Let It Be - האלבום המקופח
הסיפור של "Let It Be" הוא לא סיפור אופייני לאלבומי הביטלס. הם לא נכנסו לאולפן, עבדו יחד ויצאו עם יצירה מגובשת, להיפך. הם נכנסו לאולפן, רבו, התווכחו, הסתכסכו, ובסוף עוד גנזו את ההקלטות. אחרי כמה חודשים הם חזרו לאולפן, ניסו איכשהו להסתדר יחד, ויצאו עם יצירת המופת שלהם "Abbey Road", שאחריו הם כבר התפרקו באופן רשמי. רק אחרי הפירוק, באפריל 1970, פיל ספקטור עורך ומעבד מחדש את האלבום, שנקרא במקור "Get Back", משנה את שמו ומוציא אותו ואת הסרט התיעודי שמלווה אותו. וכמה מילים בקשר להקלטות עצמן. בתחילת 1969 הביטלס כבר מסוכסכים בינם לבין עצמם יותר מתמיד. החזרה מהודו, שהובילה ל"אלבום הלבן" (האלבום הכי טוב שלהם לדעתי), שבו כבר ברור הקרע ביניהם. אחרי האלבום הלבן, שיוצא בסוף 1968, הביטלס חוזרים לאולפן בתחילת 1969, ומחליטים להפיק סרט שילווה את העבודה שלהם באולפן. באופן אירוני, דווקא הפרק הכי עצוב בתולדות הביטלס תועד והונצח. בסרט רואים את הריבים והסכסוכים בין הארבעה, שהתחילו כבר להיחנק בתוך הלהקה, ורצו לצאת ולעשות מה שהם רוצים. השיא היה בהופעה המפורסמת על גג בניין חברת "אפל" ב 30.1.69, שהיתה גם ההופעה האחרונה של הביטלס אי פעם. אז למה האלבום הזה, שכולל שירים מעולים, אף פעם לא זכה להערכה הראויה לו? בגלל מצבם החברתי של הביטלס באותו זמן? בגלל שהוא נערך רק אחרי הפירוק? Two of Us – השיר נפתח באיזו צעקה של ג'ון, שהיא הפתיחה לשיר האקוסטי והמקסים של פול. שלנון ומקרטני שרים יחד, ולמרות שהוא לא נכתב על יחסיהם, אלא על פול ולינדה, הוא מאוד התאים לסיטואציה. Dig a Pony – שיר בלוזי איטי שכתב ג'ון, והוקלט במהלך ההופעה על הגג. הרמוניות יפות של פול וגיטרה מעולה של ג'ון, שמחליף באלבום הזה, אגב, את ג'ורג' בתפקיד הגיטריסט המוביל. Across The Universe – השיר הזה הוא אחד מהפחות חביבים עליי. למרות שבבסיס זה שיר יפה, הוא נטחן לאורך השנים יותר מדי, מה שהופך אותו למאוס מעט בעיני. אבל אני רואה אותו בעיקר כשיר הפסיכדלי האחרון של הביטלס (הוא נכתב עוד בהודו). I Me Mine – השיר האחרון שהביטלס הקליטו, היה דווקא שיר של ג'ורג'. השיר הזה הוקלט בינואר 1970, כלומר גם אחרי Abbey Road, ומשתתפים בו פול, ג'ורג' ורינגו. ג'ון כבר הלך לו לענייניו. אחד מגדולי השירים של ג'ורג' בתקופת הביטלס ואולי בכלל, שמסמל יותר מכל את תחושת המחנק שלו בלהקה ואת רצונותיו להיות מוסיקאי עצמאי. Dig It – החמישים שניות האלו הם חלק קטנטן מאלתור בן 8 דקות של הביטלס באולפן. לא ברור (לי, לפחות) למה הוא הוכנס לאלבום, אבל איך אומרים, אם זה לא יועיל זה גם לא יזיק. Let it be – מה עוד לא נאמר על השיר הזה... אחד משירי הביטלס היותר יפים (וגם היותר מאוסים...). הפסנתר, השירה של פול וגם הסולו גיטרה של ג'ורג' הופכים אותו בעיני, לשיר מקסים, למרות שקצת נמאס ממנו. Maggie Mae – לא, לא מדובר כאן בשיר של רוד