Rats

[ציףציף1000]

../images/Emo79.gif Rats ../images/Emo79.gif

השירים הבאים באלבום Barrett הם מהשירים החלשים שסיד כתב. קיים וויכוח בין אוהדים האם היה בכלל טעם לכלול אותם באלבום. קשה לעקוב אחר לחן כלשהו, והמילים - והשירה - עמומות. המילים שמופיעות כאן הן נסיון רציני לתמלל את הג'יבריש שסיד שר כאן. הדעה הרווחת היא שסיד בחר מילים לפי הצליל שלהן - חריזה, משקל - ולא על פי משמעותן, בהכרח.

Got it hit down Spot knock inside a spider Says: "That's love yeah, yeah, yeah, yeah!" "That's love yeah, yeah, yeah, yeah!" Says: "That's love - All know it TV, teeth, feet, peace, feel it... "That's love yeah, yeah, yeah, yeah!" "That's love yeah, yeah, yeah, yeah!" Like the fall that brings me to I like the fall that brings me to I like the cord around sinew I make a cord around sinew Duck, the weight to least is lest Tea craving of the metal west Hell tomorrow's rain and test Hell tomorrow's rain and test Love an empty son and guess Love an empty son and guess Pimples dangerous and blessed Heaving, arriving, tinkling Mingling jets and statuettes Seething wet we meeting fleck Seething wet we meeting fleck Lines and winds and bib and half Of each fair day I give you half Of each fair day I give you half I look into your eyes anew, Flathe in the sun for you... Bam, spastic, tactile engine Heaving, crackle, slinky, dormy, roofy, wham I'll have them, fried bloke Broken jardy, cardy, smoocho, moocho, paki, pufftle Sploshette moxy, very smelly, Cable, gable, splintra, channel Top the seam he's taken off Rats, rats lay down flat We don't need you, we act like that And if you think you're un-loved Then we know about that... Rats, rats, lay down flat! Yes, yes, yes, yes, lay down flat!​

 

[חרטושה]

כן, הביצוע קשה

אבל המילים כשלעצמן לא כאלה נוראיות. אפשר לנסות ולדמיין שהן חלק מז'אנר שלם של שירי ג'יבריש. אף אחד לא יכול לטעון שזה יותר ביזארי מהקוקטו טווינז למשל. זה כמובן בתנאי ששוכחים לגמרי במי מדובר ולפעמים אולי אפילו עדיף. אני חושבת שמה שאני מוצאת ככל כך נורא בשירים כאלה ודומים לו של בארט הוא הפומביות שבהם. זה שם. וזה גלוי לעין כל. וכל אחד יכול לעבור ולשפוט, ולשמוע, ולהבין שבארט הוא סוג של שבר כלי וזה טארגי וכל הסיטואציה הזו טראגית מפני שיש בה משהו רגרסיבי, מפני שיש אז ועכשיו, ואי אפשר להתחמק מלעשות השוואות ולתהות מה היה יכול להיות ומה יש.

 

[vegetable man]

גם אני מעז לחשוב אחרת

אני לא חושב שיש נקודת ביניים בין אדם שיכול לכתוב מוסיקה ואדם שאיבד את היכולת הזאת. אני חושב שהשיר כן ראוי לניתוח ויחס יותר הוגן. מבחינת המילים, האם תגידי שגם Word Song מ-Opel לא ראוי? אני חושב שכל העניין פשוט לא נכון, ומי הם אותם אוהדים בכלל ומה הם מבינים?? זה שאין פה לחן שמח ונוצץ כמו "Flaming", עדיין לא עושה את השיר חלש. מוסיקלית, אני גם מוצא שסוף השיר שבו יש סוג של באלאגן כזה וסיד שולף מילה-מילה בלי קשר זה מאוד מזכיר חלק מסוים ב-Interstellar Overdrive, אבל כמובן קשה לי מטבע הדברים להסביר כאן איזה חלק. אני חושב שהשיר מאוד רלוונטי, גם אם בהתחלה אין קשר בין עם המשפטים, ובסוף אין קשר בין המילים. יש משהו מאוד מעניין בסטטיות הזאת, שמתגברת אחרי שסיד צועק I look into your eyes anew, Flathe in the sun for you. מעביר המון תחושות, לפחות לי. זה אמנם לא שיר גדול, אבל זה כל כך סיד, ואנחנו אוהבים אותו גם כשהוא לא נעים ולא עכיל, או לפחות אני.

