Sandman vol. 10 - The Wake

[Elad Lerner]

Sandman vol. 10 - The Wake

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=272&MessageId=153087113 הנה ההתלונות שלי על האוגדן הקודם של סנדמן של ניל גיימן. רק להזכיר שממש לא נהנתי ממנו. אני רוצה להתייחס למשפט הזה שכתבתי בהודעה ההיא: "ש סצינות שלמות של דמויות אליליות שנפגשות ו... לא קורה עם זה כלום. סתם מדברות. כל מיני דמויות מביעות חרדה על מה הולך עם מורפיוס, כך שציפיתי שבסוף הן ישפיעו על העלילה, אבל... לא. הספר היה יכול להיות בשליש יותר קצר ויותר ממוקד." ממש שמחתי לקרוא את The Wake, בעיקר כי הוא הוכיח לי מספר דברים - אפשר שבקומיקס לא יקרה כלום למשך מספר גליונות, והוא עדיין יהיה מעניין; כמה חשוב שהאומנות והשימוש במדיום יתמכו בכתיבה מעולה, ולא יקחו את המאחור של הבמה בשבילה; כמה צדקתי כשכתבתי ש-The Kindly Ones צריך להיות קצר יותר בשליש. אם קראתם את The Kindly Ones, אין שום דבר שאוכל להגיד לכם שיהיה ספויילר ל-The Wake. (

מפה ספויילרים:

