kung fu היקרה !
דבריך (למטה) רגשו אותי. את כותבת שהחיים שלך בעבר היו מלאי כעס, כאב, לחץ ועוד, ואת מרגישה שאם היית מתפתחת ועושה שינוי בחייך עוד קודם למחלה - אולי המחלה הייתה נמנעת ממך,ולא היית זקוקה לסבל הזה על מנת להתפתח. האם הספקות הללו מטרידים אותך ? אני מרגיש צורך פנימי לספר לך, שגם בחיים שלי ישנה מחלה אחרת שגרמה לשינוי פנימי ורוחני. אך אני אינני חושב על העבר ומשתדל לא להוגיע את עצמי בשאלות שאין להן תשובה (כמו למשל אותה השאלה: האם המחלה הייתה נמנעת ממני אילו הייתי מתפתח ועושה שינוי פנימי עוד קודם למחלה?) בייחוד שלצערי המחלה ממשיכה להתפתח בצעדים קטנים ובכך היא מגדילה את מוגבלותי... כאשר אני מרגיש, שבכל מקרה, השלב שבו אדם יודע להימנע מספקות ומחיטוטים עצמיים שלא מובילים לשום מקום, גם הוא שלב של התבגרות והתפתחות, שבוודאי יהיה בקרוב חלק ממך כפי שהפך להיות חלק ממני. אם זה יעניין אותך, פו יקרה (תרשי לי לקצר את כינוייך), אספר כאן על דרכי ההתמודדות שלי: א. מלחמה פיזית: ע"י התייעצות עם רופאים, תזונה נכונה, התעמלות וכד'.. ב. מלחמה רוחנית: לא להרפות מהקדוש ברוך הוא ולא להתבייש לנדנד לו שיעצור את המחלה. (הרעיון הדתי הזה – "לנדנד" לקב"ה הוא רעיון ממש חדש אצלי. רעיון שאותו קבלתי בקוראי סיפרון שיצא לאחרונה בשם: "דיוקן\1 פנחס שדה", הוצאת נמרוד. שתוכנו מכיל שיחות עם הסופר פנחס שדה. ואני מצטט: "אחד הדברים האדירים שיש בתהילים זו העוצמה הזאת של המלחמה על החיים. לעולם אין שם איזו הרגשה: נו טוב, זה אבוד, בואו נעזוב. לא. דוד נאבק כמו נמר כל הזמן. הוא לא יורד מן העניין הזה. הוא מטריד את אלוהים יומם ולילה ומנדנד שיעזור לו, שיושיע אותו, שיציל אותו, שירפא אותו, שיעשה לו פה שיעשה לו שם. הוא לא חדל אף לרגע, וכל זה לא מתוך אגואיזם קטן וחומרני, חס ושלום, דוד היה משורר קדוש, אלא מתוך אינסטינקט שזה משהו דתי, הגישה הזאת. ואני חושב שזה משהו דתי במובן היהודי. משהו בדומה ליעקב כשהקיץ מחלומו בבית-אל שהתנה את אמונתו באל בכך שהאל יעזור לו וישמור את נפשו, ואם כן אז ה' יהיה לו לאלוהים, ואם לא, לא. לכאורה זה טירוף, ברברי, חוצפה, אך באמת זו פסגת הדתיות, כי יעקב ממש האמין בהשגחה פרטית, בכך שהאל עוזר או לא" ), ג. קבלה בענווה: לנסות לקבל בענווה את הימצאותה של המחלה מבלי לחשוב למה זה קרה לי ? להשלים עם המגבלות שהיא יוצרת, ועד כמה שאפשר לא לרחם על עצמי. ד. הודייה: להודות על כל הטוב שיש לי, להתרכז כמה שיותר בטוב, לא לדלג אף לא על פסיק קטן ולא על נקודה קטנה ממנו. לא להפסיק להודות על כל פסיק ועל כל נקודה מהטוב הזה. בדרך של ההודייה אני רואה את התפתחותי הרוחנית העיקרית שבאה בעיקבות המחלה. אודות ההודייה כתבתי בסיפור שפירסמתי כאן בפורום, ששמו: "לפני האבן". פו היקרה, מאחל לך שתהיי בריאה תמיד. ושתמשיכי להתפתח והפעם ללא סבל אלא מיתוך התבוננות, תבונה ורגישות. שלך, פרי מגדים
