Monkey Business - Black Eyed Peas
הנה ביקורת שכתבתי: שעועיות מקפצות Black Eyed Peas, מההרכבים הבולטים בשנים האחרונות בתחום ההיפ הופ, משחררים אלבום שמתעד את האנרגיות של מסע ההופעות שלהם. יצירה משובחת שעושה רק כבוד ל-Fאנק! Black Eyed Peas – Monkey Business (הליקון) לבלאק אייד פיז היו שנתיים מעולות. כמה מעולות? מהסוג שגורם ללהקה לצאת מהאנדרגראונד אחרי קרוב לשמונה שנים, ולהתחיל לקצור פירות ברמה בינלאומית. אלבומם הקודם Elephunk הפך להצלחה בין לאומית משוגעת, הם היו שנתיים (!!!) במסע הופעות עולמי, קצרו שבחים רבים ואפילו הספיקו להקליט אלבום חדש. הנוכחי שלהם הוא האלבום הרביעי שלהם, הוא מהווה עוד שיא במסע ארוך וברור שהתחיל אצלם עוד בתיכון. אגב, הלהקה עצמה מודעת לזה שמדובר בשיא. הקונספט של החוברת המצורפת לדיסק הוא תיאור של הלוגיסטיקות שלהם להופעה בחו"ל, בדגש על המותרות הנלוות. כמה עובדות על הלהקה הזו. הם התחילו בתור הרכב רקדני ברייקדאנס (Crew) שפנה גם לעשיית מוסיקה. הם היו חתומים אצל Eazy E, מאנשי הגנגסטא של החוף המערבי שנפטר מאיידס ב-1995, אצלו הקליטו אלבום שנגנז. לאחר מכן יצאו לדרך נפרדת ששיאה היה בצירוף הסולנית שלהם עם השם הנוראי פרגי, ושחרור אלבום עימה בשם Elephunk שהיווה עבורם כאמור את פריצת הדרך. מכל העובדות הללו חשובה בעיקר זו שהיו רקדני ברייקדאנס. הריקוד שנחשב לאחד מארבעת האלמנטים של ההיפ הופ (ולמצער נזנח על ידי הרכבי היפ הופ רבים) שואב את עיקר ההשראה שלו מהאלקטרו-Fאנק וה-Fאנק. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שבלאק אייד פיז מאוד קורצים ל-Fאנק. שם אלבומם הקודם כולל בתוכו את המילה פ'אנק, ובאלבום הנוכחי אף טרחו והקליטו שיר עם הסנדק ג'יימס בראון ("They Don't Wan't Music"). ריפים מרשימים למדי של באס ליוו את כל Elephunk וגם בנוכחי ניכרת השפעה עמוקה מאוד של ה-Fאנק. אישית אני מאוד מרוצה מהכיוון הזה, הדיאלוג של בלאק אייד פיז עם ה-Fאנק מצליח הן לרענן את הסאונד של ההיפ הופ שיש רבים שמספידים אותו, והן מצליח לעשות רק כבוד ל-Fאנק. Monkey Business הוקלט, לדברי הלהקה, במהלך מסע ההופעות שלהם, תוך ניסיון לשמור על הרגשה לייבית ומהירה. קטע הפתיחה, "Pump It", שהוא סימפול של Dick Dale, שהופיע גם ב"ספרות זולה", משמר לדברי Will I Am את האנרגיות של הלהקה בהופעה, וזו הייתה השאיפה לגבי שאר האלבום. בגדול האלבום הזה מרגיש כאילו הוא הוקלט במהלך מסע הופעות. חסר בו קו מקשר אחיד מלבד הקריצה העמוקה יותר ל-Fאנק. במידה מסויימת האלבום הרגיש לי כמו "חומר מקומי" של הדגנחש. להקה עם כיוון דומה מבחינת צליל (Fאנק והיפ הופ), שגם היא הקליטה את אלבומה השלישי תוך כדי מסע הופעות ארוך. אלבומם של הדגנחש נופל מבחינה קונספטואלית מקודמיו, אם כי הוא שומר על רמה גבוהה יותר של ביצוע ועיבוד. כך גם Monkey Business, יש בו שירים מצויינים, בהם יצויינו לחיוב "Don't Phunk With My Heart", הסינגל המצויין שראוי שייחרש ברדיו. Bebot הכולל ראפ בפיליפינית, ועם ביט קלאבי מעולה. אך אין מה לעשות, האלבום נופל במקום מסויים מקודמיו, אפילו היייתי אומר שהוא נמאס מהר. וחבל.