) מדובר על המשך ישיר מהאירועים שבסוף האוגדן הקודם. מורפיוס מת, ובמקומו דניאל תופס את תפקיד חלום. כל האוגדן, חוץ משני סיפורים בסופו, מוקדש להלוויה של מורפיוס. אין עלילה, אין אקשן, ואין התקדמות - מליוני ישויות ממימדים וזמנים שונים חולמות בו זמנית ומשתתפות בהלוויה. אין סגירת חוטים עלילתיים. אין שאילת שאלות. שום דבר. האוגדן כולו, לדעתי, הוא ניסוי באינטראקציה - לתת לדמויות מספרי סנדמן השונים להפגש אחת עם השניה, ולראות מה יוצא מזה. לאחר מכן אנחנו קוראים מה לאחים ולאחיות של מורפיוס יש להגיד עליו, וגם מה לכמה דמויות, בזמן שהן נואמות בטקס. כל דמות רואה את חלום בצורה אחרת - כל אחת בדרך הייחודית שלה שמושפעת מהחוויות שלה בחיים, ואיתו. לאחר ההלוויה, מוצגים לנו שלושה סיפורים קצרים נוספים, שכל אחד מהם עוסק במוות (או סיום, או התחדשות) ובחלום. אנחנו פוגשים את רוב גולדינג (הדמות האנושית האהובה עלי בסידרה, האמת. ממש הייתי שמח שגיימן בחר לסיים את הסידרה בת 9 השנים הדמות הזאת) בן מאות השנים בכנס רנסנס מודרני, ואיך הוא רואה את הכל בתור מישהו שאשכרה היה ברנסנס. סיפור שמסופר בצורה קליגראפית ואומנות דיו אוריאנטלית על חכם זקן שהקייסר גירש אותו למחוז הכי נידח בממלכה, ועל המפגש של עם חלום. החוט היחיד שנסגר בכל הספר - בזמנו, סופר לנו שמורפיוס חתם עסקה עם וויליאם שייקספיר. בתמורה לכך שאנשים יקראו את מחזותיו לתמיד, ושהם יתנו לאנשים חלומות חדשים, שייקספיר הסכים לכתוב שני מחזות - האחד (חלום ליל קיץ) עבור קהל אורחים של מורפיוס, והשני (הסערה) עבור מורפיוס עצמו. בסיפור האחרון בספר האחרון של סנדמן אנחנו עוקבים אחרי שייקספיר בימי כתיבת המחזה האחרון שלו, וחותמים בדף האחרון בסיפור האחרון בספר האחרון של סנדמן עם המילים האחרונות ששייקספיר כתב. הכתיבה שבאוגדן היא מעולה. בגלל שחלק הארי שלו בנוי ממונולוגים של דמויות שונות שמהרהרות במשמעות ובאופי של חלום, כוחו של ניל גיימן בכתיבה של דמות עם אופי מתגלה כאן ברוב הדרו. בזמן הקריאה הצלחתי להרגיש את הקולות של הדמויות מדברות. את הטונליות וההגיה שלהן. הכל נשמע אמיתי, ולעיתים אפילו מרגש. אני חייב להוריד את הכובע בפני מיכאל זולי, האומן. איזו עבודת עיפרון מרשימה. מדוייקת וחדה. בדרך כלל לאומנים הריאליסיטיים שעובדים על סנדמן יש את הכישרון לצייר דמויות פנטסטיות, אבל חסרות רגש, או הבעות פנים אמיתיות. ובקומיקס לפעמים צריך להגזים טיפה את ההבעות על מנת שהרגש יעבור כמו שצריך. בעבודת האיור בסיפור ההלוויה ניתן לראות בברור כל הבעה, כל מבט, וכל הרגשה של הדמויות. האומנות ייחודית, אפלה וסוחפת. אני לא יודע מי אחראי על הפאנלים. כנראה זה שילוב בין ניימן לזולי, אבל הזרימה בספר מעולה. כמו שכתבתי בתחילת ההודעה - למרות שלא קורה שום דבר, האומנות והמדיום תומכים בכתיבה בצורה כל חזקה, עד כדי שהספר עדיין מרתק, ומצליח לסחוט רגש. (אני באמת צריך להביא מחמאות לטוד קליין על הלטרינג? כן? לא? מה אני יכול להגיד שעוד לא אמרו עשרות פרסי אייזנר?) וזה הסוף. זה הסוף של הסידרה שהתחלתי לקרוא לפני מספר שנים. היו סיפורים טובים. היו סיפורים פחות טובים. כך או כך, זאת היצירה השלמה הכי ארוכה שקראתי מאודי. קראתי יותר אוגדני פייבלז מסנדמן, ואני במשימה לקרוא גם את כל אקירה וסרבוס. הוובומיקס MSPA נמצא כרגע על כ-6000 עמודים ועוד ממשיך. אבל מבחינתי, רק התחלתי לקרוא את כל אלו. מעולם לא סיימתי אותם (חלקם כי הם עדיין ממשיכים, חלקם כי עוד לא הספקתי). אצל סנדמן חוויתי התחלה, אמצא, סוף, ועוד כל מיני איים (Skerries, לחובבי סנדמן

) קטנים של עלילה. מנקודת המבט הנוכחית שלי, קשה לי לסכם איך הרגשתי בזמן הקריאה - היא התפרסה על מספר שנים, כאשר הוקדש לה מספר ימים בכל פעם. למרות זאת, קשה לי שלא להצטרף למאות אלפי האחרים שממליצים על ספריית הסנדמן בתור קריאת קומיקס חובה. תמיד קיימת ההסתייגות הזאת. "כן, אני יודע שהאוגדן הראשון מבלבל ומצוייר ממש גרוע. אבל תאמין לי - כבר מאמצע האוגדן השני זה שווה את זה. לא אי אפשר לדלג על הראשון הוא חשוב." ואולי בסנדמן אין אקשן. ואולי הוא פלצני. ואם עיצוב פוסט-מודרניסטי של אמצע שנות התשעים גורם לכם לרצות להוציא את העיניים שלכם מהחורים, אז עדיף שתמנעו מלהביט על הכריכות. ואם אתם אוהבים להבין מה אתם קוראים, ושהעלילות שלכם מגיעות מ-א' ל-ב' אולי סנדמן יתסכל אתכם. ואולי עוד מליון דברים שליליים אחרים שאפשר להגיד על הסדרה הזאת. אבל בכל זאת - תקראו את סנדמן. הכתיבה מעולה. האומנות, לרוב, טובה ומגוונת. מדיום הקומיקס זוכה פה לחסד באלפי צורות חדשות ומגוונות. אני יכול להיות בטוח שאחרי שתסיימו את עשרת האוגדנים לא תביטו אחרוה ותגידו לעצמיכם "וואי. זה היה ביזבוז זמן." תודה

.

