Sage Francis - Human the Death Dance
קשה מאוד לדבר על סייג' פרנסיס בלי להכנס לפוליטיקה ולהיסטוריה של הבנאדם, בלי להשוות את הדיסק הזה לקודמיו או לדבר על הפעילות האקטיביסטית שלו בשנים האחרונות. בכל זאת, אני אנסה להמעיט בדיבורים מהסוג הזה, כי זה דיסק ששווה ההסתכלות כזו. בתור התחלה, המבנה של הדיסק נחמד מאוד. הרבה הפקות, מיוצרים מגוונים, כשאף אחת לא בולטת בהרבה. למרות זאת, הסגנונות מאוד מגוונים - מאוד-נוזאם שנשמע אלקטרוני ומתכתי, עד מר.קופר עם מבנה מאוד מגוון ועשיר. ההפקות לרוב לא מרגישות היפהופיות, לא פאנקיות במיוחד ומעורבבות בהרבה סגנונות, עם ניגוני גיטרות, פסנתרים נוגים וכו'. לאורך כל הדיסק, ישנה הרגשה שסייג' לא נשען על ההפקה, אלא להיפך - המוזיקה מאחוריו היא רק רקע, הראפ הוא העיקר והוא בולט לחלוטין, לא נעלם בין הכלים בשום נקודה. מעבר להיותה החלטה נבונה בהתחשב באופיו של סייג', זה נותן מבנה מאוד מסקרן לדיסק. כל שיר הוא כמו ציור אבסטקרטי ופשוט, עליו כותב האמסי את המחשבות והרגשות שלו בעט שחורה. עם הזמן, הדמות של סייג' השתנה: הוא כבר אינו יצור מוזר באנדרגראונד האמריקאי. הדמות שהוא מקרין באלבום הזה היא של אדם מבוגר, קצת מריר.. ומאוד מנוסה. ההומור שלו נשאר חד ומשחקי המילים עדיין הכי טובים שיש. הפלואו אותו דבר - משהו חד, מאוד חסר גימיקים. אם אפשר לומר משהו כנה לחלוטין על סייג', זה שהוא אדם חכם שאפשר ללמוד ממנו משהו. אם בהרבה ראפרים אחרים המקסימום שאפשר להגיע עם הליריקה זה הזדהות, אז עם סייג' אפשר ממש להתקדם, להבין דברים חדשים. במובן הזה, אני חושב שאפשר להשוות אותו לקיי-אר-אס די בקלות. יכולת הכתיבה יוצאת הדופן והרעיונות היחודיים שלו מערבבים בצורה נהדרת בכמה שירים, וקל מאוד להתרגש. ישנו למשל, water line: we let the thoughts flood we remind ourselves its all good its allright its all love ..its not though... cause there's a kick in the armour a pot hole i'm sinkin in sharing a drink with my father its a family affair, the vanity we share the water line is raising and all we do is stand there שיר מקסים, מלווה במיתרים וקולות עמומים. הפשטות של ההפקה, והדיוק, העדינות שלה, הוא בהחלט ראוי לשבח. כמו כך, המילים נוגעות בי בידיוק בצורה הנכונה. קשה לומר הן אומרות - הן אומרות את זה טוב יותר משאוכל לספר. זכרתי אותם בעל פי כמעט אחרי השמיעה השלישית. רגע אחרי שהשיר הזה נודם, מתחיל שיר הנקרא black out on white night, שהוא קצת כמו המשך לשיר הקודם, ושהוא לדעתי אחת מהעילויים של הדיסק: lights are out, phones are dead, and I'm the only thing thats running in this city. except for the clouds, and they're coming down. השיר הזה לא נשען על משחקי מילים מטורפים מדי, כי אין צורך. במקום זה, המילים מדוייקות ומציירות את סייג'.. מחפש דרך להציע נשואים לאהובתו ברומה. כל הסיפור מתרחש בתוכו. ההפקה כל כך משובחת שאין מילים. בתחילת הדיסק ישנו שיר פתיחה, פחות או יותר, שמזכיר למאזין את הביוגרפיה של סייג'. באמצע שלו: pop pop goes the weasel pop pop goes the weasel this is hip hop for the people stop calling it emo, waaaahhhhhh כל הקטע ממש קולע בול. הבדיחות על ראפ אשכנזי מצויינות. בכלל, הבחור תמיד היה כל כך טוב עם ההומור שלו. זה ממשיך גם בדיסק הזה. לאורך כל הדיסק יש הרבה ביקורת על התרבות הפופ האמריקאית. השיר הקצרצר good fashion מתחיל בווידוי, על כמה שהוא שונא לחיות בים בולשיט, על כמה שזה עושה לו חשק לשבור דברים, וממשיך: a battle going on inside, nobody's safe from clowns playing russian roullette with paint guns they run in place, and they call it the human race losing pace with that stupid look on their face, shooting blanks חלקים כמו כזה הופכים את האלבום הזה ליצירה עם משקל. למרות זאת, לא הייתי אומר שהדיסק הזה כבד מדי, או משעמם באיזשהיא צורה.. אבל אם כן כבד, זו כבדות טובה. בהחלט הרבה אנשים רואים צורך השנה לרדת מסייג', כי זה נראה בלתי אפשרי שבנאדם כזה ימשיך לחדש, ואולי כי נמאס מהטריקים שלו.. כי הוא פאסה ובא לאנשים משהו חדש. בכל אופן, אני חושב שזה אחלה אלבום. כי הוא גדל, ויש לו דברים חשובים לומר.. כמו אז, בפרסונל ג'ורנלס.
