LONG TIME שלא הייתי כאן
קודם כל - ברכות לכל החוגגגגגגגגים - הרבה בריאות, אושר ומזל בחיים. האמת שהחלפתי עבודה ובאמצע גם היינו בחופשה(תיכף אפרט) והכי הכי היה לי קשה כי לא היה מחשב בעבודה ובבית זה בלתי אפשרי. אז ככה, אחרי שעזבתי את המקום ההוא, הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות. התחברתי שוב למנכ"ל שהיה לי במשך 11 שנים ופרש לעסקים פרטיים. כמה חשוב שם טוב משמן טוב הה? עובדה שעד שהודעתי לו שאני סוף סוף מוכנה הוא לא העז לשכור משרד , ברגע שטלפנתי ואמרתי - I DO הוא רץ וארגן לי הכל. השכר הוגן, התוספות יפות והכי חשוב? אין לי עצבים, הבטן ריקה והיציאה הביתה נינוחה, שלווה ומלאת חיים. הנסיעה לחופשה: בסופו של עניין הבנות נשארו עם אחותי הגדולה ואנחנו נסענו לתל אביב . הנסיעה עברה חלק ובאופן נעים עד ש.............................. חבר מתקשרת אליי בנייד, דקות מתל אביב, שואלת מה נשמע ואיפה אני "אנחנו דקות מתל אביב בדרך לחופשה". "יופי, איזה מזל טוב שאתם לא באילת (?????????????)" "למה?" "כי הגן של מוריה נשרף" "????????????????? צעקות שלי" היא לא הבינה ואני שואגת לה בנייד, שתסגור את הטלפון. בעלי לא הבין מה קרה, אני צועקת ברכב, רועדת בכל הגוף והאצבעות מסרבות למצוא את המקשים. אני בוכה , בעלי כמעט על סף תאונה, מחפש מקום בצד לעמוד ולהבין מה קרה. אני מסבירה במילים קטועות. (החברה לא ידעה שאנחנו בדרך צפונה בלי הילדות) אני מחייגת לחמי לנייד (הוא נהג מונית באילת והוא אמור להוציא ולהסיע את הבנות לאחותי) בעלי מחייג לנייד של חבר שלו בכיבוי אש באילת. חמי עונה ואני צורחת לתוך הטלפון שואלת איפה הוא והוא הבין שאני יודעת כבר ומנסה להרגיע אותי ואומר שמוריה בבית אצל אחותי והכל בסדר. אני לא רגועה (כמובן!) מנתקת לו ומתקשרת לאחותי, הרי אין הגיון שאם הכל בסדר מה עושה מוריה ב 13:00 בצהריים אצל אחותי כשהגן נגמר ב 16:00? הייתי לי תחושה שמסתירים ממני משהו ואני חייבת לשמוע את הילדה, במקביל בעלי מחפש פנייה חזרה לאילת או לשדה דוב על מנת שאוכל לטוס לאילת. אחותי עונה (רעש והמולה מסביב), הכל בסדר היא אומרת, אין לי זמן עכשיו. אני צורחת לה , רוצה לשמוע את הילדה ואם לא , אני בדרך חזרה לאילת. היא קוראת למוריה ואני שומעת אותה - סוף סוף נרגעת ואני פורצת בבכי מייגע והיסטרי בהקלה. נו ? ככה מתחילים חופשה? מה הסתבר? הילדים היו בשנת צהריים בגן. אחת הגננות שמעה קול של נפילה במלתחה וריח חריף של עשן. היא רצה לקרוא למנהלת והמנהלת הורתה לפנות את הילדים מיידית, לחצה על לחצן מצוקה והתחילו בפינוי. כל גננת וסיייעת אספה ילדים כמה שיכלה על הידיים, העירו משינה, לא לקחו כלו, מים?, מוצצים? כלום לא הספיקו. ילדים בכו, נבהלו, נכנסו להיסטריה אבל תוך שניות כל כוחות ההצלה כיתרו את האיזור. למזלי הרב אחותי הקטנה עובדת לא הרחק משם ושמעה את הסירנות, בעלה קורא לה במירס ושואל אם הכל בסדר אצלה כי כוחות ההצלה בדרך שלה. בדרכו במשאית הוא שוב קורא לאחותי ואומר לה שנראה לו שהגן מאחורי מסעדת שיבולים עולה באש. אחותי נכנסה להיסטריה וצרחה לו במירס שזה הגן של מוריה ושירד שם מהר. הוא המסכן לא מכיר את מוריה ממש ולא ממש יודע את המראה שלה (ראה אותה לאחרונה כמה חודשים לפני) לא חשוב, תרד לשם ותשאל איפה מוריה. במקביל אחותי (וחמי שהספיק לשמוע במכשיר הקשר שלו) הפעילו חמ"ל פרטי והספיקו להגיע לגן יחד עם אחותי הגדולה , גיסי, אחותי וחמי. מוריה הייתה בשוק, בכתה המון והייתה היסטרית לחלוטין. השמועה פשטה מפה לאוזן והורים היסטריים ובוכים רצו לגנים.(לא יכלו להתקשר להורים, כל הגן פונה) ריכזו את הילדים חלק בחוץ וחלק באולם האירועים למעלה עד שכל הילדים נלקחו והכבאים השתלטו על השריפה) כמובן שהגן היה סגור, מוריה נשארה אצל אחותי בבית. החופשה נהרסה, הדקות נספרו עד לחזרה,] לא היה חשק לכלום. פיציתי את הילדות בהמון מתנות והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה ? - רק עם בנותיי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