 

[Elad Lerner]

ספרי סנדמן נוספים

מיד אחרי The Wake, שהשאיר טעם של עוד, צללתי מיד אל האנתולוגיה Endless Nights - שבעה סיפורים קצרים על כל אחד מה-Endless. כולם נכתבו על ידי גיימן, וכל אחד מאוייר על ידי אומן אחר. אעביר ביקורת עליו ברגע שאסיים אותו. ספרי סנדמן אחרים שסיימתי הם The Sandman Presents: Thessaly - Witch For Hire The Dead Boy Detectives הספרים האלו הרבה פחות טובים מהסדרה הראשית. יכול להיות בגלל שהם לא נכתבו על ידי גיימן, שמכיר כנראה את הדמויות של עצמו הכי טוב. יכול להיות כי הם דיי קצרים ומנסים לספר סיפורים גדולים... קשה לשים על זה את האצבע. אני יכול להגיד שמ-The Dead Boy Detectives נהנתי יותר מ-Thessaly. בעיקר כי הקונספט של ילדים מתים שפותרים תעלומות משעשע אותי. The Dream Hunters למרות שהוא דק כמו ספרי The Sandman Presents, האוגדן הזה, לדעתי הוא טוב. יש לי כנראה חיבה לסיפורים שמסופרים כמו אגדות עם ומעשיות. המבנה שלהם מתאים מאד לקומיקס, עם התחלה אמצע וסוף ברורים. עולם פנטזיה צבעוני. דמויות עם מאפייני אופי ברורים שמתבטאים במראה. כרגע על המדף יושב לי הספר Death: At Death's Door. הספר הזה מצוייר בסגנון "מנגה", וגם הגודל והעובי שלו דומים. קניתי אותו בעיקר בתור קוריוז. אני אתפלה אם הוא באמת יהיה טוב למדי, למרות שאשמח אם תהיה הפתעה נעימה. ישנם עוד שני ספרי מוות, ואולי מספר חוברות בודדות שלא אוגדו לשום מקום שעוד לא קראתי. אני גם לא יודע אם אקרא. לפעמים מרגיש לי טיפה fanboy-ish לחפש במיוחד כל פיסת נייר שקשורה לסידרה מסויימת. אני מניח שאם אתקל בספרים האלו ביד שניה או בהנחה כנראה שארכוש אותם לראות על מה מדובר.

 

[ailag]

ספרי המשך

אם מעניין אותך דבר איתי על sandman presents: bast סיפור ב3 חוברות שלא נראה לי שיצא בפורמט אחר. מזמן לא קראתי אותו אבל בזמנו הוא היה מאלו שהכי אהבתי בספרי ההמשך - שהרבה מהם "סבלו" מאופי לא-גיימני בעליל ("היי, בואו ניקח דמויות מגניבות ונכתוב אחד מהסיפורים הרגילים שלנו עליהן" אם כי כאמור זה נכון רק לחלקם) יש גם את death: the high cost of living / death: time of your life ("שני ספרי מוות") שקראתי ממששששש מזמן אבל זכור לי שהיו נחמדים. וזה כל מה שזכור. אולי הגיע הזמן לרענן. הספר העשירי הרגשתי שקצת מותח את הסוף יותר מדי. זה אפילוג של ספר שלם. אבל מצד שני אם הוא היה עושה אפילוג של שני דפים בסוף ספר 9 גם לא היה לזה טעם.. נו שוין. אגב, את הספר הזה לקח לי מלא זמן לקרוא כי לא רציתי שהסדרה תגמר. כשניל גיימן היה בארץ היתה לי הזדמנות ספונטנית ללכת לאיזה מפגש איתו מעכשיו לעכשיו אז ביקשתי ממנו לחתום על הספר שהיה עליי - the wake.. ובעוד אנחנו מדברים הוא פתאום נתקל בסימניה פדיחות... ומה רע בלהיות "fanboy-ish"? זה לא שאתה מתרפס מול רגליו של ניל גיימן (שגם זה, אגב, נחשב מקובל ) זה אומר שאהבת משהו ואתה לא עוצר את עצמך. מה רע? עדיף להגיע לספרים האלו כשאתה מרגיש שכבר קראת את הסדרה מזמן ומיצית אותה? עדיף להרגיש שיש סיפור שאתה אוהב אבל מעולם לא חיפשת את כל מה שיכולת לחפש עליו? (זו אגב אותה לוגיקה שעומדת מאחורי התפרצות האובססיה שלי על דוקטור הו לאחרונה. היא מוגזמת - וזה בכוונה - וזה כיף. מתישהו כל האנרגיה תגמר אבל מה אכפת לי)

