הדף עוד ריק
הדף ריק, והלבן הזה כל כך כואב לו בעיניים, הוא מחפש את המילים הנכונות, מכרסם את קצה העט, כל כך רוצה להתחיל לכתוב כבר אבל הוא פשוט לא מצליח. הוא מתחיל לצייר פסים וריבועים בפינת הדף. מה יהיה? זה היה כל כך מוזר, עצם העובדה שהוא צדק. זה התחיל די הרבה זמן לפני אותו רגע בו הוא ישב בחדר שלו, על המיטה, דף לבן נשען על קלסר אנגלית והוא רוצה לכתוב לה מכתב ולהסביר הכל. הוא אפילו לא ידע מאיפה להתחיל ואת הריבועים הקטנים הוא התחיל עכשיו לצבוע בשחור, מתח עוד פסים, עשה כמה עיגולים וצבע גם אותם. לרגע עצם את העיניים שלו. הם ישבו עכשיו על הדשא, מתחת לעץ שלהם, בקצה הגינה, היא התעסקה בטארוט שלה והוא הביט בה, מתפעל, ממש לא בפעם הראשונה, מהתנועות הזריזות שלה, מהעדינות בה טרפה את הקלפים, מאיך שהיא הביטה בהם ושמרה על דממה מוחלטת. "את רוצה שאני אלך?" הוא הציע אחרי עשר דקות של שתיקה "אני מצטערת" היא אמרה, והרימה אליו מבט. אחר כך אספה את הקלפים מהר לתוך הקופסא שלהם. הוא שכב על הגב והיא עכשיו נשכבה לידו, נוגעת- לא נוגעת, כל כך קרובה וכל כך רחוקה. הראש שלה על הכתף שלו והוא שואף עמוק לתוך ריאותיו את הריח העדין שלה שהיה שילוב של שמפו פרחי בר, סבון ובושם שהוא קנה לה ליום ההולדת. ביד שמאל שלה היא ליטפה לרגע את הלחי שלו ואז הוא נרתע ממנה בכאב. והיא חשה מעין זרם מחשמל ומשכה את היד אליה. "מה זה היה?" היא שאלה, הביטה בכף היד שלה ובו שעוד ישב ושפשף את הלחי שלו המום. "לא יודע, זה כאב" הוא ענה לה "סליחה.. אה, זה לא היה בכוונה.. אני..." היא מלמלה, מבולבלת בעצמה, והוא הרגיע אותה ואמר שזה בסדר. הם סגרו אז מעגל של רוחניות עילאית, הקלפים, הוא והיא. הוא והא שיחד גם כך היו שלמות, והקלפים שהיה טמון בהם כל כך הרבה כוח, את הכאב ההוא, הזרם שהיא העבירה לו, את המשמעות של אותו יום היא הבינה רק שנים אחר כך, הרבה אחרי שהם נפרדו. עכשיו הוא ישב בחדר שלו, וניסה למצוא את המילים הנכונות להסביר את האירועים האחרונים, את מה שהביא לשינוי הגדול שבו. איך הוא יכול לספר למישהי שהוא חשוב לה כל כך מה גורם לו להתרחק ממנה..? להגיד שעצם העובדה שהיא היא, עצמה, מדהימה ומתוקה כל כך מקשה עליו להסביר לה, להיות גלוי וכנה... הוא פשוט לא יכל. הדף התכסה לאט לאט ציורים מהעט השחור, מהראש המבולבל שלו. הוא הרים את הראש שלו ואז התרומם, הוא לחץ על הכפתור ומים נקיים שטפו את האסלה. הוא הביט בהשתקפותו במראה, לאחר מכן שטף פנים וצחצח שיניים. הוא היה חיוור, עייף משהו, נראה חולה, ואז הוא שוב הקיא. מהסלון אימא שלו צעקה שיתלבש, שהם הולכים לבדיקות עוד מעט. אחר כך בחדר של הרופא הוא הקיא שוב, הצד שלו כאב כבר מההתכווצויות החוזרות והנשנות של השרירים, הוא הרגיש חלש, משומש, מנוצל. הוא הרגיש נבגד. הגוף שלו, שהוא כל כך טרח לטפח, לקח ויטמינים, אכל ירקות, גבינה, בשר דגים... פחמימות, שחה, רץ, הלך לחדר כושר, ועכשיו הגוף שלו ככה בוגד בו. הוא אחז בצד הגוף שלו, והרגיש צנום מאוד, אימא שלו הביטה בו, והרופא גם. לאימא שלו הייתה תקווה שזו שפעת חולפת, אבל הוא כבר ידע שלא, הרופא בטח ידע גם. על זרועו החשופה היה סימן כחול גדול וכשהוא נגע בו בזהירות