אז מספר חלומות, אם ככה:
אולי אם אני אכתוב אותם שוב איפשהו אני אשים לב לעוגנים תוך כדי ההעתקה מהמחברת, ואולי גם אתם תוכלו לעזור לי. אני אבחר כמה מעניינים. כל שמות האנשים והמקומות שונו, כמובן, אבל בחלומות שבהם מופיע שוב אדם מחלום קודם, אני משתמש באותו שם בדוי שנתתי לו לכל החלומות. מהמחברת, מילה במילה: חלום ארוך, צהרי יום שישי, 23/7/10: אני בפארק מים. מאחר שזה קרה ממש בתחילת החלום, שהוא ארוך מאוד, הפרטים פה קצת מעורפלים. המקום מלא בריכות ומלא אנשים בתוך המים. אני חושב שגם אני נכנסתי, אבל אחר כך אני הולך לקיוסק עם מישהו כדי לקנות ארטיק. הוא קונה, אבל אני נשאר שם ומחפש את מה שאני רוצה. שוקובו. אבל יש מלא שוקובו בטעמים מוזרים, כמו פיסטוק, עד שאני מוצא אחד בטעם שוקולד וניגש למוכרת. יש גם מוכר אבל אני מדבר איתה. אני חושב שהיא די מצאה חן בעיניי. היא משעשעת ואומרת שאם אסיים את הארטיק במהירות, בזמן מסויים כנראה, אז אקבל עוד אחד בחינם. אני מנסה, אבל כנראה שהוא צומח בחזרה סביב המקל כל פעם, ואני לא מצליח. אבל זה לא משנה ואני הולך משם שמח. אחר כך, אני לא זוכר איך הגעתי לזה, אבל אני מנסה לנקות את האדמה. לנקות את האדמה, כלומר לאסוף כל מה שעליה והוא לא חול כמו לכלוך או אבנים קטנות או גדולות, כדי שיישאר רק חול שטוח ונקי בכל מקום. יש לי דלי צהוב שאני ממלא, ויש עוד אנשים שעושים את זה. אנחנו מנסים להפוך את האדמה לחלקה לחלוטין. אוספים בידיים כמויות של חול עם חצץ וכל אחד מכניס לדלי שלו, כדי שלא יהיו שום אבנים על האדמה. כל הדליים צהובים. אני מסתובב לבד בהתחלה אבל מישהי מצטרפת אליי אחר כך, אבל אני חושב שהייתי מעדיף מישהי אחרת, למרות שהיא נחמדה מאוד. אני חושב על המישהי האחרת, שמסתובבות איפשהו עם הדלי שלה ואוספת את הכל כדי להחליק את האדמה. מזג האוויר מאוד יפה, והשמיים כחולים בהירים ואני הולך עם הבחורה שאיתי לצד כביש שיורד במורד, פתוח, שיחים ירוקים משני צדדיו, ורוח נעימה. אנחנו מאוד מאוד גבוהים, כמו על גג העולם. אני עורם בידיים מלא חול עם אבנים אפורות קטנות ושופך לדלי, אבל הבחורה הזאת שכחה את הדלי שלה איפשהו, מסתבר. לא נורא, אנחנו רואים עוד דליים במעלה הכביש. לא רואים אותם לגמרי, אלא רק מבצבצים. שניים עומדים ואחד על הצד, ואותו אנחנו מחליטים לקחת. שלושת הדליים צהובים. אני סוחב את הדלי הכבד שלי בשתי ידיים ואנחנו חוצים את הכביש ומטפסים למעלה, כך שהכביש משמאלנו. מימיננו נוף. השמיים כחולים מאוד ויש הרגשה שהכל פתוח וחופשי וחסר גבולות. אנחנו מטפסים עד לאיזו כיכר ושם אני רואה את תומר והולך איתו על אי תנועה ארוך שנמצא על הכביש, ומשני צידי הכביש טורים של עצים שמתנופפים ברוח שיש במקום הגבוה הזה. אלה עצי אקליפטוס. זה טוב שראיתי את תומר, כי חיפשתי הזדמנות להסתלק מן האיסוף ומהבחורה ההיא. השארתי את הדלי שלי איפשהו והלכתי איתו, ודיברנו על משהו שקרה. יש איזה בלבול עם בחורות. הוא מדבר על הבחורה שהייתה איתו כשניקה את האדמה, זאת שאני העדפתי. מסתבר שאת זאת שהייתה איתי, הוא העדיף. יש