 

[benyosef]

בזמנו עשיתי מרתון של הסנדמן

קראתי את 10 האוגדנים בתווך של 24 שעות והאמת... בגדול: סביר אבל למי יש כוח? שני האוגדנים הראשונים היו נפלאים, קריאה מרתקת ומהנה. ואז מגיע האוגדן השלישי שביאס את התחת. המזל הוא שהאוגדן הרביעי הוא יצירת אומנות ולדעתי הטוב ביותר בסדרה. לוסיפר פשוט דמות מבריקה. ואז אנחנו מקבלים את האוגדן החמישי והשישי שהם בזבוז זמן מפרך ומיותר. האוגדן השביעי סך הכל היה לא רע ואיכשהו מציל את המצב. בציפיה שגיימן ירביץ אותה עם סוף עוצר נשימה.... שוב מתאכזים ומקבלים את האוגדן השמיני והלא קשור. האוגדן התשיעי סוגר את כל הפינות סך הכל בצורה יפה. ואז.. הדובדבן על הקצפת, האוגדן העשירי. אוגדן שאם הוא לא היה קיים רוב הסיכויים שהיה נשאר לי טעם הרבה יותר טוב מהסדרה. אבל כרגע כל מה שאני זוכר זה שהאוגדן העשירי מיותר לחלוטין! בשורה התחותונה, גיימן נופל כאן ביותר מדי מקומות וחבל. בגדול שמישהו שואל אותי איך הסנדמן אני אומר את המשפט הקבוע: שני האוגדנים הראשונים יוצאים מן הכלל, האוגדן הרביעי עם לוסיפר גאוני ושאפשר לוותר על העשירי.

 

[קוורטו]

פעם מישהו שאל אותי אם גלידה זה טעים,

אמרתי לו שהשני קילו הראשונים סבבה, 3-5 לא משהו, 6-8 אתה חוטף הרעלת סוכר, בתשיעי אתה כבר עמוק בהזיות, ובעשירי אתה כבר בטיפול נמרץ. מסקנה - לא לאכול 10 קילו גלידה ב-24 שעות.

 

[mulon1984]

מה הקשר?

זאת איזו מטאפורה מורכבת שאני לא מבין?

 

[קוורטו]

ניסית בטעות ללקק את סנדמן?

 

[mulon1984]

מן הסתם, כן, ניסיתי

מה שניסיתי להגיד זה שבניגוד לאכילת גלידה, דווקא קריאה של סדרה ברצף היא דבר מומלץ. זה עוזר לתפוס את הרצף העלילתי בצורה הרבה יותר חזקה ונוצרים פחות חורים. כמו כן, אפשר להעביר ביקורת על סדרה לפי אוגדן ולהגיד שהיו טובים יותר או פחות. זה לא כמו אכילת גלידה שבה כל כף זהה לקודמת. מצד שני, כמדומני, אתה עדיין לא הוכחת כי קראת אפילו קומיקס אחד, ואם אכן כך המצב אני יכול להבין למה אתה מגיב בפורום קומיקס ולא בפורום בן אנד ג'ריס.

