../images/Emo72.gifSuede-הביוגרפיה השבועית../images/Emo72.gif
סוויד הינו הרכב חלוצי בגל הבריטפופ ששטף את בריטניה בשנות ה90 המוקדמות. למרות שההרכב לא הגיע לפריצת דרך משמעותית באמריקה הוא נחשב לאחד מההרכבים האהודים ביותר בידי המבקרים והעיתונאות. סוויד מעולם לא היו במרכז הבמה ואור הזרקורים בתקופת הבריטפופ, בניגוד ללהקות כמו סופרגראס, אואזיס או בלר, דבר שהעסיק וגרם לחיכוכים רבים בין חברי ההרכב, שחלמו להיות כוכבים גדולים כמו אבותיהם הרוחניים דיוויד בואי והסמית'ס אבל התנגדו למכור את נשמתם. בין גלאם, סינת'-פופ, פאנק, מלנכוליה, סוויד תמיד עמדו כיצורים מקוריים וצבעוניים שמניות נוטפת מכל תו ותו שאותו נגנו. הכל התחיל ב1981 כששני חבים לספסל הלימודים, ברט אנדרסון ומאט אוסמן הקימו הרכב בשם Geoff. ב1988 החליט ברט לעבור ללונדון וביקש ממאט להצטרף אליו ולהקים להקה. הם החלו בשם Suave and Elegant. ברט אנדרסון על המיקרופון ומאט אוסמאן על הבאס (שלמדו יחד בתיכון ואף היו חברים בכמה הרכבים משניים בזמנו) מצאו את הצלע השלישית שהייתה הגיטריסט המחונן ברנארד באטלר דרך מודעה שפרסמו בMelody Maker, יחד עם מכונת תופים הוחתמו להוציא שני סינגלים בחברת התקליטים מבריגטון: RML Records. הם החלו להופיע במועדונים קטנים ופאבים מזדמנים אבל לא קיבלו תגובות אוהדות מהקהל. הם צירפו אליהם את חברתו של אנדרסון, ג'סטין פרישמן על הגיטרה ופרסמו מודעה נוספת, הפעם בכדי למצוא מתופף להקלטות, למרבה הפלא והשמחה נענה למודעה מייק ג'ויס, המתופף לשעבר של הסמית'ס. ההרכב התחיל בהקלטה של מספר שירים ותכנן להוציא סינגל אבל עקב סכסוכים עזבו סוויד את חברת התקליטים והסינגל מעולם לא ראה אור יום. את מקומו של מייק ג'ויס תפש סיימון גילברט, והלהקה הוחתמה בNude Records. באותה נקודה ב1991 פרשה ג'אסטין פרישמן מן ההרכב בכדי להשלים את התואר שאליו למדה ובטענה שלא נותנים לה לנגן שירים שלהו כי חשבה "שיהיה להם מוטב בלעדיה", אבל נראה כי המתח הגובר עקב סיום מערכת היחסים עם ברט אנדרסון ותחילת מערכת היחסים שלה עם דיימון אלברן מבלר היה הגורם המרכזי לעזיבתה, ג'אסטין הקימה הרכב 3\4 נשי בשם Elastica שלעתיד נחל הצלחה גדולה אך הוציא רק 2 דיסקים. לאחר עזיבתה של ג'אסטין שינו הלהקה את שמם לSuede שנלקח משירו של מוריסיי: Suedehead, שלהקתו הקודמת הסמית'ס היוו השפעה מרכזית על ברט אנדרסון. ב1992 שיחררו הרביעייה את הסינגל הראשון של ההרכב "The Drowners" שאליו התלוו הב-סיידז החזקים " To The Birds " ו" My Insatiable One", העיתונאות הבריטית שבנתה ציפיות גדולות סביב הלהקה התאכזבה מהסינגל שהגיע רק למקום 49 במצעד הסינגלים הבריטי. אבל הסינגלים הבאים אחריו שהוציאה הלקה, "Metal Mickey" (שנלקח משם סדרת טלוויזיה לילדים) ו"Animal Nitrate" (שנכתב על מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית ותלותית) כבר תפשו מקום במכובד בטופ 20 של מצעד הסינגלים הבריטי והלהקה הוכתרה כדבר החם הבא ולמחיי המוזיקה הבריטית, תודות לסאונד