Ring Bearer
New member
Pink Floyd - The story of Wish you were here
במשך שנים האזנתי לדיסק הזה, כיוון שמצאתי בו תיאור יפיפה לאהבה בלתי שגרתית, הפורחת כמו פרח במדבר, בתנאים קשים, בצבעים בוהקים. במשך שנים הפרדתי בין המוסיקה לבין האופן שבו היא נוצרה, וכך יכולתי לדמיין את המציאות כאוות נפשי. במובן הזה, לצפות בדוקומנטרי "Pink Floyd - The story of Wish you were here" הוא חוויה מבגרת, שיכולה לשנות את כול האופן שבו אנו מביטים על תעשיית המוסיקה שלנו.
יש סיבות טובות מדוע אנחנו רואים במוסיקאים גדולים "אגדות". הם אנשים שזרקו את כול העתיד שלהם לפח בגיל צעיר, והימרו על היכולת שלהם לחבר בין הרגשות שלהם לבין הרעש הייחודי להם, ולהציג זאת לפני קהל. זה בדיוק הסיפור האמנותי של פינק פלויד.
פינק פלויד היו התשובה המושלמת בעשור שלאחר היווצרות והתפוצצות הרוק התעשייתי. הם עשו הכול אחרת, גם ברמה האישית. היחסים העצובים בין חברי הלהקה, הסלידה, הקטנוניות, תחושת ניכור, הכול עומד בניגוד גמור להומור והקלילות של שנות ה-60, לתרבות ההיפים והאהבה החופשית. בשנות ה-70 פינק פלויד הציגו אהבה כבולה, נאמנות כואבת.
לא פלא אפוא שכמעט ואפשר לייחס את היווצרות הלהקה הזו קודם כול לגורל העגום שהשאיר אותה יחד כול השנים. קשה להאמין איך הוקלט אחד האלבומים הגדולים בכול הזמנים. במובן הזה, הדוקו Pink Floyd - The story of Wish you were here אינו חוויה קלה. לא מומלץ כלל למי שרק עתה נחשף למוסיקה המדהימה של האלבום וגם לא למי שרוצה לדבוק בהפרדה בין הלהקה לבין המוסיקה.
את הסרט הזה רואה רק מי שרוצה להכיר את המציאות הלא נעימה, העומדת בסופה של כול פנטזיה דמיונית.
Pink Floyd - The story of Wish you were here 2011
59 דקות.
https://www.youtube.com/watch?v=wbM2_-JeDuY
ובנימת סיום, הפורום הזה הוא כמעט אגדה בפני עצמו. אני זוכר היטב את התחרות המדהימה שערכתם כאן פעם, ובה כולנו נחשפנו ללהקות מדהימות רבות. הביטלס ניצחו את פינק פלויד והדורס זכו לתמיכה ישראלית מפתיע. זה נחמד שבזמנים חלשים יותר כולם מתכנסים סביב אירועים משפחתיים כמו חתונות ולוויות, אבל בסופו של דבר, אנחנו כאן בשביל לגלות מוסיקה שווה. אז עבור מי שעדיין לא מכיר את אחת מאגדות הרוק המוכשרות שידעה המאה ה-20, הנה זאפה פרנק בדיסק שלו על עכברושים לוהטים:
https://www.youtube.com/watch?v=2uEijJoiZbU
במשך שנים האזנתי לדיסק הזה, כיוון שמצאתי בו תיאור יפיפה לאהבה בלתי שגרתית, הפורחת כמו פרח במדבר, בתנאים קשים, בצבעים בוהקים. במשך שנים הפרדתי בין המוסיקה לבין האופן שבו היא נוצרה, וכך יכולתי לדמיין את המציאות כאוות נפשי. במובן הזה, לצפות בדוקומנטרי "Pink Floyd - The story of Wish you were here" הוא חוויה מבגרת, שיכולה לשנות את כול האופן שבו אנו מביטים על תעשיית המוסיקה שלנו.
יש סיבות טובות מדוע אנחנו רואים במוסיקאים גדולים "אגדות". הם אנשים שזרקו את כול העתיד שלהם לפח בגיל צעיר, והימרו על היכולת שלהם לחבר בין הרגשות שלהם לבין הרעש הייחודי להם, ולהציג זאת לפני קהל. זה בדיוק הסיפור האמנותי של פינק פלויד.
פינק פלויד היו התשובה המושלמת בעשור שלאחר היווצרות והתפוצצות הרוק התעשייתי. הם עשו הכול אחרת, גם ברמה האישית. היחסים העצובים בין חברי הלהקה, הסלידה, הקטנוניות, תחושת ניכור, הכול עומד בניגוד גמור להומור והקלילות של שנות ה-60, לתרבות ההיפים והאהבה החופשית. בשנות ה-70 פינק פלויד הציגו אהבה כבולה, נאמנות כואבת.
לא פלא אפוא שכמעט ואפשר לייחס את היווצרות הלהקה הזו קודם כול לגורל העגום שהשאיר אותה יחד כול השנים. קשה להאמין איך הוקלט אחד האלבומים הגדולים בכול הזמנים. במובן הזה, הדוקו Pink Floyd - The story of Wish you were here אינו חוויה קלה. לא מומלץ כלל למי שרק עתה נחשף למוסיקה המדהימה של האלבום וגם לא למי שרוצה לדבוק בהפרדה בין הלהקה לבין המוסיקה.
את הסרט הזה רואה רק מי שרוצה להכיר את המציאות הלא נעימה, העומדת בסופה של כול פנטזיה דמיונית.
Pink Floyd - The story of Wish you were here 2011
59 דקות.
https://www.youtube.com/watch?v=wbM2_-JeDuY
ובנימת סיום, הפורום הזה הוא כמעט אגדה בפני עצמו. אני זוכר היטב את התחרות המדהימה שערכתם כאן פעם, ובה כולנו נחשפנו ללהקות מדהימות רבות. הביטלס ניצחו את פינק פלויד והדורס זכו לתמיכה ישראלית מפתיע. זה נחמד שבזמנים חלשים יותר כולם מתכנסים סביב אירועים משפחתיים כמו חתונות ולוויות, אבל בסופו של דבר, אנחנו כאן בשביל לגלות מוסיקה שווה. אז עבור מי שעדיין לא מכיר את אחת מאגדות הרוק המוכשרות שידעה המאה ה-20, הנה זאפה פרנק בדיסק שלו על עכברושים לוהטים:
https://www.youtube.com/watch?v=2uEijJoiZbU
