ציףציף1000
New member
../images/Emo79.gif Echoes ../images/Emo79.gif
אכן, Echoes. גם השיר המונומנטלי הזה פתוח לפרשנויות שונות, כל אחד ואחת לפי טעמם. למרבית ההפתעה, ווטרס דווקא כן אוהב את השיר הזה. אולי בגלל שהוא כולל את אחד המוטיבים החביבים על ווטרס בשנים האחרונות - ושאת הדיו (
) אולי נוכל לשמוע בשירים החדשים שווטרס כותב/יכתוב לאלבומו הבא: הצורך בקשר ותקשורת אנושית; הדבר שכה היה חסר לווטרס ביחסיו שלו עם אנשים אחרים, בין אם הוא מודע לכך או לא. אני אחזור כאן על הפרשנות שנתתי לשיר בסיבוב הקודם של פרוייקט השירים, בשינויים קלים:
אכן, Echoes. גם השיר המונומנטלי הזה פתוח לפרשנויות שונות, כל אחד ואחת לפי טעמם. למרבית ההפתעה, ווטרס דווקא כן אוהב את השיר הזה. אולי בגלל שהוא כולל את אחד המוטיבים החביבים על ווטרס בשנים האחרונות - ושאת הדיו (
Overhead the albatross hangs motionless upon the air And deep beneath the rolling waves In labyrinths of coral caves The echo of a distant tide Comes willowing across the sand And everything is green and submarine And no one showed us to the land And no one knows the where or whys But something stirs and something tries And starts to climb towards the light Strangers passing in the street By chance two separate glances meet And I am you and what I see is me And do I take you by the hand And lead you through the land And help me understand the best I can And no one calls us to move on And no one forces down our eyes And no one speaks and no one tries No one flies around the sun Cloudless everyday you fall upon my waking eyes Inviting and inciting me to rise And through the window in the wall Come streaming in on sunlight wings A million bright ambassadors of morning And no one sings me lullabies And no one makes me close my eyes And so I throw the windows wide And call to you across the sky
ממעל האלבטרוס תלוי ללא-ניע באויר ועמוק מתחת לגלים המתגלגלים במבוכים של מערות אלמוגים ההד של גאות במרחקים מתקרבת וזוחלת לאורך החול והכל ירוק ותת-מימי ואף אחד לא הראה לנו את האדמה ואף אחד אינו יודע היכן או למה אבל משהו זע ומשהו מנסה ומתחיל לטפס לעבר האור זרים עוברים ברחוב במקרה שני מבטים נפרדים נפגשים ואתה אני ומה שאני רואה זה אותי והאם אקח אותך יד ביד ואוביל אותך דרך הארץ לעזור לי להבין כמיטב יכולתי ואף אחד אינו קורא לנו להתקדם ואף אחד אינו כופה עלינו להשפיל עינינו ואף אחד אינו מדבר ואף אחד אינו מנסה אף אחד לא עף מסביב לשמש (בהיר) כל יום אתה נופל על עיניי המתעוררות מזמין ומשדל אותי לקום ודרך החלון בקיר זורמים פנימה על כנפי אור השמש מיליון שגרירים בהירים של בוקר ואף אחד אינו שר לי שירי ערש ואף אחד לא מכריח אותי לעצום עיני ואז אני פותח את החלונות לרווחה וקורא אליך מעבר לשמיים לגישתי, ווטרס ממבנ בשיר לתאר בשיר את תהליך האבולוציה האנושית: החל מיצורים תת-מימיים עד ליצורים אנושיים, החיים על היבשה, ומנהלים חיי חברה. תהליך זה מתואר, במרבית בתי