Muratori te salutant - Colosseum
והיום נעלה מן האוב את אחת הלהקות הפחות מוערכות, אך היותר משפיעות שהפיק הרוק הבריטי בראשית שנות השבעים. להקה ששילבה באופן יוצא מן הכלל מרכיבים של ג'אז, בלוז, קלאסיקה ורוק לכדי מוסיקה מלאה ועוצמתית. ללהקה היו שתי תקופות שונות. האחת, תחת השם קולוסאום, הוציאה ארבעה אלבומי אולפן ועוד אלבום בהופעה חייה (שהבנתי שיצא עכשיו ב DVD) בתוך שנתיים, והשנייה, תחת השם Colosseum II שהוציאה שלושה אלבומים באמצע שנות השבעים. הדמויות שעמדו מאחורי הקמת ההרכב הראשון היו הקלידן Dave Greenslade (שהקים אחר-כך הרכב פרוגרסיבי על שמו ושלצד רוד ארג'נט, קית' אמרסון וריק וויקמן, נחשב לאחד הקלידנים הוירטואוזיים – במיוחד על אורגן ההאמונד), והמתופף (אחד הגדולים שידע עולם הרוק) Jon Hiseman. אליהם הצטרפו בהרכב הראשון James Litherland על הגיטרה והשירה, Dick Heckstall-Smith על כלי הנשיפה וTony Reeves על הבאס. שני אלבומיהם הראשונים כוללים שילוב מרתק של ג'אז בלוז ורוק שהולך ממש על הקצה לכיוון הכסאחיסטי של להקות הבלוז-הארד רוק של התקופה.האלבום הראשוןThose Who Are About to Die Salute You או בלטינית Muratori te salutant (המשפט שנאמר על-ידי המסכנים שעמדו למות בקולוסיאום ברומא- רעיון יפה כששם הלהקה מציין את מקום ההרג), יצא ב 1969 ונחשב עם צאתו לאלבום חדשני, בעיקר בשל השימוש בכלי נשיפה ומקלדת ככלים מובילים בהרכב שבהגדרה היה הרכב בלוז-רוק. האלבום, שיש בו גיוון של יצירות מורכבות עם השפעה של מוסיקת הביג-באנד האמריקאית עם בלוז טהור, לא זכה להצלחה גדולה אבל סימן את היסמן וגרינסלייד כצמד יוצרים ומבצעים מוכשר. באלבום השני ,שיצא לקראת סוף 1969, הקרוי על-שם היצירה שתופסת צד שלם – Valentine suit, יש כבר יותר סדר. הצד הראשון מכיל כמה שירים, עם קצב נפלא, חלקם בלוזיים האחרים יותר הארד-רוקיים, אבל גולת הכותרת היא היצירה Valentine Suite שהיא יצירה פרוגרסיבית לכל דבר עם ההאמונד של גרינסלייד והתיפוף המדהים של היסמן, שלא בוחל גם בכלי הקשה מגוונים אחרים. Valentine Suite היא אחת מיצירות הפרוג הגדולות, בהתחשב במועד המוקדם שבו בוצעה. היא אינה נופלת במבנה המורכב, שינויי המקצב, שילוב הסגנונות, הנגינה המהוקצעת מהיצירות של להקות בנות הזמן כמו פלויד וקרימזון. ללא ספק אחד הקטעים האינסטרומנטאליים הגדולים של מוסיקת הרוק, שלא נזכר כלל בסקר שנערך כאן על קטעים אינסטרומנטליים. רוצו והשיגו את האלבום הזה!!! לאלבום השלישי Grass Is Greener (1970), הצטרף Dave Clempson על הגיטרה, וניתן לשמוע בו גיטרה מובילה יותר מאשר אלבומים הקודמים. האלבום הזה מהווה חזרה לדרך הבלוז-רוק, אולי בהשפעת הגיטריסט, שאחר-כך הצטרף ללהקת Humble pie בה החליף את פיטר פרמפטון