גם איזה בלבול עם אמא של מישהו שהוא שלח לה איזה מכתב, אבל לא רוצה אותה. אני זוכר שאנחנו חוזרים מאיפשהו, כאילו בחזרה אל הכיכר ההיא שממנה באנו. אוטובוס חולף ואנחנו מאחוריו, ממשיכים ללכת על הכביש. אבל בשלב מסויים אני בבית, שהוא לא באמת הבית שלי. או שהוא מרוהט בצורה מאוד מוזרה. דני יושב על הספה עם חברים שלו, אחד ישראלי ושניים יפנים. הם רואים סרטים מוזרים ביפנית, ויש שם ילדים שחוגרים חרבות על הגב. דני מסביר שפעם גם הם היו יוצאים ככה ושואל את החבר הישראלי שלו אם הוא לא מתגעגע לזה. הוא מתכוון שהם היו יוצאים עם חרבות חגורות על הגב. אני עובר דרך החדר לחדר אחר מלא ארונות צהבהבים כאלה ושם משהו בפח, ואמא שם, ואני מספר לה על שני ביטויים שקלטתי מהסרט בטלוויזיה כשחלפתי על פניה. הסרט דיבר ביפנית אבל שני ביטויים הבנתי באמת, וזאת יפנית אמיתית (חשוב לציין שבעולם האמיתי באמת למדתי קצת יפנית, אני מבין קצת את השפה ומסוגל לקרוא ולכתוב באופן בסיסי). אמרתי לאמא את שניהם, אבל אני זוכר רק אחד והוא "ממשיכים לפטפט", מתוכו אני זוכר את המילה shaberu, שמשמעותה "לפטפט" ביפנית. אז הבנתי יפנית בחלום. (במחברת, מתחת למשפט הזה עשיתי קו כשרשמתי את החלום) אחר כך אמא עוזרת לי לחפש את הנעליים שלי. לא השחורות אלא השניות, החומות אדומות היפות שאני שומר בארון. אנחנו מחפשים בארון העץ הגדול שבחדר שלה והן באמת שם, הנעליים שהלכתי איתן כל היום, ולידן הנעליים שלי. מה שקרה הוא שהנעליים שהלכתי איתן כל היום הן הנעליים של תומר, שדומות לשלי אבל בלי העיטורים שעל שלי. עוד בפארק המים הבחנתי בקרע אפור בנעל, בצד של הבוהן, והסברתי לזה שהיה שם איתי שאין לי את המשחה בשביל הנעליים האלה, ולכן זה קרה. יש לי רק משחה שחורה לנעליים השחורות, אבל לא לאלה. ככה הסברתי בפארק המים, ובסוף מסתבר שהן של תומר. אני ממשיך להסתכל בארון ורואה בעיקר מחזות, וחלקם מחזות יפניים. באחד כזה אני מדפדף, ויש שם משהו על מלאכים או רוחות אוויר. השמות לא יפניים בכלל. אני זוכר את השם אָנָאֶל, ולא יודע מה זה אומר. אמרתי משהו לאמא, אבל אני לא זוכר כלום יותר, כרגע. אני חושב שבשלב מסויים של החלום היה לילה, אבל אני לא בטוח, ואולי זה חלום אחר, ואולי זה לא היה בכלל. זה היה חלום מואר מאוד, שטוף שמש, מלא רוח, עם שמיים כחולים ושיחים ירוקים והכל מאוד מאוד יפה. הייתי רוצה לגור שם. לפני החלום צלול, שבת בבוקר, 24/7/10, אבל רק עכשיו נזכרתי: היה לילה שחור מאוד ב-X והייתי איפשהו ליד הבית של אבא, ואני זוכר מכוניות נוסעות. יוצאות מהחצר אל הכביש ונוסעות באורות דולקים, אלה אחרי אלה. היה עוד משהו. משהו בלילה. משהו איתי. אני לא זוכר. חלום, 27/7/10, יום שלישי: אני הולך לבד ברחובות של עיר בארץ שאני לא זוכר את שמה, והם עמוסים בפרטים. אני חושב שכבר הייתי בעיר הזאת פעם בחלום, בחלק אחר שלה. (כשרשמתי את החלום במחברת, עשיתי קו מתחת למשפט האחרון) בניינים מלאי שלטי חוצות, פרסומות. יש כביש ראשי ריק, במרכזו אי תנועה צר וארוך ועליו גדל דשא ירוק, ושורה יחידה של