ולתכנים המנוגדים שלהם אל מול המוזיקה הפופולארית של זמנו שהייתה סצנת המאדצ'סטר שהלכה וגססה והגראנג' האמריקאי. קולו הצלופני והגלאמי של ברט אנדרסון בנוסף להופעתו המוחצנת והרהבתנית יחד עם שילוב הגיטרות המלודי של באטלר הביא לתודעה רבה ולהכרזה בידי הצהובונים הבריטים כממשיכי דרכם של הזוג המיתולוגי ג'וני מאר ומוריסיי מהסמית'ס. ב1993 הוציאו סוויד את אלבום הבכורה שלהם שנקרא על שם הלהקה "Suede" ועסק בעיקר ביחסי מין, תרבות המסיבות, וסמים (השיר שפותח את האלבום נקרא So Young ובו נכתב "so young, so gone, let's chase the dragon" "לרדוף אחרי הדרקון" הינו ביטוי להסנפת הרואין, ו"לרדוף אחרי הדרקון הלבן" הינו ביטוי להסנפת קריסטל מת' שידוע כסם פופולארי בקרב הומואים והוא מגביר חשק מיני), את האלבום הפיק אד בולר. האלבום הצליח מאוד ונמכר במהירות, הלהקה הופיעה בBrit Awards וזכתה בMercury Prize על האלבום הטוב ביותר של השנה. עטיפת האלבום שהראתה הד-שוט של זוג במיניות לא ברורה מתנשק (במקור זו תמונה של 2 נשים, כשאחת על כיסא גלגלים) הביאה לביקורות רבות ועניין רב בלהקה ובנטיותיו המיניות של ברט אנדרסון, שאהב להשתעשע בתהילה החולפת והכריז על עצמו כביסקסואל ללא נסיון הומוסקסואלי. למרות שההצלחה המטאורית הייתה קצרה ונקטעה עקב גל להקות הבריטפופ, סוויד מעולם לא הצליחו לכבוש את אמריקה שם נקלעו לבעיות עקב ביטול סיבוב ההופעות ב93 לאחר מות אביו של באטלר ותביעה משפטית מזמרת אמריקאית בשם סוויד שדרשה מהם לשנות את שמם האמריקאי לLondon Suede. אבל יש אומרים שחוסר הצלחתם נגרמה בעיקר מהמיניות הלא מוגדרת וההחצנה הבריטית שלהם, דבר שגרם לחוסר עניין בקרב האמריקאים. באפריל 1994 הוציאה הלהקה את הסינגל "Stay Together" שהגיע למקום השלישי במצעד והיה המצליח ביותר שלהם באותה הנקודה. במהלך 1993-1994 עבדה הלהקה בלחץ על אלבומם השני ובמקביל נסעה להופעות מזדמנות באמריקה, דבר שיצר לחץ על חברי ההרכב וגרם למריבות חוזרות בין ברנארד באטלר לברט אנדרסון עד שיום אחד באמצע הקלטות עזב באטלר את האולפן, טוענים שהמריבה התחילה מפני שבסוף 1994 התחתן באטלר ולא הזמין את שאר חברי הלהקה. באטלר יצא לקריירת סולו ועבד עם אומנים מזדמנים. את שאר עבודת הגיטרות עשו נגני אולפן חולפים וברט אנדרסון, שפעם אמר שתמיד חלם להיות הגיטריסט הגאון אבל מעולם לא היה מוכשר דיו. הלהקה פרסמה מודעה נוספת שהם מחפשים גיטריסט, נגנים רבים באו להיבחן באולפן הלהקה אבל לבסוף צירפו אליהם ב17 בספטמבר 1994 מעריץ בן 17 בשם ריצ'רד אוקס (שקיבל בידי העיתונאות את הכינוי "Little Dickie") שניגן את הגרסאות של באטלר בהופעות, אך לא עבר זמן רב והחברים דרשו ממנו לכתוב שירים להרכב, הם נעלו אותו באמבטיה, יצאו לשתות וכשחזרו מצאו את ריצ'רד עם השיר Together. מעריצים ומבקרים היו סקפטיים למדיי לגבי המשך דרכם של סוויד מפני שבאטלר היווה דמות מרכזית וחשובה בהרמוניה ובהופעות. ב10 באוקטובר 1994 יצא אלבום השני של סוויד "Dog Man Star" (שעסק בחיי הלילה