הנודע שיצא לקריירת סולו. הם מבצעים כאן, בין היתר שירים של ג'ק ברוס, ואפילו ביצוע מחשמל המבוסס על הבולרו של ראוול. לאלבום האולפן האחרון Daughter of time (יצא גם הוא ב 1970), אחרי שלושה אלבומים שרוב הקטעים בהם היו אינסטרומנטאליים, הצטרף זמר במשרה מלאה, Chris Farlowe (סולן Atomic Rooster מאוחר יותר) ושורה של נגנים אורחים (ביניהם Luis Cennamo מרנסאנס הראשונה על באס, Barbara Thopmpson על חליל וכלי נשיפה וקצת שירה), מה שהופך את האלבום למאד הטרגוני. הקול של פארלו אופראי ולעיתים צווחני ולא מתאים לנגינה הכל-כך בלוזית של היסמן וגרינסלייד והאווירה הג'אזית של ברברה ת'ומפסון האורחת. האלבום הזה סימן את תחילת הנפילה, שבאה אחרי אלבום בהופעה חיה שיצא בשנת 1971. אחרי עזיבתו של גרינסלייד, פירק היסמן את הלהקה והשתתף בכמה פרוייקטים (בין היתר הוא ניגן יחד עם גדולי עולם הרוק של אותם ימים ביצירה של רובין למלי וג'ק לנקסטר, פטר והזאב ועוד לפני זה הצטרף לריק וויקמן ורוג'ר גלובר כדי לנגן באלבום הסולו הנפלא של דייב קאזינס, סולן ה Strawbs). ב 1976 אחרי חמש שנים של הפסקה, הקים היסמן את ההרכב השני של קולוסיאום. הרכב זה זכה להרבה פחות הכרה, רוב המוסיקה היא אינסטרומנטלית ונוגעת כבר בFusion די כבד שמזכיר במידה רבה את BrandX של קולינס ופרסי ג'ונס (שיחד עם להקתם וקולוסיאום 2 היוו את הבסיס של ההרכב שיצר את פטר והזאב שהזכרנו למעלה). אין ספק שההרכב שהצליח היסמן ליצור הוא מהטובים שנוצרו באמצע שנות השבעים. הוא כלל את Gary Moore האגדי על הגיטרה ואת Don Airey הוירטואוז על הקלידים – תחליף מצויין לגרינסלייד. האלבומים שהרכב זה הוציא לא זכו להצלחה יוצאת דופן, אבל ראוי להזכיר אולי אלבום שההרכב הזה השתתף בו (יחד עם פיל קולינס שדחף את עצמו כמעט לכל אולפן במחצית השנייה של שנות השבעים) Variations של אנדרו לויד וובר הנודע, מוסיקה שהיא וריאציה על פגניני. אלבום זה הוא פנינה שקשה מאד להשיג אותה היום אבל מי שיצליח, צפויה לו הנאה מרובה. בשנות ה 80 וה 90 איחד היסמן מדי פעם את ההרכב המקורי (פחות או יותר) להופעות חיות והזכיר לכולם שעדיין יש לו את זה. לסיום סיומת: Colosseum היא אחת הלהקות שהבליחו בבום הבלוז הגדול של סוף שנות השישים. אבל להבדיל מרוב להקות הז'אנר, לקולוסיאום היה ערך מוסף שהיו למעט להקות. הם שמו את הדגש לא על נגינה וירטואוזית אלא על קומפוזיציה. זה הוביל אותם בהכרח לכיוונים מתקדמים יותר שהגיעו לשיאם ביצירה Valentine Suite. מומלץ לכל מי שחושב שבלוז רוק זה סולו וירטואוזי של קלפטון, פייג', ליי ואחרים על גיטרה. מי שמאד אוהב פיוז'ן, ייהנה גם מהפאזה השנייה של הלהקה, אבל חובב הבלוז רוק הממוצע מובטח לו כי יגלה עולם שונה לגמרי כשיאזין לגרינסלייד, היסמן והחברים. יקי