 

[קוורטו]

לקרוא ברצף, כן

לקרוא הכול ברצף ב-24 שעות, ספק.
יש משמעות ליכולת להפריד חוויתית בין הספרים השונים, במיוחד בסנדמן שמתפאר בגיוון רב בצורות האומנות והכתיבה. תחשוב על התנ"ך לצורך העניין - יש חשיבות להפרדה בין הספרים השונים, למרות שכביכול הם מספרים סיפור אחד. זה רעיון ממש גרוע לנסות לקרוא הכול ב-24, ולו רק בגלל שהיכולת לקלוט את כול העומק בבת אחת תתבטל בפני המעקב אחרי החוטים העלילתיים המקשרים.
אפשר לעשות את זה, ויש לזה יתרונות כמו שציינת, אבל גם לא מעט חסרונות.
שים לב איזה ספרים הוא אהב יותר, העלילתיים, ולא סתם - זה נובע מצורת הקריאה שלו.

באשר לשטויות שרשמת למטה, אני התייחסתי לזה מספר פעמים במספר הודעות שונות.
כנראה שלא הבנת אותן.

להבא תבקש ואני אסביר לך במילים פשוטות יותר.

 

[mulon1984]

זה עדיין לא כמו גלידה

ובקשר לשאלתי:
האם קראת קומיקס?
ואם תוכל להסביר איזה.

 

[AmirPerc]

נו

הוא כאילו אומר שכנראה הסיבה שבניוסף לא אהב את האוגדנים שהגיעו אחרי הראשון והשני זה שהוא קרא אותם ברצף ונמאס לו באיזשהו שלב. אחר כך הוא לקח קומיקס של ויסמן והלביש עליו אותך, כאילו אתה יוצא עליו כל הזמן ו"רוצח" לו את ההודעות. שוב סליחה שאני מציין את המובן מאליו.

 

[קוורטו]

תודה שאתה מסביר למולון

 

[benyosef]

אה?

לדעתי אפשר ללמוד הרבה מאוד מקריאה רציפה של סדרה מאשר קריאה בחלקים. ככה אתה יכול לראות עד כמה הכותב עקבי, עד כמה הוא מחבר הכל כמו שצריך, לראות האם יש חורים בעלילה ולשים לב לפרטים הקטנים. כשאתה קורא בחלקים הרבה יותר קל להחליק דברים, כי עבר זמן מאז שקראת את החוברת הקודמת, ואתה לא בדיוק זוכר מה ההוא אמר ומאיפה ההוא צץ, אז אתה מחליק. אבל שאתה קורא ברצף, ופתאום קוטעים לך את הקצב המדהים של הסדרה עם שני אוגדנים חלשים ביותר, זה מבעס.

 

[ailag]

סופר טוב יזכיר לך את הדברים ששכחת

(ספוילרים למי שאיכשהו עוד לא קרא)

בסנדמן יש המון פרטים והכרחי לשכוח חלק מהם כדי להצליח להתמקד בסיפור. פעם השאלתי את הספר הראשון למישהו שהיה נעול על להבין הכל הכל הכל, שאל אותי על כל האנשים בסיפור הראשון ו-וואללה, לא זכרתי כי רובם לא היו כאלו חשובים, והשאר אחר כך כשצצו - רק אז נזכרתי בהם. יצא שבערך בנקודת השיא ולפני האפילוג המצוין סתם נמאס לו אז הוא זנח את הספר. איך אפשר לזנוח את הסיפור הראשון - ועוד בקטע שדרים משתחרר?
כי הפוקוס היה ענייני מדי - לקטלג ולזכור ולנתח - במקום פשוט לזרום עם הסיפור.