בלונדון, זונות, וביקורת רבה על הממשל והעם הבריטי אה כן, ושוב, סמים) בהפקתו החוזרת של אד בולר, האלבום שהיה רהבתני ביותר וכלל עיבודים רבים עם כלים קלאסיים כגון כינורות וחצוצרות לא עמד ברף המכירות של אלבומם הראשון של סוויד והיה קשה לעיכול לקהל ההמונים. עקב פריצתם לשוק של אואזיס עם אלבום הבכורה שלהם Definitely Maybe והאלבום המוצלח של בלר Parklife נדחק Dog Man Star לשוליים, ובאחד הפסטיבלים כשבלר נתנו הופעה שיכורה וירודה לאומת סוויד שנתנו הופעה חזקה החלה יריבות בין ברט אנדרסון לדיימון אבלרן, שלא יכל לסבול את העובדה שפעם ג'אסטין יצאה עם ברט, ואפילו כתב לברט אנדרסון שיר מיוחד בשם " Charmless Man " שיצא כסינגל של בלר באלבום The Great Escape. האלבום Dog Man Starלא כלל סינגלים מהפכניים וסחופים כקודמו וניחן בסאונד שונה בהרבה, היה יציקה מוזיקאלית הרמונית שעמדה בפני עצמה. סוויד יצאו לסיבוב הופעות מפרך שנמשך עד 1995.
סוויד הינו הרכב חלוצי בגל הבריטפופ ששטף את בריטניה בשנות ה90 המוקדמות. למרות שההרכב לא הגיע לפריצת דרך משמעותית באמריקה הוא נחשב לאחד מההרכבים האהודים ביותר בידי המבקרים והעיתונאות. סוויד מעולם לא היו במרכז הבמה ואור הזרקורים בתקופת הבריטפופ, בניגוד ללהקות כמו סופרגראס, אואזיס או בלר, דבר שהעסיק וגרם לחיכוכים רבים בין חברי ההרכב, שחלמו להיות כוכבים גדולים כמו אבותיהם הרוחניים דיוויד בואי והסמית'ס אבל התנגדו למכור את נשמתם. בין גלאם, סינת'-פופ, פאנק, מלנכוליה, סוויד תמיד עמדו כיצורים מקוריים וצבעוניים שמניות נוטפת מכל תו ותו שאותו נגנו. הכל התחיל ב1981 כששני חבים לספסל הלימודים, ברט אנדרסון ומאט אוסמן הקימו הרכב בשם Geoff. ב1988 החליט ברט לעבור ללונדון וביקש ממאט להצטרף אליו ולהקים להקה. הם החלו בשם Suave and Elegant. ברט אנדרסון על המיקרופון ומאט אוסמאן על הבאס (שלמדו יחד בתיכון ואף היו חברים בכמה הרכבים משניים בזמנו) מצאו את הצלע השלישית שהייתה הגיטריסט המחונן ברנארד באטלר דרך מודעה שפרסמו בMelody Maker, יחד עם מכונת תופים הוחתמו להוציא שני סינגלים בחברת התקליטים מבריגטון: RML Records. הם החלו להופיע במועדונים קטנים ופאבים מזדמנים אבל לא קיבלו תגובות אוהדות מהקהל. הם צירפו אליהם את חברתו של אנדרסון, ג'סטין פרישמן על הגיטרה ופרסמו מודעה נוספת, הפעם בכדי למצוא מתופף להקלטות, למרבה הפלא והשמחה נענה למודעה מייק ג'ויס, המתופף לשעבר של הסמית'ס. ההרכב התחיל בהקלטה של מספר שירים ותכנן להוציא סינגל אבל עקב סכסוכים עזבו סוויד את חברת התקליטים והסינגל מעולם לא ראה אור יום. את מקומו של מייק ג'ויס תפש סיימון גילברט, והלהקה הוחתמה בNude Records. באותה נקודה ב1991 פרשה ג'אסטין פרישמן מן ההרכב בכדי להשלים את התואר שאליו למדה ובטענה שלא נותנים לה לנגן שירים שלהו כי חשבה "שיהיה להם מוטב בלעדיה", אבל נראה כי המתח הגובר עקב סיום מערכת היחסים עם ברט אנדרסון ותחילת מערכת היחסים שלה עם דיימון אלברן מבלר היה הגורם המרכזי לעזיבתה, ג'אסטין הקימה