השיר, מנקודת מבט אתאיסטית דווקא. היינו: החיים על פני כדור הארץ לא היו מכוונים על-ידי גורם על-אנושי כלשהו. אלא מה, הוא לא מצליח להחזיק בתפישה האתאיסטית הזו עד הסוף. ואני אדגים: בבית הראשון ניתן תאור של נוף פרה-היסטורי. אלבטרוס היא ציפור המזכירה יצורים מעופפים פרה-היסטוריים (שאת שמותיהם אני לא זוכרת). האנושות התחילה את דרכה, על פי ווטרס, מתחת למים: "עמוק מתחת לגלים המתגלגלים, במעמקי מערות אלמוגים... הד לזמנים רחוקים... הכל ירוק ותת-מימי". די ברור. בבית השני אומר ווטרס שתהליך האבולוציה לא היה מכוון מלמעלה: "אף אחד לא קרא לנו אל היבשה / אף אחד אינו יודע את המקומות או הסיבות / משהו זז ומשהו מנסה / מתחיל לטפס לעבר האור". היצורים התת-מימיים מתחילים לנוע למעלה, אל האוויר והאור, והם עושים זאת ממניעים פנימיים, בלתי מוסברים. בבית השלישי מופיעה התימה המרכזית עבור ווטרס כיום, תפישת העולם הבסיסית שלו. לא הייתי לוקחת גם דברים אלו כפשוטם; ווטרס כתב דברים די שליליים לגבי האנושות ברבים משיריו והתפישה האופטימית המבוטאת פה אינה בהכרח התפישה שהיתה נפוצה במרבית כתיבתו. בבית זה אומר ווטרס שכל בני האדם קשורים זה לזה, גם אם אינם יודעים זאת, גם אם הם חושבים שהם זרים זה לזה: "ואני אתה ומה שאני רואה [בך] זה אותי". כל ההשגים האנושיים נובעים מקשרים אלו בין בני האדם. שיתוף הפעולה ביניהם הוא הבסיס להבנה וליצירה. בהמשך, יש חזרה על תפישתו האתאיסטית: "אף אחד לא קרא לנו אל האדמה". מצד שני, בני האדם מוגבלים, אולי מגבילים עצמם: "אף אחד אינו מדבר ואף אחד אינו מנסה ואף אחד אינו עף מסביב לשמש". אנו זוכרים, כמובן, שהשמש היא מוטיב חוזר בשיריו (כמו גם הירח), כשהיא מסמלת בדרך כלל את השפיות, השמחה, החיות. בשני הבתים האחרונים ווטרס נסוג, במידה מסויימת, מהתפישה האתאיסטית שלו, ומוצא משמעות מיסטית, או רוחנית, לחיים האנושיים. כך, בניגוד לבית הראשון, כאן "כל יום את/ה נופל על עיני המקיצות / מזמין ומשדל אותי לקום" [ויש כאן התכתבות ברורה עם Across the Universe של הביטלס. תשוו את המילים]. החיים הם לא רעים בכלל, ומלאים אופטימיות: "ודרך החלון בקיר [בחומה??] / מגיעים זורמים על כנפי אור השמש / מיליון שגרירים בוהקים של בוקר". זהו תאור נפלא של אור השמש בבוקר, והאופטימיות שהוא מביא. הבית האחרון הוא אולי ה"רוחני" מבין בתי השיר, והאופטימי שבהם: "ואף אחד אינו שר לי שירי ערש / ואף אחד אינו עוצם את עיני / אז אני פותח את החלונות לרווחה / וקורא לך מעבר לשמיים". קצת על המוסיקה: זוהי היצירה הארוכה השלמה ביותר שהפלויד כתבו, לטעמי. בוודאי הרבה יותר מגובשת וקוהרנטית מ-AHM, ואין בה גם רגעים 'מתים' כמו שיש פה ושם ב-SOYCD או בשירי Animals. אין כאן כמעט אף רגע מיותר. ויוזכרו לטובה גם הגרסאות של ה-BBC ו"פומפיי". גילמור ורייט דומיננטיים ברוב היצירה והדו-שיח בין הכלים שלהם הוא עמוד השדרה של הקטע. Echoes הוא אחד הקטעים שהכי הייתי רוצה לראות אותם מבצעים בהופעה; זהו קטע מספיק ארוך בכדי שהם 'ייכנסו לראש' שלו, ולא ינסו לרצות את הקהל (כפי שעשו ב-live 8). זה קטע שדורש הרבה מאמץ - בוודאי מהנגנים, אבל גם מהמאזינים, ולא רק בגלל אורכו. יופי של דבר.