחר מכן. נובמבר 2001. פורצת מלחמת אל-עקצא, הזוכה הלאחר שנה של לחימה בתואר המפוקפק: מלחמה. אינתיפאדה? לא כשמניין ההרוגים משתווה בהתמדה לזה של מלחמות גדולות, והטרוריסטים – נקרא לשד בשמו – מקבלים תמיכה ממדינות ערביות שכנות, וכן- גם ממדינות אירופאיות. מלחמה? לא כשהנפגעים הם יותר מקרב האזרחים מאשר חיילים, למרות שכל אדם רביעי לערך במדינה הנו חייל. אז איך נקרא לרעה, לגיהינום בו אנו חיים? זה כבר יעבר מזמן את רמת האינתיפאדה. ובשם מלחמה אנחנו – חלקנו – פשוט מסרבים להשתמש. הרי, אחרי הכל, אלו שטובחים בנו הנם מתקוממים מסכנים כנגד הכיבוש הלא-צודק לחלוטין. שימו לב רק, שה"כיבוש" הזה אושר ברוב של 33 מדינות עצמאיות חברות האו"ם בהצבעה דמוקרטית לחלוטין. הפלסטינים, בניגוד אלינו, דחו את המדינה העצמאית המוגשת להם על מגש של כסף. ותראו איפה אנחנו ואיפה הם. אז מה זה? מה גורם לנו ולאחינו למות כך, ללא קרב הוגן? זוהי אינה מלחמה. אנחנו מסרבים בשיטתיות להכיר בכך. זו גם אינה אינתיפאדה. אז מה זה? מלחמה כנגד הטרור? כשאנחנו איננו מוכנים להרוג את מנהיג הטרור, הטרוריסט הראשי, ומגינים עליו בעקביות? אבל הרי, הם אינם טרוריסטים. לוחמי חופש. לוחמי חירות. שאהידים. האומנם? אנחנו מתים. אנחנו. לא אחרים. לא "המתנחלים מהשטחים". לא עוד. נוער בתל-אביב, צעירים בפתח-תקווה, חברי כנסת ישראל בירושלים הבירה. אחים, תפתחו את העיניים, תראו איפה אתם חיים. אם לא נפעל, מיד ובעוצמה, זה יגיע גם אליך הביתה. הטרור לא יפסח עליך כי הצבעת למרצ או כי אתה זורק הערות שמאלניות פרו-פלסטיניות כשאתה צופה בחדשות, רגע לפני שאתה מעביר לערוץ הספורט. הטרור יגיע גם אליך, אחי, ואם תעצום את העיניים זה לא יגרום למרגמה/ מכונית תופת/ מחבל/ת מתאבד/ת לפסוח עליך. האוטובוס יתפוצץ, ואם אתה שם או לא- איכפת רק לזקנה שעומדת לידך. הטרור עיוור; הוא אינו מבדיל בין שמאל לימין. כך גם המוות. אנחנו חיים בצל טרור. הטרור סובב אותנו, משפיע על כל צעדינו. תפקח את העיניים לכמה רגעים, ונסה לראות. אתה אינך הולך לבקר את קרוביך, משום שהם גרים בשטחים. הם מתנחלים. מתיישבים. אין זה משנה כיצד יכונו- זורקים שם אבנים. בקבוקי תבערה, בלוקים. אתה תוותר על הבר-מצווה כדי לא לסכן את מכוניתך ואת חייך. אבן, חביבי, עשויה להרוג. אתה לא יוצא עוד לקניון עם הילדים, מפחד ממחבלים. אתה נועל את הבית על סוגר ובריח, ולא רק מפני גנבים. הם עצמם מפחדים. שכחו רק לספר לך משטען החבלה יתפוצץ גם אם תהיה לך פלדלת או רב-בריח. והמחבל יכול תמיד לשבור את החלון. אתה אינך בטוח, וסליחה אם פוצצתי לך את בועת האשליה שכה טרחת לבנות סביבך. אתה עיוור. כולנו עיוורים. ההנהגה שלנו עדיין שבויה בחלום הנעים שברגע שנוותר להם קצת – קצת שטחים, קצת רובים – הם יעזבו אותנו בשקט. שברגע שתהיה להם מדינה- יהיה כאן שלום. זו טעות. טעות שאולי תעלה לנו בחיינו. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאויבינו רוצים את מה שאנחנו רוצים- שלום. כל פעולותינו מתבססות על הנחה זו. איננו רואים – איננו מוכנים לראות – שלמעשה, האינטרסים שלהם אינם האינטרסים שלנו. הם אינם רוצים מדינה לצד זו שלנו. הם רוצים מדינה במקום זו שלנו. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר תהיה כאן מדינה פלסטינית, ופלסטינית בלבד. לא דו-קיום כפי שמשלים אותנו מנהיגי השמאל, ומשכנעים אותנו להאמין. לנו אין מקום במדינה שכזו. ברגע שתהיה כאן מדינה פלסטינית, יהיה לטרור בסיס, תשתית מבוססת היטב, להמשך פעולות האיבה והטרור. שלא נשלה את עצמנו: הפיגועים לא יפסקו עם הקמת מדינה פלסטינית. הם יגברו. ואז, אולי, יקום לנו מנהיג שיראה את ההכרח שבטרנספר, בסילוקו של האיום אחת ולתמיד. ואז כבר יהיה מאוחר מדי. ברגע שלמחבלים ולמרצחים תהיה מדינה להתחבא מאחוריה, לא נוכל לעשות עוד דבר. הטרור יהיה מבוסס. ואם נרצה לבערו, לא יהיה זה במבצע בסדר גודל של "חומת מגן", כי אם בסדר גודל של מלחמה. מלחמה אמיתית, מדינה כנגד