Joe Walsh and the Gang
הדבר האחרון שהייתם מצפים ממני זה לאהוב להקת פאקינג רוקנרול. כלומר, כמי שהצטייר, ובצדק, כנושא דגל הבארוק-אנד-רול לא ייתכן שאסתפק בחומוס, צ'יפס,סלט = כלומר בבס, גיטרה, תופים וקול מאנפף של הזמר כתבלין. ובכן, אני לא חולם על הלקות האלו בלילות ולא הופך עולמות כדי להשיג כל בוטלג שכוח אל שהן הוציאו אי פעם – לא תודה, יש לי את הפסיכוזות הפרטיות שלי בשביל זה, בכל זאת אני נהנה מידי פעם להאזין לפאקינג רוקנרול, בדיוק כמו זה שמביאים לנו כאן ג'ו וולש ולהקתו james Gang. הכל התחיל ביום אחד, אי שם באמצע שנות השבעים, כשנסעתי לבדי – נער בן 14 לתל אביב. אני לא מסוגל לדמיין את שני בני הצעירים (תאומים, שיהיו בריאים), שמחרתיים ימלאו להם 14, נוסעים לבדם באוטובוס לעיר המחוז הקרובה, שלא לדבר על תל-אביב. לא הייתי מעז להרשות להם כמו שאמא שלי הרשתה לי לעשות את הצעד הזה, ואף ציידה אותי בכמה לירות כדי לממש את החלומות הקטנים שלי. אז עליתי על אוטובוס 901 מהתחנה המרכזית הישנה בחיפה במושבה הגרמנית (שהיום יש במקומה מסעדות ובתי קפה מעוצבים, עצובים ונטושים – כיאה לצפון) ונסעתי לעיר הגדולה שבה דיברו בשפה אחרת, התלבשו אחרת, אכלו אחרת ושמעו מוסיקה אחרת (עד היום, כך נראה). לבד, ממש לבד, מצאתי את הדרך לחנויות התקליטים – אלגרו ופאז ושם, ביליתי כמה שעות של מבוכה. מבוכה, כי לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות את מה שבאמת חיפשתי, וגם מכיוון שלא ממש ידעתי מה אני מחפש. הסיבוב הראשון הזה הסתכם בכמה תקליטים עם חור בחלק העליון שלהם, כלומר "מוזלים" אני לא זוכר כמה עלה תקליט, לירה אחת, שתיים או שלוש – אבל אספתי את כל מה שנראה לי. את רובם לא הכרתי בכלל, אבל מה זה חשוב. החוויה המסעירה שבנסיעה, בהגעה העצמית ובגילוי שאני מסוגל לבד – כל אלה מילאו את כל תאוותי לאותם רגעים. רועד מהתרגשות הגעתי הביתה בשעות הלילה המאוחרות, הנחתי את התקליטים על הפטפון – ומה אגיד לכם. לא משהו... אלה לא היו תקליטי פרוג, כאלה שציפיתי למצוא. טוב, אלה עולים יותר כי זו מוסיקה יותר טובה (כך תירצתי את העניין). אבל, מאחר שכבר קניתי החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. יצא לא רע, מכיוון שלמדתי לאהוב גם דברים אחרים, כאלה שלא היו מוכרים כמעט לאף אחד בסביבה שלי (יתרון גדול, כמובן) ובכל זאת באו מז'אנרים אחרים. כך הכרתי ולמדתי לאהוב את Blue Oyster Cult את Climax Blues Band את Procol Harum ואת James Gang שאת האלבום Thirds שלהם קניתי באותה חבילה של "מוזלים" עם חור למעלה. James Gang היו Power trio אמריקאי שנודע בעיקר בגלל הגיטריסט, Joe Walsh שאחרי האלבום שמתוכו לקוח השיר, עזב לקריירת סולו קצרה שאחריה הצטרף ל Eagles ותרם תרומה נכבדה ללהיט המכירות ההיסטרי Hotel California. את Walsh החליף עוד שם גדול ברוק האמריקאי Tommy Bolin, אחד מגדולי הגיטריסטים של הרוק הכבד האמריקאי. בשלב הזה הפסקתי להתעניין בחבורה הזו, אבל את האלבום שקניתי אז בכמה גרושים, המשכתי לשמוע מדי פעם. לא סיפרתי להרבה אנשים את חיבתי לאלבום הזה, אבל כאן אני מרגיש חופשי – מה גם שאני משוכנע שיש כאן כמה שאוהבים את המוסיקה הזו הרבה יותר מכפי שאני אוהב. אז לטובתם ולטובת הזכרונות שלי – קבלו את Games Gang בלהיט מתוך האלבום המדובר – Walk away יקי
