Blackbird fly
New member
no subject
מתחילה ליישם את מה שההורים לימדו אותי מגיל קטן- לא לסמוך על אף אחד, לא לצפות מאף אחד, לא לבקש עזרה מאף אחד. רק מהמשפחה, כל השאר אנשים זרים.
אנשים עושים רושם שאכפת להם, ולחצי רגע אני מצליחה להאמין, אבל מאוד מהר מתבדה.
לא מאמינה באושר, לא קיים דבר כזה. אנשים צוחקים, מחייכים, אומרים שהם מאושרים, אבל זו רק אשליה. בוכה שאין לי אפילו את האשליה הזאת. אנשים חיים באשליה שהם מאושרים, ובמודע באמת חושבים כך, וזה מצוין. בסוף החיים יתעוררו ויבינו שהכל הייתה אשליה אחת גדולה, היא תתנפץ להם בפנים אבל אז כבר ימותו. לא יצטרכו לחיות עם המציאות האמיתית. אנשים באמת משוכנעים שהכל בסדר איתם, קשה לעשות הצגה. רק דיכאוניים עושים הצגות. כדי שאנשים לא יתרחקו מהם, כי אי אפשר להיות בסביבת אדם דיכאוני בלי להיכנס לדיכאון. אז מעדיפים לא להיות בסביבתו. דיכאוניים עושים הצגות שהכל בסדר כדי שלא יפגעו בתוכניות ההתאבדותיות שלהם.
לא מאמינה בחברות. גם דבר כזה אין. גם את זה לימדו אותי. שזה נדיר, ולא לצפות שיהיו כאלה. הם באים רק כשיש אינטרס כלשהו.
לא מאמינה בחיים, לא מאמינה באושר, לא מאמינה בחברות, לא מאמינה בעצמי. מאמינה רק באלוהים. וגם עליו לא סומכת במיוחד שיתן לי אי פעם לפחות את האשליה הזאת. כמו שיש אמא, שעליה אתה אמור לסמוך מאז שאתה עובר, שהיא תגן עליך מפני הכל, אבל היא זו שגורמת לך להזדקק להגנה. לא לסמוך על אף אחד. גם לא על אנשי מקצוע. עם אנשים מסביב אסור לדבר על הצרות שלך, שמא יצא רושם שאתה מרחם על עצמך. לאנשים אין מקום להכיל את כל זה. אנשי מקצוע למדו שבע שנים באוניברסיטה איך להכיל, אבל גם להם לא בדיוק אכפת. רק עושים רושם כזה כדי שימשיכו לבוא אליהם ולקנות להם את הקוטג' לארוחת הבוקר.
דבר אחד מנחם אותי. אני דפוקה, אבל כולם דפוקים. פשוט אני לפחות מודעת לזה. ואולי בעצם זו הצרה הכי גדולה שלי.
-----
שלום לכן. נעלמתי לכמה זמן, הייתי צריכה הפסקה מהכל. אני במשבר עם המין האנושי. או יותר נכון די בתהליכים לסיים את מערכת היחסים איתו.
המצב לא מזהיר כמו שאתן מבינות. והוא אף פעם לא יהיה כזה.
אני מתנצלת בפני אלה שהתכתבנו במסרים ונעלמתי.
קשה.
שבת שלום.
מתחילה ליישם את מה שההורים לימדו אותי מגיל קטן- לא לסמוך על אף אחד, לא לצפות מאף אחד, לא לבקש עזרה מאף אחד. רק מהמשפחה, כל השאר אנשים זרים.
אנשים עושים רושם שאכפת להם, ולחצי רגע אני מצליחה להאמין, אבל מאוד מהר מתבדה.
לא מאמינה באושר, לא קיים דבר כזה. אנשים צוחקים, מחייכים, אומרים שהם מאושרים, אבל זו רק אשליה. בוכה שאין לי אפילו את האשליה הזאת. אנשים חיים באשליה שהם מאושרים, ובמודע באמת חושבים כך, וזה מצוין. בסוף החיים יתעוררו ויבינו שהכל הייתה אשליה אחת גדולה, היא תתנפץ להם בפנים אבל אז כבר ימותו. לא יצטרכו לחיות עם המציאות האמיתית. אנשים באמת משוכנעים שהכל בסדר איתם, קשה לעשות הצגה. רק דיכאוניים עושים הצגות. כדי שאנשים לא יתרחקו מהם, כי אי אפשר להיות בסביבת אדם דיכאוני בלי להיכנס לדיכאון. אז מעדיפים לא להיות בסביבתו. דיכאוניים עושים הצגות שהכל בסדר כדי שלא יפגעו בתוכניות ההתאבדותיות שלהם.
לא מאמינה בחברות. גם דבר כזה אין. גם את זה לימדו אותי. שזה נדיר, ולא לצפות שיהיו כאלה. הם באים רק כשיש אינטרס כלשהו.
לא מאמינה בחיים, לא מאמינה באושר, לא מאמינה בחברות, לא מאמינה בעצמי. מאמינה רק באלוהים. וגם עליו לא סומכת במיוחד שיתן לי אי פעם לפחות את האשליה הזאת. כמו שיש אמא, שעליה אתה אמור לסמוך מאז שאתה עובר, שהיא תגן עליך מפני הכל, אבל היא זו שגורמת לך להזדקק להגנה. לא לסמוך על אף אחד. גם לא על אנשי מקצוע. עם אנשים מסביב אסור לדבר על הצרות שלך, שמא יצא רושם שאתה מרחם על עצמך. לאנשים אין מקום להכיל את כל זה. אנשי מקצוע למדו שבע שנים באוניברסיטה איך להכיל, אבל גם להם לא בדיוק אכפת. רק עושים רושם כזה כדי שימשיכו לבוא אליהם ולקנות להם את הקוטג' לארוחת הבוקר.
דבר אחד מנחם אותי. אני דפוקה, אבל כולם דפוקים. פשוט אני לפחות מודעת לזה. ואולי בעצם זו הצרה הכי גדולה שלי.
-----
שלום לכן. נעלמתי לכמה זמן, הייתי צריכה הפסקה מהכל. אני במשבר עם המין האנושי. או יותר נכון די בתהליכים לסיים את מערכת היחסים איתו.
המצב לא מזהיר כמו שאתן מבינות. והוא אף פעם לא יהיה כזה.
אני מתנצלת בפני אלה שהתכתבנו במסרים ונעלמתי.
קשה.
שבת שלום.