 

[ציףציף1000]

אני מסכימה אתך בעקרון

היינו, זה עדיין שיר עם חותמת ברורה של סיד - גם אם איננו יכולים לרדת לסוף דעתו במילים. סיד היה מסוגל להביע רגשות גם עם מילים לא ברורות וגם עם ביצוע לא-קונבנציונלי. יחד עם זאת, השיר הספציפי הזה פשוט לא מפותח דיו, גם מוסיקלית, לטעמי. אנו יודעים מהם התנאים בהם האלבום הוקלט: פשוט הושיבו את סיד ואמרו לו לנגן כל דבר שיש לו בראש, והוא הביא חלקי-שירים, רסיסים, רעיונות. לפתח את זה כבר לא היה אפשרי, כך לדברי גילמור (וזה רק הלך והחמיר עד 1974). אז אנחנו מסתפקים במה שיש.

 

[vegetable man]

או קיי, אבל

אם יורשה לי לומר, מכאן ועד לומר שהשירים הבאים הם חלשים זאת כבר ממש הטעיה לדעתי. יש כאן חברה צעירים שכדאי להם להתוודע לאלבום הזה והוא ממש לא חלש, כל עוד אוהבים את המוסיקה של סיד. השירים הבאים Gigolo aunt,Waiving my arms,Wined and Dined וכל השאר שירים נהדרים, גם מוסיקלית, ואני אוהב אותם לא פחות מאלה בתקופה המוקדמת יותר. סיד איבד (נפשית, אך גם פיזית) את היכולת לעבוד בצוות וזה עוד קרה ב-67', ההפקה והנגנים המצויינים באלבומי הסולו הם רק בונוס מבחינתי, ומה שחשוב זה שעדיין היתה הדרך להגיע לליבו ורעיונותיו. הם לגיטימיים בכל שיר שהוא הוציא, עד האחרון שבהם. השאלה אם יש מי שרוצה להקשיב, בתנאים האלה שהזכרת. הרוב לא, למרבה הצער.

 

[ציףציף1000]

אני לא חולקת עליך

זה עניין של סמנטיקה: אצל סיד, גם שיר "חלש" יחסית שווה שמיעה. לא היתה לי כוונה להרתיע מאן דהוא מלרכוש את האלבום ולהאזין לו. כמובן שכל השירים שלו שווים שמיעה, ומי שאוהבים את הסגנון והגישה של סיד, ממילא ירצו לשים יד על כל שיר וצליל שהאיש הקליט. סיד הוציא כל כך מעט שירים - שוב, יחסית לאמנים אחרים - במהלך הקריירה הקצרה שלו, שאין טעם לברור ולומר ששיר אחד הוא ראוי ואחר לא. הם כולם חלק ממכלול אחד. יחד עם זאת אנחנו נחטא אם נאמר ששיר כמו Rats, או השיר הבא באלבום, Maisie, משתווים באיכותם ל"דומינוס", נניח. כמו אצל כל אמן אחר, גם אצל סיד היו שירים יותר מוצלחים, ופחות.

 

[vegetable man]

הושגה הסכמה

 

[חרטושה]

אנחנו חוזרים לדיון שהיה לנו

לגבי האלבום האחר של בארט (madcap) . אני מאלה שמאד לא מתלהבים, בלשון המעטה, מהטכניקה (שציף הזכירה גם כאן) של להושיב את בארט, להגיד לו תנגן מה שבא לך, להקליט את זה ואח"כ להתמוסס מזה חודשיים בגלל שזה שיר של בארט. אני מוצאת בזה לפחות חוסר הוגנות בסיסית אם לא מידה מסוימת של אכזריות אפילו. חלק גדול מהיצירה של אומן של תקליט או אלבום מתבססת על הפעלת יכולת השיפוט שלו. אומן שלא יכול להפעיל את יכולת השיפוט שלו לגבי החומר שהוא מקליט- מאבד באופן עקרוני חלק גדול מהשליטה שלו ביצירה וגם, כמובן, פוגע באיכויות היצירה. אין לי מושג אם בתנאים אחרים, בזמנים אחרים, בארט היה כל כך שמח לאשר את הוצאת השירים האלה ספציפית ויש לי מקום סביר לערער על שיקול דעתו בנושא. בכל מקרה, יש כאן ניצול ציני של מצבו הפגיע של בארט שבא לידי ביטוי בבחירה של השירים שהופיעו באלבום הסופי. יחד עם זאת אין ספק שכל מה שבארט עושה, לא משנה מתי ואיך, הוא מאד בארטי ונושא תווית הכר שמיוחדת רק לו. אפילו כשבארט מתחרפן- הוא מתחרפן רק כמו שבארט יכול ולא כמו אף אחד אחר. אבל משום מה שירים מסוימים של בארט תמיד מזכירים לי את הסרטים שראינו בשיעורים בפסיכופתולוגיה. אני, לפחות, לא רואה בזה את הפואטיקה.