הדבר האחרון שהייתם מצפים ממני זה לאהוב להקת פאקינג רוקנרול. כלומר, כמי שהצטייר, ובצדק, כנושא דגל הבארוק-אנד-רול לא ייתכן שאסתפק בחומוס, צ'יפס,סלט = כלומר בבס, גיטרה, תופים וקול מאנפף של הזמר כתבלין. ובכן, אני לא חולם על הלקות האלו בלילות ולא הופך עולמות כדי להשיג כל בוטלג שכוח אל שהן הוציאו אי פעם – לא תודה, יש לי את הפסיכוזות הפרטיות שלי בשביל זה, בכל זאת אני נהנה מידי פעם להאזין לפאקינג רוקנרול, בדיוק כמו זה שמביאים לנו כאן ג'ו וולש ולהקתו james Gang. הכל התחיל ביום אחד, אי שם באמצע שנות השבעים, כשנסעתי לבדי – נער בן 14 לתל אביב. אני לא מסוגל לדמיין את שני בני הצעירים (תאומים, שיהיו בריאים), שמחרתיים ימלאו להם 14, נוסעים לבדם באוטובוס לעיר המחוז הקרובה, שלא לדבר על תל-אביב. לא הייתי מעז להרשות להם כמו שאמא שלי הרשתה לי לעשות את הצעד הזה, ואף ציידה אותי בכמה לירות כדי לממש את החלומות הקטנים שלי. אז עליתי על אוטובוס 901 מהתחנה המרכזית הישנה בחיפה במושבה הגרמנית (שהיום יש במקומה מסעדות ובתי קפה מעוצבים, עצובים ונטושים – כיאה לצפון) ונסעתי לעיר הגדולה שבה דיברו בשפה אחרת, התלבשו אחרת, אכלו אחרת ושמעו מוסיקה אחרת (עד היום, כך נראה). לבד, ממש לבד, מצאתי את הדרך לחנויות התקליטים – אלגרו ופאז ושם, ביליתי כמה שעות של מבוכה. מבוכה, כי לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות את מה שבאמת חיפשתי, וגם מכיוון שלא ממש ידעתי מה אני מחפש. הסיבוב הראשון הזה הסתכם בכמה תקליטים עם חור בחלק העליון שלהם, כלומר "מוזלים" אני לא זוכר כמה עלה תקליט, לירה אחת, שתיים או שלוש – אבל אספתי את כל מה שנראה לי. את רובם לא הכרתי בכלל, אבל מה זה חשוב. החוויה המסעירה שבנסיעה, בהגעה העצמית ובגילוי שאני מסוגל לבד – כל אלה מילאו את כל תאוותי לאותם רגעים. רועד מהתרגשות הגעתי הביתה בשעות הלילה המאוחרות, הנחתי את התקליטים על הפטפון – ומה אגיד לכם. לא משהו... אלה לא היו תקליטי פרוג, כאלה שציפיתי למצוא. טוב, אלה עולים יותר כי זו מוסיקה יותר טובה (כך תירצתי את העניין). אבל, מאחר שכבר קניתי החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. יצא לא רע, מכיוון שלמדתי לאהוב גם דברים אחרים, כאלה שלא היו מוכרים כמעט לאף אחד בסביבה שלי (יתרון גדול, כמובן) ובכל זאת באו מז'אנרים אחרים. כך הכרתי ולמדתי לאהוב את Blue Oyster Cult את Climax Blues Band את Procol Harum ואת James Gang שאת האלבום Thirds שלהם קניתי באותה חבילה של "מוזלים" עם חור למעלה. James Gang היו Power trio אמריקאי שנודע בעיקר בגלל הגיטריסט, Joe Walsh שאחרי האלבום שמתוכו לקוח השיר, עזב לקריירת סולו קצרה שאחריה הצטרף ל Eagles ותרם תרומה נכבדה ללהיט המכירות ההיסטרי Hotel California. את Walsh החליף עוד שם גדול ברוק האמריקאי Tommy Bolin, אחד מגדולי הגיטריסטים של הרוק הכבד האמריקאי. בשלב הזה הפסקתי להתעניין בחבורה הזו, אבל את האלבום שקניתי אז בכמה גרושים, המשכתי לשמוע מדי פעם. לא סיפרתי להרבה אנשים את חיבתי לאלבום הזה, אבל כאן אני מרגיש חופשי – מה גם שאני משוכנע שיש כאן כמה שאוהבים את המוסיקה הזו הרבה יותר מכפי שאני אוהב. אז לטובתם ולטובת הזכרונות שלי – קבלו את Games Gang בלהיט מתוך האלבום המדובר – Walk away יקי