דעתי לגבי האלבום
אני אנסה להתייחס לכמה טענות מההודעה שלך. נתחיל מזה שאיאן אנדרסון הוא בהחלט לא "מוזיקאי מלומד" לפי המונח הקלאסי. הוא כנראה לא יכול לכתוב ניתוח הרמוני מעמיק על הקוראלים של באך וכנראה שגם לא לכתוב קוראל משלו באותו סגנון. לעומת זאת, אנדרסון מכיר הרבה מוזיקה, הוא בהחלט ספג מוזיקה קלאסית כילד, ואפשר לראות את זה הרבה יותר בנגינת הגיטרה הקלאסית שלו מאשר בנגינת החליל (שמושפעת לרוב הרבה יותר מג'אז ובלוז). אנדרסון אמנם מלחין ומעבד אחוז ניכר מאד מהקטעים שנמצאים באלבומי ג'תרו טאל (לא את כולם, כי יש בהחלט מקום להניח ששאר הנגנים תורמים את חלקם בכתיבת התפקידים ובביצוע באופן כללי), אך הוא לא "מלחין" במובן הקלאסי: כשרואים את שיטת העבודה על פשן פליי באלבום nightcap, אפשר לראות שאנדרסון בא לאולפן עם כל מיני רעיונות כלליים לשירים ולחלקי שירים, ולאחר אילתורים ארוכים עם שאר חברי הלהקה התגבש מבנה כלשהו לאלבום כולו. למרות כל זאת, יש לפשן פליי הרגשה "שלמה" כלשהי. הסיבה שזה קורה טמונה למעשה במחשבה על המבנה. אנדרסון השתמש כאן במבנה עממי במקורו שנקרא "רונדו", בו הנושא הראשי של היצירה חוזר (בווריאציה כלשהי, בד"כ) לאחר כל תת-פרק ביצירה ונותן הרגשה של מחזוריות גם אם אין קשר למעשה בין התת-פרקים לתת-פרקים אחרים או לנושא עצמו. אנדרסון השתמש ב"טריק" הזה גם באלבום הקודם של ג'תרו טאל, thick as a brick, וגם ביצירה baker street muse מהאלבום minstrel in the ga. הרבה להקות פרוג אחרות עשו שימוש במבנה הזה (הדוגמא שאני יכול לחשוב עליה כרגע היא של atom heart mother של פינק פלויד, אבל כמעט לכל להקת פרוג גדולה יש שימוש בזה) והוא הפך למאד מקובל בבניית יצירות ארוכות. הבעיה בשימוש במבנה הזה היא שהיא לפעמים מסנוורת את המלחין, וגורמת לו לאבד את הקשר בין תתי הפרקים ביצירות במחשבה שהחזרה על הנושא תטפל בהכל. במקרה של פשן פליי הבעיה הזאת קיימת, אבל לא לחלוטין - מוטיבים מתוך הנושא מופיעים לפרקים לאורך היצירה, אך בצורה מעט "מעורפלת" ולא בולטת כמו בת'יק אז א בריק. יותר מזה - בכל הצד השני של האלבום נעלם הנושא לחלוטין (וחוזר רק בסיום), מה שגורם לבילבול מסוים אצל המאזין. למרות זאת - יש פיתוח רגשי מסוים שתורם מאד לשלמות היצירה. תתי-הפרקים בנויים ברובם מצוין וההגיון הפנימי של כל אחד מהם יכול לפרנס שיר פרוג מצוין עם (אבל עם אורך חד ספרתי), וחלקם מגיאים לשיאים מצוינים שתורמים להתפתחות הכללית של היצירה. הצד השני, שמתחיל במין אתנחתא קומית (הסיפור על הארנב שאיבד את המשקפיים), ממשיך בחלק אקוסטי ("we sleep by the ever-bright hole in the door...") שמתפתח בצורה מאד מעניינת ודרמטית ונשמע כמו הB part של הנושא, למרות שמהבחינה הקלאסית - המוטיבים או הנושאים - אי אפשר להגיד את זה. החלק שמופיע לאחר מכן "passionate play - join round in the maypole of dance..." קשור אליו באופן ישיר ולוקח ממנו רעיונות בצורה גלויה (פיתוח המוטיב הראשי) וסמויה (פיתוחים של המעברים שפתאום בחלק הזה מתגלים כחלקים מחושבים היטב ולא רק כקישוטים). לאחר קטע סיום יפה ומרגש למדי (hail! son of kings...) חוזר הנושא בגירסה קצרה למדי ומין פיתוח קטן של הפתיחה - אמנם לא כמו זריקת הנושאים הכמעט אקראית מהצד הראשון שהיתה בסוף הצד השני ת'יק אז א בריק , אבל נשמע מספיק אותנטי ו"מסתורי". מבחינת הנגינה בחליל, דווקא בפשן פליי, מעבר לפתיחה כמעט ואין שימוש בחליל. לעומת זאת, אנדרסון מנגן שם על מגוון כלי נשיפה אחרים (סקסופון, קלרינט וכו') ודווקא עושה בהם שימוש מעניין למדי, שתורם לכל העיבודים המיוחדים שנמצאים לכל אורך האלבום. לגבי ההערה שלך על "סונגס פרום דה ווד" - דווקא הכתיבה שם מאד "נכונה" מבחינה קלאסית - למרות שהאסטתיקה היא של פולק רוק. רוב המבנים מאד מדויקים, ואין כמעט מוטיב שמופיע בלי פיתוח רציני ומאד ברור. הקטע היחידי בו אני יכול להסכים איתך הוא על היצירה הארוכה באלבום - pibroch. הקטע הזה נשמע באמת מאד טרחני ומייגע, וקצת הורס את הזרימה של האלבום לפני שהוא מסתיים.
הבן אדם פסיכופאט! 