אור חבצלות
New member
../images/Emo79.gif ים של דמעות...
אמש כשהמזוודות של בתי הצעירה, בעלה ורחל בתם הקטנה, התחילו להתגלגל מביתנו החוצה, אל מכוניתו של חתני השני שלקח אותם לשדה התעופה. שלושה שבועות הם התגוררו אתנו ואנחנו רויינו נחת. וכשביתי הביעה חשש שאולי הם מכבידים עלינו, הזכרתי לה את ספור הרב והעז. (יהודי ביקש עצה מהרב, ביתו קטן משפחתו גדולה, צר להם וקשה. איך ניתן להקל את המצוקה? יעץ לו הרב: הכנס עז הביתה. הכניס היהודי עז לביתו, ואחרי יומיים חזר אל הרב בתלונות - עכשיו כשהעז בבית המצוקה גדולה עוד יותר. אמר לו הרב - הוצא את העז. הוציא היהודי את העז מביתו ורווח לו). סיפור נחמד אמרתי לה, גם אנחנו הכנסנו עז הביתה, את בעלך ובתך, אלא שהעז שאנחנו הכנסנו הביתה מגירה נופת צופים... קשה הפרידה. בעזרת האינטרנט עקבנו אחרי הטיסה, ידענו על האיחור בהמראה ובהגעה, את גובה הטיסה. מצד אחד עולם קטן... הילדים נסעו רק מעבר לים... אבל בלב נשאר חור גדול של געגוע שצריך ללמוד לחיות איתו. כשחלק משהורינו או הוריהם עלו ארצה, הם עזבו בית ומשפחה ולעתים קרובות לא ראו אותם יותר. מכתב היה מגיע תוך חודש או יותר, אם היה מגיע, ולנו יש אימייל ומסנג'ר, מטוסים עפים - טסים עד קצה העולם, ואנחנו "מקטרים". וכבר אמרתי אני יודעת שהנסיעה הזו היא פתח להצלחה, אבל הלב כואב וכבר מתגעגע. ככה זה. ההגיון והרגש מתנגשים... ואני יודעת שאתרגל, ואסע לבקר, גם הם יבקרו. אבל בתדירות נמוכה משהייתי רגילה.
אמש כשהמזוודות של בתי הצעירה, בעלה ורחל בתם הקטנה, התחילו להתגלגל מביתנו החוצה, אל מכוניתו של חתני השני שלקח אותם לשדה התעופה. שלושה שבועות הם התגוררו אתנו ואנחנו רויינו נחת. וכשביתי הביעה חשש שאולי הם מכבידים עלינו, הזכרתי לה את ספור הרב והעז. (יהודי ביקש עצה מהרב, ביתו קטן משפחתו גדולה, צר להם וקשה. איך ניתן להקל את המצוקה? יעץ לו הרב: הכנס עז הביתה. הכניס היהודי עז לביתו, ואחרי יומיים חזר אל הרב בתלונות - עכשיו כשהעז בבית המצוקה גדולה עוד יותר. אמר לו הרב - הוצא את העז. הוציא היהודי את העז מביתו ורווח לו). סיפור נחמד אמרתי לה, גם אנחנו הכנסנו עז הביתה, את בעלך ובתך, אלא שהעז שאנחנו הכנסנו הביתה מגירה נופת צופים... קשה הפרידה. בעזרת האינטרנט עקבנו אחרי הטיסה, ידענו על האיחור בהמראה ובהגעה, את גובה הטיסה. מצד אחד עולם קטן... הילדים נסעו רק מעבר לים... אבל בלב נשאר חור גדול של געגוע שצריך ללמוד לחיות איתו. כשחלק משהורינו או הוריהם עלו ארצה, הם עזבו בית ומשפחה ולעתים קרובות לא ראו אותם יותר. מכתב היה מגיע תוך חודש או יותר, אם היה מגיע, ולנו יש אימייל ומסנג'ר, מטוסים עפים - טסים עד קצה העולם, ואנחנו "מקטרים". וכבר אמרתי אני יודעת שהנסיעה הזו היא פתח להצלחה, אבל הלב כואב וכבר מתגעגע. ככה זה. ההגיון והרגש מתנגשים... ואני יודעת שאתרגל, ואסע לבקר, גם הם יבקרו. אבל בתדירות נמוכה משהייתי רגילה.