עצי דקל גבוהים. אני הולך בצד ימין של הכביש אבל בשלב מסויים חוצה אל הקניון שבצד השני. הקניון ארוך מאוד. כל הבניינים בעיר, וגם הוא, בנויים על עמודי אבן. אני חייב לעלות כדי להגיע לקניון עצמו, ובכניסה בית קפה עם שולחנות עגולים, הומה אדם, וכולם יושבים ומסתכלים בטלוויזיה שתלויה על הקיר. בשלב מסוים אני תוהה, שואל את עצמי איפה כולם. אני נזכר ביואל, אולי ראיתי אותו, אבל זה לא הוא. זה אדם זקן עם שיער חום בהיר, משקפיים גדולים וכיפה. אני מתחיל ללכת באותו כיוון שבו הלכתי ברחוב. בית הקפה מימיני ומאחוריי. משמאלי חלונות גדולים ובחוץ חושך. הקניון צר וארוך. בשלב מסוים אני בחוץ, מחוץ לקניון אבל לא בצד של העיר אלא בצדו השני, של חול וגבעות. כנראה יצאתי דרך איזושהי דלת צדדית, אבל אני לא זוכר עכשיו. אני עדיין הולך באותו כיוון, שהוא היחיד שקיים. לילה. יש שם כמה בנות מוזרות שאני עולה לכיוונן וחולף על פניהן. סוג האנשים שיכיר את מריה. אני שואל אחת, בלונדינית, אם היא מכירה אותה. היא אומרת שלא ואני כל כך מאוכזב, כי אני עדיין לבד ואין שום רמז או זכר לאף אחד שאני מכיר. הבנות בוחנות אותי ומדברות על משהו, אבל אני ממשיך ללכת באותו כיוון. כמו משחק מחשב שבו עוברים ממקום למקום, והולכים רק קדימה. מתישהו אני פוגש את יאיר ואנחנו הולכים ביחד. יום. נראה לי שקבענו לשתות קפה בקניון. יאיר מופיע כנראה פעמיים (מתחת למילה "פעמיים" מתחתי קו), פעם אחת בקניון עצמו ופעם אחת אחרי הבנות ובסוף המסלול, כשאנחנו הולכים עד קצה שביל עפר ומימיננו מדרון ולרגליו כביש, ומימיננו מפעל עם ארובות אפורות נישאות, בצבעי אדום ושחור. אנחנו מטילים מטבע. כשאנחנו חוזרים הוא נעלם, אולי נשאר מאחור ואני פשוט השגתי אותו. לא חזרתי באותה דרך שבאתי, אלא ירדתי במדרון, שמלא צמחייה ירקרקה וקצת סלעים אפורים, והגעתי למבנה. זה בית ספר. זה בית הספר היסודי שלי מוקף בגדר הסורגים הגבוהים, ואני נכנס לחצר דרך שער צר בגדר, שער מסורג. הכביש, שעכשיו משמאלי, הוא הכביש שליד בית הספר היסודי. כשאני נכנס לחצר יוסי ותומר מצטרפים אליי, ואנחנו חולפים על פני קבוצה של ילדים. בנוסף, שלישייה אחרת חולפת על פנינו, השלושה, בדרכה מהבניין אל החצר. הימני ביותר מביניהם עם חולצה תכולה וכובע שמתחתיו שיער פרוע מאוד, אבל לא ארוך. זה רון. זיהיתי את הפנים שלו, ואני אומר את זה לתומר ויוסי כשאנחנו בדרך לבניין. בית הספר צר וארוך, כמו שהיה הקניון קודם, אלא שעכשיו אני הולך בכיוון ההפוך. כאילו לכיוון תחילת החלום. אנחנו הולכים בבית ספר, שהוא התיכון שלי, הרצפה אפורה ומשמאלנו גרם מדרגות כמו שהיה בתיכון. אנחנו עולים בהן וחולפים על פני קבוצה של תלמידים שיושבים על סולחן, ומסניפים משהו משקית שחורה. תומר, יוסי ואני עולים במדרגות. זה גרם מדרגות כמו בתיכון, מחולק לשניים. כמה מדרגות עד לפלטפורמה וממנה יוצא עוד גרם מדרגות לכיוון השני, לקומה למעלה. בית הספר הזה צר וארוך והוא שילוב בין התיכון ליסודי בעיר. כך או כך אנחנו מסתובבים וממשיכים בגרם המדרגות השני, ויש עוד גרם מד
