illusionist catfish
New member
IN UTERO
לדעתי יש כאן נסיון ברור לצאת מאור הזרקורים, לנסות ליצור משהו שיהיה הרבה פחות מיינסטרימי מnevermind אבל הרבה יותר מהוקצע מbleach. אלבום הרבה פחות פופי והרבה יותר קשה לקליטה מנוורמיינד, עם ליריקה שיכולה להשתמע לכמה פנים ולחנים קוביינים אופייניים - קליטים בדרך מיוחדת כזאת - אבל הרבה פחות קליטים מנוורמיינד. מה שעושה כאן את ההבדל הגדול זו ההפקה. הדיסטורשן פחות מלוכלך, הכל יושב יותר במקום, ובכל זאת נוצרת הרגשה של בועה מסביב לשירים, משהו לא ברור, קוביין יותר מעז לצרוח, הכל פחות מיועד לאוזניי ההמונים ויותר קשה למחוא כפיים עם השירים או לנחש את ההמשך מאשר הלחנים הדי צפויים וקצביים של nevermind. אם בנוורמיינד ההרגשה היא שיצא לו בפוקס, עכשיו הוא כבר יודע בבירור איך הכל עובד ומנסה שלא לעשות את זה בדיוק כמו שצריך. בin utrero נמצא הריכוז הכי גדול של שירים עם מילים טובות שאפשר למצוא באלבומים של נירוונה. מילים קשות וחותכות ובאותה נשימה הזויות, שמי שלא מכיר את הסגנון של קורט מאוד קשה לו לקלוט מה בכלל הוא רוצה ומה הולך פה. אפילו השירים הכי קליטים שנועדו לMTV כמו heart shaped box ו- rape me הם שירים בעלי משמעות מבחינה לירית ויותר קשה לזמזם אותם משירים כמו smells like teen spirit או in bloom. לנתח את המילים של קוביין אני לא מעזה. אבל ההרגשה הכללית היא שהוא, כרגיל, עמוק בבוץ, ושיש לו המון ביקורת על כולם ועל עצמו. זה אלבום עם הרבה הרבה יותר מודעות עצמית מהאלבומים הקודמים של נירוונה, קורט פותח את עצמו ומספר לנו יותר, אבל ברמזים. גם כשהוא שר על אונס הוא לא בהכרח מתכוון לאונס, וכשהוא שר על gllones of rubbing alcohol הוא לא מתכוון בדיוק לזה. ומאחורי המילים באין יוטרו עומד הרבה. לדעתי, In utero הוא האלבום של נירוונה. כי הוא גם הכי אחיד באווירה שלו, השירים מאוד מתאימים אחד לשני, הוא מרגיש כמו אלבום ולא סתם אוסף שירים אקראי, ומה שאני הכי אוהבת בו, זה שאין שיר אחד שאפשר להגיד שהוא ה"שולט" באלבום, כמו שיש את smells בנוורמיינד. בממלכת אין יוטרו כולם חיים בשוויון בתחתית המלוכלכת והאפורה של הנשמה של קורט קוביין. אם קורט היה נשאר בחיים, אני חושבת שנירוונה היו עושים עוד אלבומים כמו in utero ולאט לאט יוצאים מהרוק סטאריות שהלבישו עליהם. יש כאן פנייה חדה לכיוון אחר. אפל יותר, והרבה יותר מעניין. וההידן טראק גאוני. One more solo…?
לדעתי יש כאן נסיון ברור לצאת מאור הזרקורים, לנסות ליצור משהו שיהיה הרבה פחות מיינסטרימי מnevermind אבל הרבה יותר מהוקצע מbleach. אלבום הרבה פחות פופי והרבה יותר קשה לקליטה מנוורמיינד, עם ליריקה שיכולה להשתמע לכמה פנים ולחנים קוביינים אופייניים - קליטים בדרך מיוחדת כזאת - אבל הרבה פחות קליטים מנוורמיינד. מה שעושה כאן את ההבדל הגדול זו ההפקה. הדיסטורשן פחות מלוכלך, הכל יושב יותר במקום, ובכל זאת נוצרת הרגשה של בועה מסביב לשירים, משהו לא ברור, קוביין יותר מעז לצרוח, הכל פחות מיועד לאוזניי ההמונים ויותר קשה למחוא כפיים עם השירים או לנחש את ההמשך מאשר הלחנים הדי צפויים וקצביים של nevermind. אם בנוורמיינד ההרגשה היא שיצא לו בפוקס, עכשיו הוא כבר יודע בבירור איך הכל עובד ומנסה שלא לעשות את זה בדיוק כמו שצריך. בin utrero נמצא הריכוז הכי גדול של שירים עם מילים טובות שאפשר למצוא באלבומים של נירוונה. מילים קשות וחותכות ובאותה נשימה הזויות, שמי שלא מכיר את הסגנון של קורט מאוד קשה לו לקלוט מה בכלל הוא רוצה ומה הולך פה. אפילו השירים הכי קליטים שנועדו לMTV כמו heart shaped box ו- rape me הם שירים בעלי משמעות מבחינה לירית ויותר קשה לזמזם אותם משירים כמו smells like teen spirit או in bloom. לנתח את המילים של קוביין אני לא מעזה. אבל ההרגשה הכללית היא שהוא, כרגיל, עמוק בבוץ, ושיש לו המון ביקורת על כולם ועל עצמו. זה אלבום עם הרבה הרבה יותר מודעות עצמית מהאלבומים הקודמים של נירוונה, קורט פותח את עצמו ומספר לנו יותר, אבל ברמזים. גם כשהוא שר על אונס הוא לא בהכרח מתכוון לאונס, וכשהוא שר על gllones of rubbing alcohol הוא לא מתכוון בדיוק לזה. ומאחורי המילים באין יוטרו עומד הרבה. לדעתי, In utero הוא האלבום של נירוונה. כי הוא גם הכי אחיד באווירה שלו, השירים מאוד מתאימים אחד לשני, הוא מרגיש כמו אלבום ולא סתם אוסף שירים אקראי, ומה שאני הכי אוהבת בו, זה שאין שיר אחד שאפשר להגיד שהוא ה"שולט" באלבום, כמו שיש את smells בנוורמיינד. בממלכת אין יוטרו כולם חיים בשוויון בתחתית המלוכלכת והאפורה של הנשמה של קורט קוביין. אם קורט היה נשאר בחיים, אני חושבת שנירוונה היו עושים עוד אלבומים כמו in utero ולאט לאט יוצאים מהרוק סטאריות שהלבישו עליהם. יש כאן פנייה חדה לכיוון אחר. אפל יותר, והרבה יותר מעניין. וההידן טראק גאוני. One more solo…?