זה כאב. הרופא הזמין אותם לסדרה אחרונה של בדיקות, למחרת בבוקר. "למה זה חייב להיות כל כך מהר, תן לילד להתאושש" אימא שלו ניסתה למחות "עדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר" הרופא ענה לה והיא נכנעה, בסך הכל מה היא מבינה כבר ברפואה..? בבית הוא ישב עם אנציקלופדיה פתוחה על ברכיו, אנציקלופדיה לבריאות המשפחה, לא סתם. הדף שהיה פתוח לפניו היה מלא מילים צפופות, וכשהוא ניסה לקרוא אותן סחרחורת קלה תקפה אותו. פתאום הוא קפץ על רגליו, הכניס לכיס מכנסיו את הארנק ונחפז לצאת מהבית שלו. "לאן אתה הולך?" אימא שלו קראה אחריו "אני בסדר עכשיו. זה היה וירוס של שש שעות או משהו" הוא צעק לה בחזרה הדף כבר היה חצי שחור, והוא עדיין לא הצליח לכתוב לה אף מילה. הם היו כל כך קרובים, לפעמים הוא חשב שאם הוא ינסה חזק חזק הוא יצליח להעביר לה את הכל בטלפתיה, במחשבות שלו, שהוא לא יצטרך לומר מילה, לכתוב מילה, אבל בימים האלה, אחרי שהטיפולים כבר התחילו הוא לא הצליח להתרכז מספיק. הם עשו את זה פעם, הצליחו לעשות את זה רק פעם אחת. זה היה בחדר שלו, נרות בריח מתקתק היו דלוקים בכל פינה, אחרי זה היא שכבה מתנשפת על הגב וזיעה קרירה שטפה את גופו, היא מלמלה שזה היה משגע, וזה באמת הרגיש כל כך טוב שהוא הצליח להכניס אותה למחשבות שלו. לחלום שלו. הם היו שם ביחד, וכשהוא פקח את העיניים הוא כבר ידע שהוא הצליח להעביר לה את המחשבות והרגשות שלו באיזו דרך אחרת, שונה, מיוחדת. היא הייתה ממש בראש שלו, וזה הרגיש מדהים- לשניהם. הוא נכנס באותו יום לחדר שלו, ועכשיו זה כבר לא היה משהו שהוא חשב עליו, זה לא היה משהו שהוא אבחן בעצמו לפי אנציקלופדיה מטופשת, זה היה רשמי. הרופא אמר. הוא התיישב בעייפות על הכסא ליד שולחן הכתיבה שלו. הסרטן שלו- ארתורו, נקש על זכוכית האקווריום בעצבנות והוא ליטף אותו במבט חם. את ארתורו הוא קנה שבועיים קודם, כשהוא הבין שזה מה שיש לו, סרטן, ואם יש לך כבר אחד, למה שלא יהיו שניים. אז היה לו סרטן, לוקמיה למעשה, וגם סרטן נחלים מצוי, על השולחן באקווריום עם אבנים צבעוניות ומשאבה והכל. וארתורו, שהיה בעצם חיית מחמד לא רעה היה כמעט כמו מה שהיה לו בפנים, רק מה שהיה אצלו בפנים הרג אותו, לאט לאט, בשלבים, בהתמדה. ומאז אותו בוקר, מהרגע שהוא ישב שם מול הרופא, שאמר שהוא נורא מצטער, אבל הילד חולה, וצריך להתחיל בטיפולים במהירות האפשרית, מאז אותם רגעים זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב עליה. אז הוא הוציא מהמגירה דף ולקח עט שחור והתיישב על המיטה שלו ורצה לכתוב לה מכתב, לספר לה למה הוא היה כזה מוזר לאחרונה. הוא ישב עוד מול הדף, משרבט עליו פרחים קטנים בקצה. הוא לא יכול להגיד לה, הוא פשוט לא מסוגל. היא תבכה, כי היא כזו, רגישה, מתוקה, עדינה, פגיעה, והיא סומכת עליו שיהיה האיש הכי חזק בעולם, ככה היא אמרה לו פעם, אז הוא לא יכול להגיד לה. עד כמה שזה כאב לו לא לספר לה הכל זה מה שהוא החליט לעשות, בכל מחיר, גם אם הוא לא ידבר איתה יותר לעולם. הדף עכשיו כבר היה שחור, שחור אבל ריק. דמעה גדולה זלגה על הלחי שלו כשהוא הבין שהוא יאכזב אותה, הוא פשוט לא מסוגל להיות האיש הכי חזק בעולם.