סטיוארט, זה שיר עממי שהביטלס נהגו לשיר בתחילת דרכם, וכאן הוא הופך לאלתור בן פחות מדקה. I’ve got a Feeling – אחת מהנקודות החזקות של האלבום. רוק'נרול חזק ואיכותי, שמשלב בין שיר של פול ושיר של ג'ון, שמתמזגים אחד בשני באופן טבעי. גם הוא, אגב, הוקלט על הגג. One After 909 – אחחחח... סיפור מסובך יש לשיר הזה... הוא נכתב ב 1959, בתחילת דרכם המשותפת של פול וג'ון ככותבים, הוקלט לראשונה ב 1960, בהקלטות דמו בבית של פול. אח"כ, ב 1963, הוא הוקלט בסשן של "From Me To You" והיה אמור לצאת, אבל ההקלטה הזאת יצאה רק אחרי 35 שנים, באנתולוגיה. ועכשיו, קצת לפני הפירוק, הביטלס חוזרים לשורשים שלהם עצמם, ומקליטים שיר מצוין, שמזכיר לכולם שהביטלס הם בראש ובראשונה להקת רוק'נרול מעולה. גם זה, אגב, הוקלט על הגג. The Long and Winding Road – כמה שלא טוחנים את השיר הזה, אני מת עליו. כמה שפול לא יתלונן על העיבוד התזמורתי של פיל ספקטור, ככה אני אמשיך לאהוב את הכינורות כאן. שיר מקסים ויפהפה של פול, שאותי באופן אישי מרגש עד היום. For You Blue – בלוז גדול של הריסון, שמוכיח כאן שרק הוא ידע איך לכתוב שיר בלוזי קצבי עם סלייד מעולה (שאגב ג'ון מנגן), שהיה ונשאר אחד האהובים עליי. Get Back – עוד אחד מלהיטי האלבום, ועוד אחד מהאהובים עליי. שיר שממש קורא להצטרף אליו לקצב, עם בס ותופים מעולים, סולו גיטרה חזק ושירה חנוקה מעט של פול. אז למה האלבום הזה נחשב לכל כך רע? לא יודע...
הסיפור של "Let It Be" הוא לא סיפור אופייני לאלבומי הביטלס. הם לא נכנסו לאולפן, עבדו יחד ויצאו עם יצירה מגובשת, להיפך. הם נכנסו לאולפן, רבו, התווכחו, הסתכסכו, ובסוף עוד גנזו את ההקלטות. אחרי כמה חודשים הם חזרו לאולפן, ניסו איכשהו להסתדר יחד, ויצאו עם יצירת המופת שלהם "Abbey Road", שאחריו הם כבר התפרקו באופן רשמי. רק אחרי הפירוק, באפריל 1970, פיל ספקטור עורך ומעבד מחדש את האלבום, שנקרא במקור "Get Back", משנה את שמו ומוציא אותו ואת הסרט התיעודי שמלווה אותו. וכמה מילים בקשר להקלטות עצמן. בתחילת 1969 הביטלס כבר מסוכסכים בינם לבין עצמם יותר מתמיד. החזרה מהודו, שהובילה ל"אלבום הלבן" (האלבום הכי טוב שלהם לדעתי), שבו כבר ברור הקרע ביניהם. אחרי האלבום הלבן, שיוצא בסוף 1968, הביטלס חוזרים לאולפן בתחילת 1969, ומחליטים להפיק סרט שילווה את העבודה שלהם באולפן. באופן אירוני, דווקא הפרק הכי עצוב בתולדות הביטלס תועד והונצח. בסרט רואים את הריבים והסכסוכים בין הארבעה, שהתחילו כבר להיחנק בתוך הלהקה, ורצו לצאת ולעשות מה שהם רוצים. השיא היה בהופעה המפורסמת על גג בניין חברת "אפל" ב 30.1.69, שהיתה גם ההופעה האחרונה של הביטלס אי פעם. אז למה האלבום הזה, שכולל שירים מעולים, אף פעם לא זכה להערכה הראויה לו? בגלל מצבם החברתי של הביטלס באותו זמן? בגלל שהוא נערך רק אחרי הפירוק? Two of Us – השיר נפתח באיזו צעקה של ג'ון, שהיא הפתיחה