omadawn

[grizelda]

omadawn

תהרגו אותי אם יש לי שגיאות כתיב... רכשתי את הראשון בטרילוגיה לפני כשנה ורציתי להתחדש בדיסק שידיד המליץ עליו. טוב, לשמחתי הוא היה במחיר של 45 ש"ח בלבד אז זה לא נראה לי נורא כלכך לקנות אותו לפני ששמעתי אותו... טעות. זאת רק אני או שמייק אולדפילד פשוט ממחזר את עצמו? שני הדיסקים היו בעלי מבנה דומה והסאונד, הרעיונות וההרכב הכילי כמעט ולא משתנים. כן, כמובן שלהמון להקות פרוג טובות יש פחות או יותר אותו הסאונד ומבחינה רעיונוית ומבנית האלבומים שלהם מאוד דומים (ג´נסיס המוקדמים לדוגמה ) אבל יש גבול. אני מאוד התאכזבתי מהרכישה, שמעתי במאמץ רב אותו לא יותר מ-4 פעמים והתייאשתי. מבחינה מוסיקלית הוא פשוט לא עניין אותי. זו דעתי, אשמח לקבל תגובות.

 

[orbiti]

לדעתי לא

האלבום הראשון והשלישי לדעתי לא דומים בכלל, לא במבנה, לא בסאונד ולא בלחנים. מבחינת תחושה, טיובולר בלס מאד אפל, אגרסיבי לפעמים, עם שימוש במרווחים דיסונטיים וסאונד "מלוכלך". באומהדאון, לעומת זאת, הצליל כולו מאד קליל, אוורירי ו"נקי". גם הלחנים עצמם מאד קוסוננטיים, ונותנים תחושה עממית. החלק הראשון של טיובולר בלס מורכב מריף פסנתר מרכזי, שעליו נבנים רוב החלקים האחרים. לאחר הפיתוח הארוך של הריף הראשון, הקטע ממשיך בהרבה מעברים בלי יותר מדי פיתוח נושאים, עד הקטע המסיים של החלק הראשון, שהוא מלודיה אחת שחוזרת הרבה פעמים כשכל פעם אולפילד מוסיף קטע ומקריא את שמו בקול מאד סמכותי. החלק הראשון באומהדאון, לעומת זאת, הוא כמעט כולו נושא אחד, שחוזר הרבה מאד עם ווריאציות בקרשצ´נדו ארוך במיוחד. החלקים השניים בטיובולר ואומהדאון, מתחילים שניהם בקטעים אווירתיים עם הרבה שטיחי צלילים, אבל מתפתחים לכיוון אחר לגמרי: טיובולר חוזר לאימה, ומסתיים בהמון צרחות ואפקטים מוזרים, כשאחריהם יש מין קטע ריקוד לא קשור בכלל. אומהדאון חוזר לפיתוחי נושאים, הופך למעט אגרסיבי אבל נרגע מאד מהר, ומסתיים בשיר עם (the horse song) שגם הוא לא קשור. קשה לי להחליט איזה מהם אני מעדיף, אבל אני רואה בהם אלבומים שונים לחלוטין מכל הבחינות. דווקא האלבום השני של אולדפילד, hergest ridge, הוא לדעתי ממוחזר לחלוטין ואין בו כמעט רעיונות מקוריים. NP: Bela Bartok - Sonata, Sz. 80

 

[zambush]

אם הוא כל כך דומה לטיובולר

אז אין שום דבר רע בו...

וברצינות, טיובולר מתאפיין בכמה דברים מנוגדים בו זמנית: הוא גם משעמם וגם מרתק, הוא גם מחדש אבל מצד שני אין בו שום דבר חדש, גם רציני וגם משוגע, ובעקבות כל אלה גם דוחה לשמיעה וגם עושה חשק לשמוע. לדעתי, זה הכל תלוי במצב רוח.

 

[DaniZisserman]

זה אלבום לא רע....אבל...

אני מסכים אתך שמדובר יותר במן אלבום שטוב לשים כרקע לפעולות אחרות ולא כאלבום שמקשיבים לו באופן אקטיבי. גם אני לא ממש שמעתי אותו פעמים רבות מדי בחיי (או כל אלבום אחר של OLDFIELD - למרות שכשרונו אינו מוטל בספק). דני

 

[א ד מ ו נ י]

איזה טרילוגיה?

אומדון הוא חלק מטרילוגיה? אף פעם לא שמעתי על דבר כזה.

 

[orbiti]

אני חושב

שהכוונה היא לשלושת האלבומים הראשונים (טיובולר בלס - הרג´סט רידג´ - אומהדאון). הם אולי לא ממש טרילוגיה, אבל הם מסמלים תקופה מסוימת אצל אולדפילד, ובכולם יש שני קטעים שכל אחד מהם ממלא צד שלם בתקליט. NP: שם טוב לוי - מצב רוח

 

[Yudokolis]

ואני חושב

שהכוונה ב"הראשון בטרילוגיה" הייתה Tubular Bells הראשון (להבדיל מהשני והשלישי שבאו אחריו, שלא לדבר על המילניום).