 

[flowerboy69]

בסרט remember a day

יש סיפור שמאוד משקף את מה שניסו לעשות לסיד.בסרט רואים מישהו-מעריץ שהזמר שהוא אוהב נהיה מעורער בנפשו ולא רוצה לעשות מוזיקה יותר ואז הוא חוטף אותו ובבית שלו יש אולפן הוא סוגר אותו האולפן ומנסה לאלץ אותו ליצור מוזיקה הוא יוצר כל מיני דברים בינוניים ומוזרים והמעריץ כועס עד לרגע שבו הוא נשבר ומשחרר את הזמר ואז אחרי הרבה שנים יום אחד שהוא אולך ברחוב הוא רואה אותו-שמן קרח-כמו באחת התמונות המפורסמות של סיד... כנראה שהסרט הזה מתאר דיי טוב את הסיפור האמיתי שהיה שם.

 

[vegetable man]

חבל

שאת לא רואה בזה את הפואטיקה. אני תמיד החשבתי את המוסיקה ב-"Rats" למשל לגיטימית לחלוטין, עד שהעלו את זה פה (ולא שעכשיו זה השתנה). המילים אסוציאטיביות. אז מה? סיד יכל להיות אסוציאטיבי לגמרי גם בסינגלים המוקדמים. מלא אמנים אהובים אחרים גם כאלה. המוסיקה של סיד לעיתים גם היא לא "מולחנת". אני מסכים לגמרי שאלבומי הסולו של בארט נטולי יכולת הבעה עצמית, במידה רבה. צריך לשים לב לכך שבארט כן יודע איך הוא רוצה שדברים ישמעו, אבל אין לו את הכלים להתמודד עם זה, לדוגמא, בשירים מסויימים הוא מנגן גם ליווי וגם סולו - כלומר, מנסה למלא את תפקיד כל הלהקה בעצמו. לכן כיוון שכך, נדמה לי שיש כיוון ראשוני מסוים בגישה של בארט, ועל אף שאין את התוצאה הסופית כפי שרק בארט היה רוצה אותה - נדמה לי שכולנו עדיין יכולים לחוות את רגשותיו עם או בלי ליווי ראוי או עיבודים נכונים וכו'. צריך לזכור גם שלצד שירים בעייתיים (Rats, It is Obvious) ישנם שירים שהחוסר הזה אינו בולט כ"כ, אם בכלל. צריך לזכור גם שאף אחד לא בדיוק עינה את סיד התאכזר אליו וניצל אותו צינית והכריח אותו להכנס לאולפן הקלטות, לפי הבנתי. נכון אמנם שניסו לסחוט ממנו כמה שאפשר, אבל תזכרו שהוא נבעט מהלהקה, והביע לא מעט את רצונו לחזור גם בהמשך. לצד רגעים לא שפויים, היו הרבה רגעים שהוא היה צלול וברור, ובמידה רבה אני חושב שהעשייה הטיבה עמו במקום שישב בבית ויהיה חסר מטרה וכוונה, אם כי היא לא עזרה בשורה התחתונה. בכל מקרה אני מבין את הנקודה שלך ולא תופס אותך במילה... בסופו של עניין לדעתי צריך לזכור שאנחנו מדברים פה על הבדלים דקים ומטושטשים בין 2 ערכים: לגיטימיות היצירה של סיד, ועד כמה אנחנו אוהבים אותה - במקרה שלי, שניהם תופסים, וכל מקרה אחר לגיטימי גם.

 

[ציףציף1000]

אני מסכימה

סיד לא "נוצל" בהקלטות האלו. נקודת המבט של הפלוידים - שבעצם הפיקו את האלבומים האלו, בחלקם - היתה אחרת לגמרי מנקודת המבט שלנו כיום. הם האמינו שהדרך "להבריא" אותו היא להביא אותו לידי תעסוקה מתמדת, וכל שעה שהוא בבית ולא עושה כלום, רק מאיצה את מחלתו. התפישה הזו נשענה בחלקה על הגישות האנטי-פסיכיאטריות שהיו מקובלות בקרב האינטלקטואלים דאז (כולל פיטר ג'נר, שהיה מקורב לחוגים האלו). חלק אחר מזה נבע מרגשות האשם שלהם, מן הסתם. אלו היו השיקולים העיקריים, אם לא היחידים, שלהם. מעניין לדעת מה הם חושבים באמת על ההקלטות האלו: הם מספרים רק חלק קטן ממה שהם חוו. גילמור מספר כמה קשה פסיכולוגית, ומתסכל, היה לעבוד עם סיד, אבל ברור שמדובר רק בחלק קטן מזה. ג'רי שירלי סיפר, בראיון בסוף שנות השבעים, שווטרס סרב לעבוד על Barrett בטענה שאינו יכול לעמוד בכך מבחינה נפשית, לאחר שעבד עם גילמור על הפקת Madcap Laughs (במשך יומיים וחצי, יש לציין).

 

[חרטושה]

../images/Emo45.gif