והיום נעלה מן האוב את אחת הלהקות הפחות מוערכות, אך היותר משפיעות שהפיק הרוק הבריטי בראשית שנות השבעים. להקה ששילבה באופן יוצא מן הכלל מרכיבים של ג'אז, בלוז, קלאסיקה ורוק לכדי מוסיקה מלאה ועוצמתית. ללהקה היו שתי תקופות שונות. האחת, תחת השם קולוסאום, הוציאה ארבעה אלבומי אולפן ועוד אלבום בהופעה חייה (שהבנתי שיצא עכשיו ב DVD) בתוך שנתיים, והשנייה, תחת השם Colosseum II שהוציאה שלושה אלבומים באמצע שנות השבעים. הדמויות שעמדו מאחורי הקמת ההרכב הראשון היו הקלידן Dave Greenslade (שהקים אחר-כך הרכב פרוגרסיבי על שמו ושלצד רוד ארג'נט, קית' אמרסון וריק וויקמן, נחשב לאחד הקלידנים הוירטואוזיים – במיוחד על אורגן ההאמונד), והמתופף (אחד הגדולים שידע עולם הרוק) Jon Hiseman. אליהם הצטרפו בהרכב הראשון James Litherland על הגיטרה והשירה, Dick Heckstall-Smith על כלי הנשיפה וTony Reeves על הבאס. שני אלבומיהם הראשונים כוללים שילוב מרתק של ג'אז בלוז ורוק שהולך ממש על הקצה לכיוון הכסאחיסטי של להקות הבלוז-הארד רוק של התקופה.האלבום הראשוןThose Who Are About to Die Salute You או בלטינית Muratori te salutant (המשפט שנאמר על-ידי המסכנים שעמדו למות בקולוסיאום ברומא- רעיון יפה כששם הלהקה מציין את מקום ההרג), יצא ב 1969 ונחשב עם צאתו לאלבום חדשני, בעיקר בשל השימוש בכלי נשיפה ומקלדת ככלים מובילים בהרכב שבהגדרה היה הרכב בלוז-רוק. האלבום, שיש בו גיוון של יצירות מורכבות עם השפעה של מוסיקת הביג-באנד האמריקאית עם בלוז טהור, לא זכה להצלחה גדולה אבל סימן את היסמן וגרינסלייד כצמד יוצרים ומבצעים מוכשר. באלבום השני ,שיצא לקראת סוף 1969, הקרוי על-שם היצירה שתופסת צד שלם – Valentine suit, יש כבר יותר סדר. הצד הראשון מכיל כמה שירים, עם קצב נפלא, חלקם בלוזיים האחרים יותר הארד-רוקיים, אבל גולת הכותרת היא היצירה Valentine Suite שהיא יצירה פרוגרסיבית לכל דבר עם ההאמונד של גרינסלייד והתיפוף המדהים של היסמן, שלא בוחל גם בכלי הקשה מגוונים אחרים. Valentine Suite היא אחת מיצירות הפרוג הגדולות, בהתחשב במועד המוקדם שבו בוצעה. היא אינה נופלת במבנה המורכב, שינויי המקצב, שילוב הסגנונות, הנגינה המהוקצעת מהיצירות של להקות בנות הזמן כמו פלויד וקרימזון. ללא ספק אחד הקטעים האינסטרומנטאליים הגדולים של מוסיקת הרוק, שלא נזכר כלל בסקר שנערך כאן על קטעים אינסטרומנטליים. רוצו והשיגו את האלבום הזה!!! לאלבום השלישי Grass Is Greener (1970), הצטרף Dave Clempson על הגיטרה, וניתן לשמוע בו גיטרה מובילה יותר מאשר אלבומים הקודמים. האלבום הזה מהווה חזרה לדרך הבלוז-רוק, אולי בהשפעת הגיטריסט, שאחר-כך הצטרף ללהקת Humble pie בה החליף את פיטר פרמפטון הנודע שיצא לקריירת