קודם כל - ברכות לכל החוגגגגגגגגים - הרבה בריאות, אושר ומזל בחיים. האמת שהחלפתי עבודה ובאמצע גם היינו בחופשה(תיכף אפרט) והכי הכי היה לי קשה כי לא היה מחשב בעבודה ובבית זה בלתי אפשרי. אז ככה, אחרי שעזבתי את המקום ההוא, הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות. התחברתי שוב למנכ"ל שהיה לי במשך 11 שנים ופרש לעסקים פרטיים. כמה חשוב שם טוב משמן טוב הה? עובדה שעד שהודעתי לו שאני סוף סוף מוכנה הוא לא העז לשכור משרד , ברגע שטלפנתי ואמרתי - I DO הוא רץ וארגן לי הכל. השכר הוגן, התוספות יפות והכי חשוב? אין לי עצבים, הבטן ריקה והיציאה הביתה נינוחה, שלווה ומלאת חיים. הנסיעה לחופשה: בסופו של עניין הבנות נשארו עם אחותי הגדולה ואנחנו נסענו לתל אביב . הנסיעה עברה חלק ובאופן נעים עד ש.............................. חבר מתקשרת אליי בנייד, דקות מתל אביב, שואלת מה נשמע ואיפה אני "אנחנו דקות מתל אביב בדרך לחופשה". "יופי, איזה מזל טוב שאתם לא באילת (?????????????)" "למה?" "כי הגן של מוריה נשרף" "????????????????? צעקות שלי" היא לא הבינה ואני שואגת לה בנייד, שתסגור את הטלפון. בעלי לא הבין מה קרה, אני צועקת ברכב, רועדת בכל הגוף והאצבעות מסרבות למצוא את המקשים. אני בוכה , בעלי כמעט על סף תאונה, מחפש מקום בצד לעמוד ולהבין מה קרה. אני מסבירה במילים קטועות. (החברה לא ידעה שאנחנו בדרך צפונה בלי הילדות) אני מחייגת לחמי לנייד (הוא נהג מונית באילת והוא אמור להוציא ולהסיע את הבנות לאחותי) בעלי מחייג לנייד של חבר שלו בכיבוי אש באילת. חמי עונה ואני צורחת לתוך הטלפון שואלת איפה הוא והוא הבין שאני יודעת כבר ומנסה להרגיע אותי ואומר שמוריה בבית אצל אחותי והכל בסדר. אני לא רגועה (כמובן!) מנתקת לו ומתקשרת לאחותי, הרי אין הגיון שאם הכל בסדר מה עושה מוריה ב 13:00 בצהריים אצל אחותי כשהגן נגמר ב 16:00? הייתי לי תחושה שמסתירים ממני משהו ואני חייבת לשמוע את הילדה, במקביל בעלי מחפש פנייה חזרה לאילת או לשדה דוב על מנת שאוכל לטוס לאילת. אחותי עונה (רעש והמולה מסביב), הכל בסדר היא אומרת, אין לי זמן עכשיו. אני צורחת לה , רוצה לשמוע את הילדה ואם לא , אני בדרך חזרה לאילת. היא קוראת למוריה ואני שומעת אותה - סוף סוף נרגעת ואני פורצת בבכי מייגע והיסטרי בהקלה. נו ? ככה מתחילים חופשה? מה הסתבר? הילדים היו בשנת צהריים בגן. אחת הגננות שמעה קול של נפילה במלתחה וריח חריף של עשן. היא רצה לקרוא למנהלת והמנהלת הורתה לפנות את הילדים מיידית, לחצה על לחצן מצוקה והתחילו בפינוי. כל גננת וסיייעת אספה ילדים כמה שיכלה על הידיים, העירו משינה, לא לקחו כלו, מים?, מוצצים? כלום לא הספיקו. ילדים בכו, נבהלו, נכנסו להיסטריה אבל תוך שניות כל כוחות ההצלה כיתרו את האיזור. למזלי הרב אחותי הקטנה עובדת לא הרחק משם ושמעה את הסירנות, בעלה קורא לה במירס ושואל אם הכל בסדר אצלה כי כוחות ההצלה בדרך שלה. בדרכו במשאית הוא שוב קורא לאחותי ואומר לה שנראה לו שהגן מאחורי מסעדת שיבולים עולה באש. אחותי נכנסה להיסטריה וצרחה לו במירס שזה הגן של מוריה ושירד שם מהר. הוא המסכן לא מכיר את מוריה ממש ולא ממש יודע את המראה שלה (ראה אותה לאחרונה כמה חודשים לפני) לא חשוב, תרד לשם ותשאל איפה מוריה. במקביל אחותי (וחמי שהספיק לשמוע במכשיר הקשר שלו) הפעילו חמ"ל פרטי והספיקו להגיע לגן יחד עם אחותי הגדולה , גיסי, אחותי וחמי. מוריה הייתה בשוק, בכתה המון והייתה היסטרית לחלוטין. השמועה פשטה מפה לאוזן והורים היסטריים ובוכים רצו לגנים.(לא יכלו להתקשר להורים, כל הגן פונה) ריכזו את הילדים חלק בחוץ וחלק באולם האירועים למעלה עד שכל הילדים נלקחו והכבאים השתלטו על השריפה) כמובן שהגן היה סגור, מוריה נשארה אצל אחותי בבית. החופשה נהרסה, הדקות נספרו עד לחזרה,] לא היה חשק לכלום. פיציתי את הילדות בהמון מתנות והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה ? - רק עם בנותיי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