מדינה. והנפגעים יהיו רבים יותר, הקורבנות קשים יותר. אסור לתת לזה לקרות. ברגע שתהיה להם מדינה תהיה להם גם האפשרות לממש את שאיפתם האמיתית, זו שפרס וביילין ושאר השועלים בוחרים שלא לראות, למרות שהיא מהבהבת לנגד עיניהם כשלט נוסח לוס-וגאס: להרוג אותנו. להשמיד את כולנו. הם אינם רוצים במדינה יהודית. לא כאן. מצדם שנעשה קולות של מדינה במקום אחר; ארגנטינה, יוגוסלביה, קפריסין. לא כאן. והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שישיגו מטרה זו. ומפני שלנו אין ולא תהיה משדינה אחרת, תפרוץ כאן מלחמה. מדינת היהודים נגד מדינת הפלסטינים. והמנצח, רבותיי, אינו כה צפוי מראש, למרות עוצמתנו הצבאית שאינה ניתנת לביטול. מעמד של מדינה עצמאית ומוכרת תאפשר למדינות ערב האחרות לשלוח להם סיוע גלוי ומוגבר, הגדול בעשרות מונים על זה העכשווי. הם יוכלו לקנות נשק ללא הגבלה – בעזרת הכסף שקיבלו ועודם מקבלים מישראל. ואולי, אפשרות מחרידה אך ריאלית לחלוטין, יוכלו לאיים עלינו בנשק גרעיני. אם תהיה כאן מדינה פלסטינית, סכסוך הודו-פקיסטן יתממש גם כאן. איננו כה שונים מהם, אף כי אנו מאמנים את עצמנו במשך שנים לחשוב שכן. הודו ופקיסטן. שימו לב: בעבר, מדינה אחת. הינדים ומוסלמים, זה לצד זה. ריכוז של הינדים פה, ריכוז של מוסלמים שם. טרור, פעולות איבה, לחימה מתמשכת. הרוגים משני הצדדים. באה בריטניה, מעצמה קולוניאלית, והפכה אותה למושבה מלכותית. ב-48´ יצאה משם ושבה אל איי בריטניה. כעת- שתי מדינות; הינדית ומוסלמית. המלחמה הייתה בלתי נמנעת, עד שהגיעה לאיום הגרעיני המרחף כעת על שתי המדינות וגבולן המשותף. הריצו את הסרט קדימה. ישראל, 2002. בעבר, מושבה קולוניאלית של בריטניה. קיבלה עצמאות ב-1948 מדי אותה המדינה. ההצעה- מדינה יהודית לצד מדינה מוסלמית. היהודים קיבלו בשמחה את ההצעה, המוסלמים לא. 54 שנים קדימה. כוונה למשש את החלטת האו"ם הכמעט-עתיקה הזו, ולהקים כאן שתי מדינות נפרדות בעלות אופי דתי אויב. מצאו את ההבדלים: הודו – פקיסטן, ישראל – מדינה-פלסטינית. זה רק אני, או שההבדלים כאן כמעט ואינם ניתנים לזיהוי? חברים, אחים, זוהי אינה טעות. הודו ופקיסטן הן הדוגמה וההוכחה הטובות ביותר כדי להמחיש לנו מה יקרה כאן, ממש כאן, אילו תקום מדינה פלסטינית. אסור שזה יקרה. לא אם אנחנו רוצים להמשיך ולהחזיק בזכותנו ובחזקתנו על המדינה הנוכחית, מדינת היהודים. 33 מדינות תמכו בהקמת המדינה, בעוד 13 בלבד התנגדו. 33 מדינות לא טעו: זכותנו ההיסטורית והמוסרית למדינה ריבונית עצמאית שרירה וקיימת. אם שכנינו הערבים דחו את אותה ההצעה בדיוק שהוצעה להם, זוהי בעייתם. עד היום אין להם מדינה. זוהי טעות היסטורית, טעות שאין כל סיבה שתתוקן כעת, ובמחיר מדינתנו שלנו. אז, ב-47´, כשפתחו במלחמה הקרויה היום בפינו ´מלחמת העצמאות´, הם עשו את בחירתם במודע. הם דחו את ההצעה להקמת מדינה פלסטינית, בעודם מודעים היטב לתוצאות האפשריות. הם לא היו מוכנים לקבל את הרעיון של מדינה יהודית לצד מדינה מוסלמית, אז כמו היום. דבר לא השתנה. הם חשבו שינצחו במלחמה. וטעו. זוהי טעות היסטורית. עובדה היא שניצחנו, ואנחנו עוד כאן. כעת, האפשרות של חזרה לאחור בזמן אינה קיימת. ההצעה נדחתה, אין אפשרות להתחרט. נקודה. הבחירה הייתה שלהם. הם טעו, ועליהם להכיר בכך. הטעות אינה ניתנת לתיקון, הגלגל אינו ניתן לשוב לאחור. מדינה פלסטינית לא תקרום. הם עצמן בחרו בכך. כל ניסיון להכחיש זאת הנו מגוחך מיסודו. הם הימרו על כל הקופה, והפסידו. אנו זכינו בכל, מפני שקיבלנו את ההצעה הראשונית, המקורית, לא פתחנו עיניים גדולות מדי. אז כמו עכשיו, אנו מוכנים להסכמים, לוויתורים, בעוד הם כל שהם רוצים הוא לראות אותנו במקום אחר, עדיפות לחציו השני של הכדור. והנה אנחנו כאן, נהנים מההפקר, ממה שהם זרקו לצד בזלזול. זכותנו היא מוחלטת; זכינו בה ביושר. כעת הם מכירים בטעות ורוצים לקבל בחזרה מה שזרקו אז. צריך לספר להם שהמציאה שייכת למוצא. לא תקום מדינה פלסטינית. [email protected]