לדעתי בסדרה הזאת באמת לא צריך לדאוג לקצב או ידע או הגיון כי הכל בא מתי שצריך לבוא. גם אני אהבתי כמה פחות אגב - את אלו עם הסיפורים הקצרים ואת האפילוג המעייף. וקצת את הסוף בגלל שספיילרו לי. אבל זה לא כזה הפריע לי כי היו גם הספרים האחרים שהיו נהדרים. נלך עם ההקבלה לגלידה סתם כי זה מתאים לי גם פה אם יש גלידה עם שני טעמים ואחד פחות טוב, לפעמים זה לא הורס את זה שהשני טוב, וכך לי אישית היתה קריאת הסדרה.
כמובן שאפשר גם להשוות את זה לסלט שאם יש בו פטריות אז כל הסלט נהרס אבל אצלי ההשוואה הזאת לא עובדת.

 

[קוורטו]

תקרא את התגובה למולון למעלה,

הקרבת הרבה דברים בצורת הקריאה הזאת.
שני אוגדנים מתוך עשר זה לא קטיעה, זה אמור להיות תמרור שאומר לך שאולי אתה לא אמור לרדוף אחרי החוט העלילתי.

 

[benyosef]

יש מצב... אז כנראה הסדרה הזאת לא בשבילי.

 

[AmirPerc]

שמע אתה לא נורמלי

אני מוריד בפניך את הכובע, באמת. אני לרוב לא מצליח לקרוא אוגדן אחד ברצף, וסנדמן יכול לתפוס מדף לבד.

 

[Elad Lerner]

יש מצב טוב שאני חושב בדיקו ההפך ממך

האוגדנים החמישי, השמיני, והעשירי, אלו שכביכול לא מזיזים את העלילה, היו לדעתי מעולים. בגלל שכל הזמן האומנים מתחלפים, וכל אחד מביא איתו סגנון שונה ודרך אחרת לראות את הדמויות, הדבר הקבוע היחיד שיש זה הכתיבה של גיימן. ובאוגדנים האלו גיימן פשוט... מספר סיפורים. האווירה החלומית והפנטזית שולטת, ואפשר לשבת אחורה, להתרווח, ופשוט להנות מאגדות בצורת קומיקס. המונולוגים באוגדן העשירי היו מעולים. אין שום דמות שנשמעת לי בראש כמו דמות אחרת. לכל אחת יש את האפיון שלה ואת הדרך השונה שבה היא רואה את מורפיוס. דווקה האוגדנים שהיו יותר כבדים עלילתית הרגישו לי הרבה פעמים מלבלבלים. כל ההסטוריה של אורפיוס בילבלה אותי לגמרי בקריאה ראשונה, וגם הסיפור של היפוליטה. הייתי חייב ללכת לויקיפדיה ולהבין שם דברים שפיספסתי. מאחורי כל האוגדנים, חוץ מהאחרון, ממליצים לנו שאפשר לקרוא אותם בכל סדר שנרצה. אם היית עושה מרתון של האוגדנים באופן אקראי, ורק מסיים בעשירי, האם העלילה היתה חשובה לך כל כך?

 

[ailag]

תיקון קטן לסוף

לדעתי לפחות את 9, 10 שניהם כדאי לקרוא בסוף, ועדיף את 1 לקרוא בהתחלה.

(ואני קראתי בערך כך: 1 -> 7 -> 5 -> 4 -> 2 -> 9 -> 10

פשוט כי שאלתי אותם מחברה שלא היו לה כל האוגדנים. 3 6 8 איפשהו באמצע, לא זוכרת איפה.)

אגב, חלק ממה שעזר לי לעקוב אחרי העלילה היה רווח רציני בין ספר אחד למשנהו, שנתן לי זמן לחשוב עליו וגם זמן להצליב מידע ולקרוא שוב חלקים ספציפיים.

 

[benyosef]

אם הייתי מתחיל מהשלישי או החמישי הייתי מפסיק

שני האוגדנים הראשונים היו מעולים לטעמי, ברמה שדחפה אותי לעשות את המרתון.
אם הייתי מתחיל עם 3,5,6,8 רוב הסיכויים שלא הייתי ממשיך.
זה פשוט לא הטעם שלי. אני בטוח שיהיו אחרים שזה בדיוק מה שהם מחפשים.