In there own words -- במילים שלהם
אין לי מילים - פשוט מזעזע. גם אחרי שנה אני עדיין מזועזעת, ואני מכריזה שזו אחת הפעמים היחידות בחיים שלי שבכיתי בגלל משהו בטלוויזיה. אפילו בפרק שמארק מת באי.אר, מתי שכולם שפכו דמעות, לא בכיתי. רק עכשיו. היום בבוקר הגעתי לביצפר, אמרתי לחברות שלי בוקר טוב והזכרתי להם שהיום ה-11 בספטמבר. אחת התחילה לצחוק, אחת הסתכלה עליי במבט של ´אז מה?´, אחת אמרה ´כן, עצוב´ והלכה, ואחת עוד הגדילה לעשות ושאלה אותי ´ולמה בדיוק אמור להיות לי אכפת?´. אני אומרת לכם כאן ועכשיו, לא רק שהייתי בהלם, הייתי מאוכזבת. אותן בנות, שנכנסות לאבל לאומי בגלל פיגוע של 10 נפגעים בישוב מרוחק בצפון (ואני לא מזלזלת בזה), לא שמות קצוץ על פיגוע של 16,000 נפגעים?! 6,000 איש נהרגו בפיגוע הזה! ו10,000 נפצעו! ראיתי כאן חבר´ה שכתבו שהפרק היה לא שווה, משעמם, ודברים בסגנון - הפרק לא נועד להיות פרק משמרת מן השורה מלכתחילה. הוא לא נועד לתת לשחקנים לשחק, הוא נועד לתת לאנשי המקצוע במה לספר את הסיפורים שלהם. כל הרעיון שם זה שאנשים אמיתיים מדברים, כמו בדוקו, לא שהשחקנים מדברים, את זה אפשר לראות בכל פרק של משמרת! כמו שעשו את הפרק של הבית הלבן, כפרק חיצוני שלא חלק מן העונה של הבית הלבן (אפשר לקרוא לו גם פרק 0), אותו דבר במשמרת שלישית- הפרק הוא לא חלק מהעונה. הוא חיצוני, לזכר הנפגעים. לתת לאנשי המקצוע שעזרו לבמאים, לשחקנים, למפיקים ובכלל לכל יוצרי הסדרה במשך העונות 1-3, לשפוך את הלב. ולדעתי זה היה מדהים. לא רק מדהים, גם נוגע ללב. ומדהים, איך שהם שרדו לספר את הסיפור. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני הייתי מרותקת למסך. פשוט מרותקת.