דבריך (למטה) רגשו אותי. את כותבת שהחיים שלך בעבר היו מלאי כעס, כאב, לחץ ועוד, ואת מרגישה שאם היית מתפתחת ועושה שינוי בחייך עוד קודם למחלה - אולי המחלה הייתה נמנעת ממך,ולא היית זקוקה לסבל הזה על מנת להתפתח. האם הספקות הללו מטרידים אותך ? אני מרגיש צורך פנימי לספר לך, שגם בחיים שלי ישנה מחלה אחרת שגרמה לשינוי פנימי ורוחני. אך אני אינני חושב על העבר ומשתדל לא להוגיע את עצמי בשאלות שאין להן תשובה (כמו למשל אותה השאלה: האם המחלה הייתה נמנעת ממני אילו הייתי מתפתח ועושה שינוי פנימי עוד קודם למחלה?) בייחוד שלצערי המחלה ממשיכה להתפתח בצעדים קטנים ובכך היא מגדילה את מוגבלותי... כאשר אני מרגיש, שבכל מקרה, השלב שבו אדם יודע להימנע מספקות ומחיטוטים עצמיים שלא מובילים לשום מקום, גם הוא שלב של התבגרות והתפתחות, שבוודאי יהיה בקרוב חלק ממך כפי שהפך להיות חלק ממני. אם זה יעניין אותך, פו יקרה (תרשי לי לקצר את כינוייך), אספר כאן על דרכי ההתמודדות שלי: א. מלחמה פיזית: ע"י התייעצות עם רופאים, תזונה נכונה, התעמלות וכד'.. ב. מלחמה רוחנית: לא להרפות מהקדוש ברוך הוא ולא להתבייש לנדנד לו שיעצור את המחלה. (הרעיון הדתי הזה – "לנדנד" לקב"ה הוא רעיון ממש חדש אצלי. רעיון שאותו קבלתי בקוראי סיפרון שיצא לאחרונה בשם: "דיוקן\1 פנחס שדה", הוצאת נמרוד. שתוכנו מכיל שיחות עם הסופר פנחס שדה. ואני מצטט: "אחד הדברים האדירים שיש בתהילים זו העוצמה הזאת של המלחמה על החיים. לעולם אין שם איזו הרגשה: נו טוב, זה אבוד, בואו נעזוב. לא. דוד נאבק כמו נמר כל הזמן. הוא לא יורד מן העניין הזה. הוא מטריד את אלוהים יומם ולילה ומנדנד שיעזור לו, שיושיע אותו, שיציל אותו, שירפא אותו, שיעשה לו פה שיעשה לו שם. הוא לא חדל אף לרגע, וכל זה לא מתוך אגואיזם קטן וחומרני, חס ושלום, דוד היה משורר קדוש, אלא מתוך אינסטינקט שזה משהו דתי, הגישה הזאת. ואני חושב שזה משהו דתי במובן היהודי. משהו בדומה ליעקב כשהקיץ מחלומו בבית-אל שהתנה את אמונתו באל בכך שהאל יעזור לו וישמור את נפשו, ואם כן אז ה' יהיה לו לאלוהים, ואם לא, לא. לכאורה זה טירוף, ברברי, חוצפה, אך באמת זו פסגת הדתיות, כי יעקב ממש האמין בהשגחה פרטית, בכך שהאל עוזר או לא" ), ג. קבלה בענווה: לנסות לקבל בענווה את הימצאותה של המחלה מבלי לחשוב למה זה קרה לי ? להשלים עם המגבלות שהיא יוצרת, ועד כמה שאפשר לא לרחם על עצמי. ד. הודייה: להודות על כל הטוב שיש לי, להתרכז כמה שיותר בטוב, לא לדלג אף לא על פסיק קטן ולא על נקודה קטנה ממנו. לא להפסיק להודות על כל פסיק ועל כל נקודה מהטוב הזה. בדרך של ההודייה אני רואה את התפתחותי הרוחנית העיקרית שבאה בעיקבות המחלה. אודות ההודייה כתבתי בסיפור שפירסמתי כאן בפורום, ששמו: "לפני האבן". פו היקרה, מאחל לך שתהיי בריאה תמיד. ושתמשיכי להתפתח והפעם ללא סבל אלא מיתוך התבוננות, תבונה ורגישות. שלך, פרי מגדים
