../images/Emo75.gif שלום לכולם..(../images/Emo18.gif ארוך)
כפי שאתם רואים אני חדשה כאן, רק גיליתי את קיומו של הפורום הזה ואני מקווה למצוא כאן מזור מועט למצוקתי. אמי חולה בדיכאון בשמונה עשרה השנים האחרונות, היא מאוזנת פחות או יותר ע"י תרופות. הייתי ילדה בת 11 כשהמחלה התפרצה מייד לאחר לידת אחי הקטן, נאלצתי לטפל באחי ולימודי התדרדרו בגלל פחדה של אימי להשאר לבד. אז בזמנו הרגשתי גדולה ואחראית ואהבתי מאוד לשמוע מחמאות אלו מהמשפחה שמסביב , היום בדיעבד אני מלאה כעסים נוראים על כל המשפחה הזו שנתנה לי לשאת בנטל לבדי. מכיוון שנתתי מעצמי זמן רב כ"כ זה הפך להרגל ותמיד גם ציפו ממני לעזור יותר מכולם למרות שיש אח גדול ממני אך עליו הגנו משום מה. מאוחר יותר בחיי ניסיתי להתרחק מהמועקה שבחיים בבית שלי והלכתי לפנימיה בגיל 15 ובגלל רגשות האשמה הקשים שהיו לי על כך שאני לא בבית והרגשת הנטישה העצומה שעזבתי את אחי לבד בגיהנום הזה גרמה לי להחסיר מלימודי ולבוא הבייתה כל הזמן על מנת לבצע דברים טריויאלים לגמרי כמו כביסה כלים ובישול,אם לפי דעתה של אימי לא עזרתי מספיק חטפתי קללות וצעקות, הציפיות ממני היו גבוהות מאוד. כשהכרתי את מי שלעתיד יהפוך לבעלי לאט לאט השתחררתי מחבל הטבור המעווות שקושר אותי לאמא שלי. היום אני כבר אמא לילד משלי, בדיעבד אני יכולה לומר שסבלתי מדכאון לאחר לידה במשך שנתיים והתכחשתי אליו , הכל רק לא להיות כמוה. הורי שגרים קרוב מאוד אליי לא שומרים איתי על קשר, לא מתפקדים ברמה המינימלית ביותר כסבים למרות שאבי הוא אדם בריא ואימי באה אליי אם אני יכולה לעזור לה כלכלית. הכל הפך למניפולציה אחת גדולה, אני לא רוצה שום קשר איתם כלל, אני תוהה אם הייתי צריכה בכלל להציל את אימי מנסיונות ההתאבדות הכושלים שלה בהיותי נערה. ובכל זאת הלב שלי זועק לאם, אני כל כך לבד, אחי הגדול טיפוס מרוחק ומנותק , אחי הקטן שאימי כמעט הצליחה להרוס את חייו ע"י פינוק יתר בגלל רגשות האשמה שלה, ניסיתי לעשות הכל על מנת להצילו, הוא גם גר אצלי תקופה מסויימת עד שנשברתי, הוא לא היה הולך לבית הספר ובדרך נס קיבל תעודת 12 שנות לימוד, בקושי שכנעתי אותו ללכת לצבא ועד שאני מצליחה לעשות איתו משהו היא הורסת הכל. נמאס לי לרחם עליה, אפילו שהיא חולה לא מותר לה כל דבר. אני גידלתי אותו ועכשיו צריכה לראות אותו מאבד הכל, הוא חסר ביטחון עצמי, אני לימדתי אותו לפני שנתיים כשגר איתי לנסוע לבד למקומות ולא להתבייש מכל דבר. המסכן הזה גדל בחושך ובמלנכוליה כל חייו ולא מכיר דבר אחר. אין לי כוח יותר ל"משפחה" הזו. ואיך זה שתמיד, אבל תמיד בסוף אני אשמה בהכל, התעמתתי איתם והם אמרו לי במפורש שאילו הייתי עושה יותר אז הם היו יותר בקשר איתי. האם עליי לוותר על חיי לחלוטין בגלל מחלתה? ולמה רק אני, למה לא אחי הגדול? למה שהיא לא תתאשפז שוב בביתן הפסיכולוגי כמו פעם? כשמצבה החמיר והיא שוב נהייתה אובדנית אמרתי לה שלפי דעתי כמו בכל מחלה שמחמירה אז הולכים לבי"ח ומטפלים והמלצתי לה לטפל מכיוון שמלבד התרופות היא לא מקבלת שום טיפול, ואני חטפתי על הראש, קראו לי נבלה על כך שאני רוצה לאשפז את אמא שלי. יש לי פחד שאני אהיה כמוה, חולנית, לקוית תפקוד ומניפולטיבית. ויש לי הרגשה שרק כשהיא תמות תהיה לי הקלה. אני יודעת שזה נשמע נוראי אבל היא גורמת סבל לכל כך הרבה אנשים אז למה? אני יודעת בוודאות שבמידה ואני אחלה כמוה ואהיה לנטל נפשי ופיזי על משפחתי אני אתאבד. אני מודה לכל מי שקרא את הכל, כל הכבוד, כבר קל לי יותר על הלב.