סולו. הם מבצעים כאן, בין היתר שירים של ג'ק ברוס, ואפילו ביצוע מחשמל המבוסס על הבולרו של ראוול. לאלבום האולפן האחרון Daughter of time (יצא גם הוא ב 1970), אחרי שלושה אלבומים שרוב הקטעים בהם היו אינסטרומנטאליים, הצטרף זמר במשרה מלאה, Chris Farlowe (סולן Atomic Rooster מאוחר יותר) ושורה של נגנים אורחים (ביניהם Luis Cennamo מרנסאנס הראשונה על באס, Barbara Thopmpson על חליל וכלי נשיפה וקצת שירה), מה שהופך את האלבום למאד הטרגוני. הקול של פארלו אופראי ולעיתים צווחני ולא מתאים לנגינה הכל-כך בלוזית של היסמן וגרינסלייד והאווירה הג'אזית של ברברה ת'ומפסון האורחת. האלבום הזה סימן את תחילת הנפילה, שבאה אחרי אלבום בהופעה חיה שיצא בשנת 1971. אחרי עזיבתו של גרינסלייד, פירק היסמן את הלהקה והשתתף בכמה פרוייקטים (בין היתר הוא ניגן יחד עם גדולי עולם הרוק של אותם ימים ביצירה של רובין למלי וג'ק לנקסטר, פטר והזאב ועוד לפני זה הצטרף לריק וויקמן ורוג'ר גלובר כדי לנגן באלבום הסולו הנפלא של דייב קאזינס, סולן ה Strawbs). ב 1976 אחרי חמש שנים של הפסקה, הקים היסמן את ההרכב השני של קולוסיאום. הרכב זה זכה להרבה פחות הכרה, רוב המוסיקה היא אינסטרומנטלית ונוגעת כבר בFusion די כבד שמזכיר במידה רבה את BrandX של קולינס ופרסי ג'ונס (שיחד עם להקתם וקולוסיאום 2 היוו את הבסיס של ההרכב שיצר את פטר והזאב שהזכרנו למעלה). אין ספק שההרכב שהצליח היסמן ליצור הוא מהטובים שנוצרו באמצע שנות השבעים. הוא כלל את Gary Moore האגדי על הגיטרה ואת Don Airey הוירטואוז על הקלידים – תחליף מצויין לגרינסלייד. האלבומים שהרכב זה הוציא לא זכו להצלחה יוצאת דופן, אבל ראוי להזכיר אולי אלבום שההרכב הזה השתתף בו (יחד עם פיל קולינס שדחף את עצמו כמעט לכל אולפן במחצית השנייה של שנות השבעים) Variations של אנדרו לויד וובר הנודע, מוסיקה שהיא וריאציה על פגניני. אלבום זה הוא פנינה שקשה מאד להשיג אותה היום אבל מי שיצליח, צפויה לו הנאה מרובה. בשנות ה 80 וה 90 איחד היסמן מדי פעם את ההרכב המקורי (פחות או יותר) להופעות חיות והזכיר לכולם שעדיין יש לו את זה. לסיום סיומת: Colosseum היא אחת הלהקות שהבליחו בבום הבלוז הגדול של סוף שנות השישים. אבל להבדיל מרוב להקות הז'אנר, לקולוסיאום היה ערך מוסף שהיו למעט להקות. הם שמו את הדגש לא על נגינה וירטואוזית אלא על קומפוזיציה. זה הוביל אותם בהכרח לכיוונים מתקדמים יותר שהגיעו לשיאם ביצירה Valentine Suite. מומלץ לכל מי שחושב שבלוז רוק זה סולו וירטואוזי של קלפטון, פייג', ליי ואחרים על גיטרה. מי שמאד אוהב פיוז'ן, ייהנה גם מהפאזה השנייה של הלהקה, אבל חובב הבלוז רוק הממוצע מובטח לו כי יגלה עולם שונה לגמרי כשיאזין לגרינסלייד, היסמן והחברים. יקי