הנה ביקורת שכתבתי: שעועיות מקפצות Black Eyed Peas, מההרכבים הבולטים בשנים האחרונות בתחום ההיפ הופ, משחררים אלבום שמתעד את האנרגיות של מסע ההופעות שלהם. יצירה משובחת שעושה רק כבוד ל-Fאנק! Black Eyed Peas – Monkey Business (הליקון) לבלאק אייד פיז היו שנתיים מעולות. כמה מעולות? מהסוג שגורם ללהקה לצאת מהאנדרגראונד אחרי קרוב לשמונה שנים, ולהתחיל לקצור פירות ברמה בינלאומית. אלבומם הקודם Elephunk הפך להצלחה בין לאומית משוגעת, הם היו שנתיים (!!!) במסע הופעות עולמי, קצרו שבחים רבים ואפילו הספיקו להקליט אלבום חדש. הנוכחי שלהם הוא האלבום הרביעי שלהם, הוא מהווה עוד שיא במסע ארוך וברור שהתחיל אצלם עוד בתיכון. אגב, הלהקה עצמה מודעת לזה שמדובר בשיא. הקונספט של החוברת המצורפת לדיסק הוא תיאור של הלוגיסטיקות שלהם להופעה בחו"ל, בדגש על המותרות הנלוות. כמה עובדות על הלהקה הזו. הם התחילו בתור הרכב רקדני ברייקדאנס (Crew) שפנה גם לעשיית מוסיקה. הם היו חתומים אצל Eazy E, מאנשי הגנגסטא של החוף המערבי שנפטר מאיידס ב-1995, אצלו הקליטו אלבום שנגנז. לאחר מכן יצאו לדרך נפרדת ששיאה היה בצירוף הסולנית שלהם עם השם הנוראי פרגי, ושחרור אלבום עימה בשם Elephunk שהיווה עבורם כאמור את פריצת הדרך. מכל העובדות הללו חשובה בעיקר זו שהיו רקדני ברייקדאנס. הריקוד שנחשב לאחד מארבעת האלמנטים של ההיפ הופ (ולמצער נזנח על ידי הרכבי היפ הופ רבים) שואב את עיקר ההשראה שלו מהאלקטרו-Fאנק וה-Fאנק. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שבלאק אייד פיז מאוד קורצים ל-Fאנק. שם אלבומם הקודם כולל בתוכו את המילה פ'אנק, ובאלבום הנוכחי אף טרחו והקליטו שיר עם הסנדק ג'יימס בראון ("They Don't Wan't Music"). ריפים מרשימים למדי של באס ליוו את כל Elephunk וגם בנוכחי ניכרת השפעה עמוקה מאוד של ה-Fאנק. אישית אני מאוד מרוצה מהכיוון הזה, הדיאלוג של בלאק אייד פיז עם ה-Fאנק מצליח הן לרענן את הסאונד של ההיפ הופ שיש רבים שמספידים אותו, והן מצליח לעשות רק כבוד ל-Fאנק. Monkey Business הוקלט, לדברי הלהקה, במהלך מסע ההופעות שלהם, תוך ניסיון לשמור על הרגשה לייבית ומהירה. קטע הפתיחה, "Pump It", שהוא סימפול של Dick Dale, שהופיע גם ב"ספרות זולה", משמר לדברי Will I Am את האנרגיות של הלהקה בהופעה, וזו הייתה השאיפה לגבי שאר האלבום. בגדול האלבום הזה מרגיש כאילו הוא הוקלט במהלך מסע הופעות. חסר בו קו מקשר אחיד מלבד הקריצה העמוקה יותר ל-Fאנק. במידה מסויימת האלבום הרגיש לי כמו "חומר מקומי" של הדגנחש. להקה עם כיוון דומה מבחינת צליל (Fאנק והיפ הופ), שגם היא הקליטה את אלבומה השלישי תוך כדי מסע הופעות ארוך. אלבומם של הדגנחש נופל מבחינה קונספטואלית מקודמיו, אם כי הוא שומר על רמה גבוהה יותר של ביצוע ועיבוד. כך גם Monkey Business, יש בו שירים מצויינים, בהם יצויינו לחיוב "Don't Phunk With My Heart", הסינגל המצויין שראוי שייחרש ברדיו. Bebot הכולל ראפ בפיליפינית, ועם ביט קלאבי מעולה. אך אין מה לעשות, האלבום נופל במקום מסויים מקודמיו, אפילו היייתי אומר שהוא נמאס מהר. וחבל.