ROPE
כשהייתי קטן, הייתי צופה בתכנית של בתיה עוזיאל.
אני לא זוכר בכלל איך היא נראתה, או למה צפיתי בתכנית מלכתחילה, אבל אני זוכר את הידיים שלה.
אני זוכר גיליון בריסטול סתמי, כמה דפים צבעוניים, מקלות ארטיק, דבק, מספריים וטושים.
עד שהיא לקחה את המספריים ביד, והחל הקסם.
אני זוכר עד היום את ההשתאות שלי, לא הצלחתי להבין איך לעזעזל היא גוזרת כל כך ישר.
זה נראה פשוט לא הגיוני. כל גזירה, כל משיכת מכחול, כל קו שצויר ביד חופשית היו ישרים ומדויקים יותר מהסרגל שלי. עד שכל החומרים בפשטות קלילה נענו לרצונה והפכו ליצירה מושלמת מוקפדת ונקיה.
בזווית העין אני רואה אותו מושך את הקשר הראשון מעל לחזה שלה, וזו אותה תחושה.
ראיתי כבר קשרים, וקושרים, זה לא אותו הדבר. קשר אחד פשוט, שני חבלים שמצטלבים, נשזרים, שום דבר מיוחד, ועדיין זה לא אותו הדבר.
כי הקשר הזה, שנקשר באגביות, שזרם בשיא הטבעיות, היה נקי חד ומדויק להכאיב.
הוא היה במקום הנכון, בעובי הנכון, המתיחות של החבל נכונה, הקימורים של החבל, הכל ! זה פשוט היה קשר מושלם.
כך הוא החל לקשור אותה, לטוות את קוריו, והיא הייתה ניטראלית לחלוטין, אחד החומרים ביצירה.
בלי קול, בלי תנועה, בלי מאמץ, מתקפלת לתוך הקשירה, מתעצבת לתוך תנוחה בלתי הגיונית, כאילו הייתה חומר. הוא לוקח רגל אחת ופשוט מעביר אותה מעבר לשנייה, משתמש ברגל השנייה ללכוד את הראשונה הנמשכת למקום באמצעות החבל. הגמישות, התנוחה, וההיענות שלה גורמים לניתוק כמעט מוחלט, הרגל היא רק רגל כמו איבר מנותק.
עד כדי כך גדולה ההפרדה בעיניי, שכשלרגע קצר מתעוותים פניה בכאב, ונפלט ממנה "אה" קטן, לפני שהוא מתקן, אני מוצא את עצמי מופתע.
ורק כשהקשירה הושלמה, כשקורי העכביש הדקים לכדו אותה, עיצבו אותה, קיבעו אותה להסקה, היא נשאבת אל תוך התנוחה. פניה שוכבים על צידם מאוחדים עם הרצפה עיניה מתבוננות סביב, מחוברת לכאן אבל כמו מאחורי חלון זכוכית משוריינת עבה, רחוקה מרחק שנות אור, ובלתי נגישה. הוא מניח לה שם, מסתובב, מודע, יודע, מאפשר, ממרחק.
כשעובר הזמן המתאים, הוא ניגש ומתיר אותה .
היא חוזרת באוקטבה אחרת, יותר גבוהה. הפנים שלה שונות, התנועה.
וכשהם מתיישבים יחד על הספה, אני משפיל את עיניי, מוקיר את האינטימיות שלהם, חרד לפרטיותם ממבטי.
רופמאסטר ורופית -
זהו עונג לראות אתכם, כל פעם מחדש.
כשהייתי קטן, הייתי צופה בתכנית של בתיה עוזיאל.
אני לא זוכר בכלל איך היא נראתה, או למה צפיתי בתכנית מלכתחילה, אבל אני זוכר את הידיים שלה.
אני זוכר גיליון בריסטול סתמי, כמה דפים צבעוניים, מקלות ארטיק, דבק, מספריים וטושים.
עד שהיא לקחה את המספריים ביד, והחל הקסם.
אני זוכר עד היום את ההשתאות שלי, לא הצלחתי להבין איך לעזעזל היא גוזרת כל כך ישר.
זה נראה פשוט לא הגיוני. כל גזירה, כל משיכת מכחול, כל קו שצויר ביד חופשית היו ישרים ומדויקים יותר מהסרגל שלי. עד שכל החומרים בפשטות קלילה נענו לרצונה והפכו ליצירה מושלמת מוקפדת ונקיה.
בזווית העין אני רואה אותו מושך את הקשר הראשון מעל לחזה שלה, וזו אותה תחושה.
ראיתי כבר קשרים, וקושרים, זה לא אותו הדבר. קשר אחד פשוט, שני חבלים שמצטלבים, נשזרים, שום דבר מיוחד, ועדיין זה לא אותו הדבר.
כי הקשר הזה, שנקשר באגביות, שזרם בשיא הטבעיות, היה נקי חד ומדויק להכאיב.
הוא היה במקום הנכון, בעובי הנכון, המתיחות של החבל נכונה, הקימורים של החבל, הכל ! זה פשוט היה קשר מושלם.
כך הוא החל לקשור אותה, לטוות את קוריו, והיא הייתה ניטראלית לחלוטין, אחד החומרים ביצירה.
בלי קול, בלי תנועה, בלי מאמץ, מתקפלת לתוך הקשירה, מתעצבת לתוך תנוחה בלתי הגיונית, כאילו הייתה חומר. הוא לוקח רגל אחת ופשוט מעביר אותה מעבר לשנייה, משתמש ברגל השנייה ללכוד את הראשונה הנמשכת למקום באמצעות החבל. הגמישות, התנוחה, וההיענות שלה גורמים לניתוק כמעט מוחלט, הרגל היא רק רגל כמו איבר מנותק.
עד כדי כך גדולה ההפרדה בעיניי, שכשלרגע קצר מתעוותים פניה בכאב, ונפלט ממנה "אה" קטן, לפני שהוא מתקן, אני מוצא את עצמי מופתע.
ורק כשהקשירה הושלמה, כשקורי העכביש הדקים לכדו אותה, עיצבו אותה, קיבעו אותה להסקה, היא נשאבת אל תוך התנוחה. פניה שוכבים על צידם מאוחדים עם הרצפה עיניה מתבוננות סביב, מחוברת לכאן אבל כמו מאחורי חלון זכוכית משוריינת עבה, רחוקה מרחק שנות אור, ובלתי נגישה. הוא מניח לה שם, מסתובב, מודע, יודע, מאפשר, ממרחק.
כשעובר הזמן המתאים, הוא ניגש ומתיר אותה .
היא חוזרת באוקטבה אחרת, יותר גבוהה. הפנים שלה שונות, התנועה.
וכשהם מתיישבים יחד על הספה, אני משפיל את עיניי, מוקיר את האינטימיות שלהם, חרד לפרטיותם ממבטי.
רופמאסטר ורופית -
זהו עונג לראות אתכם, כל פעם מחדש.