 

[begone]

בעניין אולדפילד

האיש בהחלט חזר על עצמו, בעיקר שהוא לא ציפה שהקריירה שלו תתקדם כל כך מהר. הדרישות ממנו היו מוגזמות. אם אתה רוצה הפתעה - האלבום Amarok הוא יציאה נועזת מאוד, מפתיעה עם הומור מסקרן. גם האלבום החי Exposed מגיש גרסאות מעניינות ליצירות טיובלר בלז וגם Incantations. אמארוק בנוי בצורה מאוד משונה, עם טכניקות של קולאז´ ושל שבירת-מתח, מהסוג שאולדפילד לא נהג לעשות, וזאת מסיבות מסחריות. באופן עקרוני, לא כדאי לשפוט אמן רק משני אלבומים. במקרה של אולפילד, בהחלט היו לו רגעים טובים מאוד, טובים ומביכים גם יחד.

 

[עמית ע]

רגעים מביכים?

מתי בדיוק? כשהוא הלך לפגוש את מנהל הבנק שלו?

 

[cut2]

לא, אלא

בסדרת הטיובלר בלז שהוא הוציא במהלך השנים. לדעתי, הפתטיות מגיעה לשיאה במילניום בלז. הנה מתי.

 

[begone]

אני לא יודע אם אתה יודע

אבל אולדפילד הוא אדם רגיש מאוד, על גבול התמהונות, שנשלט במשך שנים רבות (ובצורה מחפירה) על ידי ריצ´רד ברנסון. הבוס של ורג´ן פשוט רדה בו כמו ילד קטן. אולדפילד סבל מכמה משברים בקריירה שלו, הביקורות כיסחו אותו המון פעמים, חברת התקליטים אמרה לו מה לעשות ומה להקליט, והוא מצא את עצמו ממחזר את עצמו לדעת שוב ושוב. לא קלים חייו של אולדפילד. לא אז ולא היום.

 

[Yudokolis]

אתה יכול לפרט עוד?

 

[begone]

כמה דוגמאות

מתוך ראיון עם אולדפילד במגזין קלאסיק רוק, פברואר 2000: Is it not true that you went into therapy in order to help you get over your stage fright? Yes! (Laughs). I´ve got better at that now. I´m a lot more comfortable on stage than I used to be. ושים לב לקטילה על ריצ´רד ברנסון: Virgin´s inital success with you has grown into an empire that encompasses airlines, trains, soft drinks, vodka... Do you ever feel the teensiest bit responsible? To be honest, Virgin to me was always just the record company. Although Virgin Airlines is a great airline, it´s almost like, "Hang on, I´m sitting on a record company airline." It doesn´t seem to make sense to me. It does make sense in the end - for Richard, it could have been a record company, it could have been a cola factory. It just happened to be a record company which was, I suppose, lucky for me. It was my last chance back in those early days. But if he hadn´t had a record company he´d have had something else. A dog food company. It doesn´t matter to him as long as it makes money.

 

[פרוגיא]

יצירות המופת של אולדפילד

נכון ששלושת הראשונים דומים בסגנון אבל זה לא עושה את שני האחרונים פחות טובים. בכלל, אני לא מבין אנשים שמדברים על מחזור של חומרים בצורה שלילית, כל אלבום עומד בפני עצמו וצריך להשפט כיצירה עצמאית. האם העובדה שאומאדאון יצא אחרי טיובלר בלז אוטומטית מעניקה לו מעמד נחות ? שלושת האלבומים הראשונים הם פשוט יצירות מופת ולפעמים יש צורך לשמוע אותם קצת יותר מכמה פעמים. יכול להיות שבפעמים הראשונות זה ישמע "מוכר מדי" ולכן מאכזב אבל אני מוכן להתערב שאם אהבת את טיובלר בלז אז עוד שנה את תדברי אחרת על השניים הנוספים. חוץ מזה אני רוצה לחזק את דבריו של אורי על אמארוק שהוא פשוט יצירת המופת הרביעית של אולדפילד (ולצערנו האחרונה). בשנים האחרונות מייק התדרדר לרמה שלא תאמן והמוזיקה היא אפילו לא סתמית אלא ממש גרועה, פתטית ומריחה ממסחריות בוטה. אני אומר זאת בצער רב כי אני מאוד אוהב את רוב העבודות שלו. עוד נקודה, Exposed הוא אכן אלבום הופעה נפלא ומומלץ מאוד. בכלל הביצוע של טיובלר בלז הרבה יותר טוב גם בהופעה וגם בגרסה הפילהרמונית.

 

[Yudokolis]

ומה עם Incantations?

באופן אישי, זה האלבום של אולדפילד שאני הכי אוהב. יצירה בת 4 חלקים, מעובדת ומפותחת בקפידה, עמוסה בסינטיסייזרים, אך גם בגיטרות האולדפילדיות שאפשר לזהות ממרחקים, בגיבוי תזמורת ועם קטעי שירה של סאלי אולדפילד. הפתיחה של הקטע השלישי תמיד נשמעה לי כאילו היא נלקחה מהפסקול של "התפוז המכאני" (שלהזכירכם, מורכב בעיקרו מעיבודים מסונתזים ליצירות קלאסיות). NP: ששת, 7/8.