קשה מאוד לדבר על סייג' פרנסיס בלי להכנס לפוליטיקה ולהיסטוריה של הבנאדם, בלי להשוות את הדיסק הזה לקודמיו או לדבר על הפעילות האקטיביסטית שלו בשנים האחרונות. בכל זאת, אני אנסה להמעיט בדיבורים מהסוג הזה, כי זה דיסק ששווה ההסתכלות כזו. בתור התחלה, המבנה של הדיסק נחמד מאוד. הרבה הפקות, מיוצרים מגוונים, כשאף אחת לא בולטת בהרבה. למרות זאת, הסגנונות מאוד מגוונים - מאוד-נוזאם שנשמע אלקטרוני ומתכתי, עד מר.קופר עם מבנה מאוד מגוון ועשיר. ההפקות לרוב לא מרגישות היפהופיות, לא פאנקיות במיוחד ומעורבבות בהרבה סגנונות, עם ניגוני גיטרות, פסנתרים נוגים וכו'. לאורך כל הדיסק, ישנה הרגשה שסייג' לא נשען על ההפקה, אלא להיפך - המוזיקה מאחוריו היא רק רקע, הראפ הוא העיקר והוא בולט לחלוטין, לא נעלם בין הכלים בשום נקודה. מעבר להיותה החלטה נבונה בהתחשב באופיו של סייג', זה נותן מבנה מאוד מסקרן לדיסק. כל שיר הוא כמו ציור אבסטקרטי ופשוט, עליו כותב האמסי את המחשבות והרגשות שלו בעט שחורה. עם הזמן, הדמות של סייג' השתנה: הוא כבר אינו יצור מוזר באנדרגראונד האמריקאי. הדמות שהוא מקרין באלבום הזה היא של אדם מבוגר, קצת מריר.. ומאוד מנוסה. ההומור שלו נשאר חד ומשחקי המילים עדיין הכי טובים שיש. הפלואו אותו דבר - משהו חד, מאוד חסר גימיקים. אם אפשר לומר משהו כנה לחלוטין על סייג', זה שהוא אדם חכם שאפשר ללמוד ממנו משהו. אם בהרבה ראפרים אחרים המקסימום שאפשר להגיע עם הליריקה זה הזדהות, אז עם סייג' אפשר ממש להתקדם, להבין דברים חדשים. במובן הזה, אני חושב שאפשר להשוות אותו לקיי-אר-אס די בקלות. יכולת הכתיבה יוצאת הדופן והרעיונות היחודיים שלו מערבבים בצורה נהדרת בכמה שירים, וקל מאוד להתרגש. ישנו למשל, water line: we let the thoughts flood we remind ourselves its all good its allright its all love ..its not though... cause there's a kick in the armour a pot hole i'm sinkin in sharing a drink with my father its a family affair, the vanity we share the water line is raising and all we do is stand there שיר מקסים, מלווה במיתרים וקולות עמומים. הפשטות של ההפקה, והדיוק, העדינות שלה, הוא בהחלט ראוי לשבח. כמו כך, המילים נוגעות בי בידיוק בצורה הנכונה. קשה לומר הן אומרות - הן אומרות את זה טוב יותר משאוכל לספר. זכרתי אותם בעל פי כמעט אחרי השמיעה השלישית. רגע אחרי שהשיר הזה נודם, מתחיל שיר הנקרא black out on white night, שהוא קצת כמו המשך לשיר הקודם, ושהוא לדעתי אחת מהעילויים של הדיסק: lights are out, phones are dead, and I'm the only thing thats running in this city. except for the clouds, and they're coming down. השיר הזה לא נשען על משחקי מילים מטורפים מדי, כי אין צורך. במקום זה, המילים מדוייקות ומציירות את סייג'.. מחפש דרך להציע נשואים לאהובתו ברומה. כל הסיפור מתרחש בתוכו. ההפקה כל כך משובחת שאין מילים. בתחילת הדיסק ישנו שיר פתיחה, פחות או יותר, שמזכיר למאזין את הביוגרפיה של סייג'. באמצע שלו: pop pop goes the weasel pop pop goes the weasel this is hip hop for the people stop calling it emo, waaaahhhhhh כל הקטע ממש קולע בול. הבדיחות על ראפ אשכנזי מצויינות. בכלל, הבחור תמיד היה כל כך טוב עם ההומור שלו. זה ממשיך גם בדיסק הזה. לאורך כל הדיסק יש הרבה ביקורת על התרבות הפופ האמריקאית. השיר הקצרצר good fashion מתחיל בווידוי, על כמה שהוא שונא לחיות בים בולשיט, על כמה שזה עושה לו חשק לשבור דברים, וממשיך: a battle going on inside, nobody's safe from clowns playing russian roullette with paint guns they run in place, and they call it the human race losing pace with that stupid look on their face, shooting blanks חלקים כמו כזה הופכים את האלבום הזה ליצירה עם משקל. למרות זאת, לא הייתי אומר שהדיסק הזה כבד מדי, או משעמם באיזשהיא צורה.. אבל אם כן כבד, זו כבדות טובה. בהחלט הרבה אנשים רואים צורך השנה לרדת מסייג', כי זה נראה בלתי אפשרי שבנאדם כזה ימשיך לחדש, ואולי כי נמאס מהטריקים שלו.. כי הוא פאסה ובא לאנשים משהו חדש. בכל אופן, אני חושב שזה אחלה אלבום. כי הוא גדל, ויש לו דברים חשובים לומר.. כמו אז, בפרסונל ג'ורנלס.
אז תודה רבה על ביקורת מצויינת.
