Linkin Park - Meteora (2003)
לינקין פארק, חמישית הפלא שהצליחו, באופן פשוט וגאוני, לשלב היפ הופ, מאטל אלטרניטיבי וטורנטייבל, מביאים לנו דיסק חדש, טיפה יותר מורכב מהקודם שלו אבל עדיין אם אותו מיץ אלקטרוני וחי באותו הזמן כאן אנחנו רואים פן קצת יותר "עצבני" של לינקין. מייק השתפר בהרבה מהדיסק הראשון בסטיילים של זרימה, צ'סטר טיפה צעקני יותר אבל עדיין קולו נשאר מדהים, אולי יותר אפילו מהדיסק הראשון. די ג'יי האן נכנס לרמה חדשה לגמרי. כמה שהדיסק הראשון, Hybreed Theory, וגם האלבום רמיקסים השני, Re-Animation, היו מושלמים מבחינת ההפקה, האלבום השלישי מראה בבירור שהאן רק עולה ומתפתח ויש עוד הרבה למה לצפות ממנו. כל הדיסק מלא בשירים בסגנון של הדיסק הראשון, רק טיפה יותר מורכבים, הן מבחינת הסטיילים של הפלואו של מייק והן מבחינת המורכבות של המוזיקה אבל אני מניח שזה היה צפוי, הרי כל אומן יתפתח במהלך הקריירה שלו. אחרי הפלוסים, שהאלבום כולו טעון בהם, נדבר על המינוסים. מטאורה אולי דומה באופן טוב לאלבום הראשון אבל מצד שני הסגנון מעט מתיישן. יש מעט מאוד חידוש במטאורה, עדיין אותם ליריקס מסתוריים על בגידות ותככים, עדיין אותם מבנים של שירים, אין שום חידוש ממשי אולי חוץ מ-Nobody's Listening שבו האן הפיק ביט שלם כמעט האלבום נשמע כמו החלק השני האבוד של הייבריד. זה חבל לדעתי כי למייק וצ'סטר ובייחוד האן יש המון מה להציע והמון לאיפה להתפתח. אם יוציאו עוד אלבום בסגנון הזה, רוב הסיכויים שהסטייל הדיי ייחודי שלהם ימאס ויתמסחר. בקיצור ציון סמי : 8.5 וזהו
לינקין פארק, חמישית הפלא שהצליחו, באופן פשוט וגאוני, לשלב היפ הופ, מאטל אלטרניטיבי וטורנטייבל, מביאים לנו דיסק חדש, טיפה יותר מורכב מהקודם שלו אבל עדיין אם אותו מיץ אלקטרוני וחי באותו הזמן כאן אנחנו רואים פן קצת יותר "עצבני" של לינקין. מייק השתפר בהרבה מהדיסק הראשון בסטיילים של זרימה, צ'סטר טיפה צעקני יותר אבל עדיין קולו נשאר מדהים, אולי יותר אפילו מהדיסק הראשון. די ג'יי האן נכנס לרמה חדשה לגמרי. כמה שהדיסק הראשון, Hybreed Theory, וגם האלבום רמיקסים השני, Re-Animation, היו מושלמים מבחינת ההפקה, האלבום השלישי מראה בבירור שהאן רק עולה ומתפתח ויש עוד הרבה למה לצפות ממנו. כל הדיסק מלא בשירים בסגנון של הדיסק הראשון, רק טיפה יותר מורכבים, הן מבחינת הסטיילים של הפלואו של מייק והן מבחינת המורכבות של המוזיקה אבל אני מניח שזה היה צפוי, הרי כל אומן יתפתח במהלך הקריירה שלו. אחרי הפלוסים, שהאלבום כולו טעון בהם, נדבר על המינוסים. מטאורה אולי דומה באופן טוב לאלבום הראשון אבל מצד שני הסגנון מעט מתיישן. יש מעט מאוד חידוש במטאורה, עדיין אותם ליריקס מסתוריים על בגידות ותככים, עדיין אותם מבנים של שירים, אין שום חידוש ממשי אולי חוץ מ-Nobody's Listening שבו האן הפיק ביט שלם כמעט האלבום נשמע כמו החלק השני האבוד של הייבריד. זה חבל לדעתי כי למייק וצ'סטר ובייחוד האן יש המון מה להציע והמון לאיפה להתפתח. אם יוציאו עוד אלבום בסגנון הזה, רוב הסיכויים שהסטייל הדיי ייחודי שלהם ימאס ויתמסחר. בקיצור ציון סמי : 8.5 וזהו