לשיר האקוסטי והמקסים של פול. שלנון ומקרטני שרים יחד, ולמרות שהוא לא נכתב על יחסיהם, אלא על פול ולינדה, הוא מאוד התאים לסיטואציה. Dig a Pony – שיר בלוזי איטי שכתב ג'ון, והוקלט במהלך ההופעה על הגג. הרמוניות יפות של פול וגיטרה מעולה של ג'ון, שמחליף באלבום הזה, אגב, את ג'ורג' בתפקיד הגיטריסט המוביל. Across The Universe – השיר הזה הוא אחד מהפחות חביבים עליי. למרות שבבסיס זה שיר יפה, הוא נטחן לאורך השנים יותר מדי, מה שהופך אותו למאוס מעט בעיני. אבל אני רואה אותו בעיקר כשיר הפסיכדלי האחרון של הביטלס (הוא נכתב עוד בהודו). I Me Mine – השיר האחרון שהביטלס הקליטו, היה דווקא שיר של ג'ורג'. השיר הזה הוקלט בינואר 1970, כלומר גם אחרי Abbey Road, ומשתתפים בו פול, ג'ורג' ורינגו. ג'ון כבר הלך לו לענייניו. אחד מגדולי השירים של ג'ורג' בתקופת הביטלס ואולי בכלל, שמסמל יותר מכל את תחושת המחנק שלו בלהקה ואת רצונותיו להיות מוסיקאי עצמאי. Dig It – החמישים שניות האלו הם חלק קטנטן מאלתור בן 8 דקות של הביטלס באולפן. לא ברור (לי, לפחות) למה הוא הוכנס לאלבום, אבל איך אומרים, אם זה לא יועיל זה גם לא יזיק. Let it be – מה עוד לא נאמר על השיר הזה... אחד משירי הביטלס היותר יפים (וגם היותר מאוסים...). הפסנתר, השירה של פול וגם הסולו גיטרה של ג'ורג' הופכים אותו בעיני, לשיר מקסים, למרות שקצת נמאס ממנו. Maggie Mae – לא, לא מדובר כאן בשיר של רוד סטיוארט, זה שיר עממי שהביטלס נהגו לשיר בתחילת דרכם, וכאן הוא הופך לאלתור בן פחות מדקה. I’ve got a Feeling – אחת מהנקודות החזקות של האלבום. רוק'נרול חזק ואיכותי, שמשלב בין שיר של פול ושיר של ג'ון, שמתמזגים אחד בשני באופן טבעי. גם הוא, אגב, הוקלט על הגג. One After 909 – אחחחח... סיפור מסובך יש לשיר הזה... הוא נכתב ב 1959, בתחילת דרכם המשותפת של פול וג'ון ככותבים, הוקלט לראשונה ב 1960, בהקלטות דמו בבית של פול. אח"כ, ב 1963, הוא הוקלט בסשן של "From Me To You" והיה אמור לצאת, אבל ההקלטה הזאת יצאה רק אחרי 35 שנים, באנתולוגיה. ועכשיו, קצת לפני הפירוק, הביטלס חוזרים לשורשים שלהם עצמם, ומקליטים שיר מצוין, שמזכיר לכולם שהביטלס הם בראש ובראשונה להקת רוק'נרול מעולה. גם זה, אגב, הוקלט על הגג. The Long and Winding Road – כמה שלא טוחנים את השיר הזה, אני מת עליו. כמה שפול לא יתלונן על העיבוד התזמורתי של פיל ספקטור, ככה אני אמשיך לאהוב את הכינורות כאן. שיר מקסים ויפהפה של פול, שאותי באופן אישי מרגש עד היום. For You Blue – בלוז גדול של הריסון, שמוכיח כאן שרק הוא ידע איך לכתוב שיר בלוזי קצבי עם סלייד מעולה (שאגב ג'ון מנגן), שהיה ונשאר אחד האהובים עליי. Get Back – עוד אחד מלהיטי האלבום, ועוד אחד מהאהובים עליי. שיר שממש קורא להצטרף אליו לקצב, עם בס ותופים מעולים, סולו גיטרה חזק ושירה חנוקה מעט של פול. אז למה האלבום הזה נחשב לכל כך רע? לא יודע...