הרכב 3\4 נשי בשם Elastica שלעתיד נחל הצלחה גדולה אך הוציא רק 2 דיסקים. לאחר עזיבתה של ג'אסטין שינו הלהקה את שמם לSuede שנלקח משירו של מוריסיי: Suedehead, שלהקתו הקודמת הסמית'ס היוו השפעה מרכזית על ברט אנדרסון. ב1992 שיחררו הרביעייה את הסינגל הראשון של ההרכב "The Drowners" שאליו התלוו הב-סיידז החזקים " To The Birds " ו" My Insatiable One", העיתונאות הבריטית שבנתה ציפיות גדולות סביב הלהקה התאכזבה מהסינגל שהגיע רק למקום 49 במצעד הסינגלים הבריטי. אבל הסינגלים הבאים אחריו שהוציאה הלקה, "Metal Mickey" (שנלקח משם סדרת טלוויזיה לילדים) ו"Animal Nitrate" (שנכתב על מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית ותלותית) כבר תפשו מקום במכובד בטופ 20 של מצעד הסינגלים הבריטי והלהקה הוכתרה כדבר החם הבא ולמחיי המוזיקה הבריטית, תודות לסאונד ולתכנים המנוגדים שלהם אל מול המוזיקה הפופולארית של זמנו שהייתה סצנת המאדצ'סטר שהלכה וגססה והגראנג' האמריקאי. קולו הצלופני והגלאמי של ברט אנדרסון בנוסף להופעתו המוחצנת והרהבתנית יחד עם שילוב הגיטרות המלודי של באטלר הביא לתודעה רבה ולהכרזה בידי הצהובונים הבריטים כממשיכי דרכם של הזוג המיתולוגי ג'וני מאר ומוריסיי מהסמית'ס. ב1993 הוציאו סוויד את אלבום הבכורה שלהם שנקרא על שם הלהקה "Suede" ועסק בעיקר ביחסי מין, תרבות המסיבות, וסמים (השיר שפותח את האלבום נקרא So Young ובו נכתב "so young, so gone, let's chase the dragon" "לרדוף אחרי הדרקון" הינו ביטוי להסנפת הרואין, ו"לרדוף אחרי הדרקון הלבן" הינו ביטוי להסנפת קריסטל מת' שידוע כסם פופולארי בקרב הומואים והוא מגביר חשק מיני), את האלבום הפיק אד בולר. האלבום הצליח מאוד ונמכר במהירות, הלהקה הופיעה בBrit Awards וזכתה בMercury Prize על האלבום הטוב ביותר של השנה. עטיפת האלבום שהראתה הד-שוט של זוג במיניות לא ברורה מתנשק (במקור זו תמונה של 2 נשים, כשאחת על כיסא גלגלים) הביאה לביקורות רבות ועניין רב בלהקה ובנטיותיו המיניות של ברט אנדרסון, שאהב להשתעשע בתהילה החולפת והכריז על עצמו כביסקסואל ללא נסיון הומוסקסואלי. למרות שההצלחה המטאורית הייתה קצרה ונקטעה עקב גל להקות הבריטפופ, סוויד מעולם לא הצליחו לכבוש את אמריקה שם נקלעו לבעיות עקב ביטול סיבוב ההופעות ב93 לאחר מות אביו של באטלר ותביעה משפטית מזמרת אמריקאית בשם סוויד שדרשה מהם לשנות את שמם האמריקאי לLondon Suede. אבל יש אומרים שחוסר הצלחתם נגרמה בעיקר מהמיניות הלא מוגדרת וההחצנה הבריטית שלהם, דבר שגרם לחוסר עניין בקרב האמריקאים. באפריל 1994 הוציאה הלהקה את הסינגל "Stay Together" שהגיע למקום השלישי במצעד והיה המצליח ביותר שלהם באותה הנקודה. במהלך 1993-1994 עבדה הלהקה בלחץ על אלבומם השני ובמקביל נסעה להופעות מזדמנות באמריקה, דבר שיצר לחץ על חברי ההרכב וגרם למריבות חוזרות בין ברנארד באטלר לברט אנדרסון עד שיום אחד באמצע הקלטות עזב באטלר את האולפן, טוענים שהמריבה התחילה מפני שבסוף 1994 התחתן באטלר ולא הזמין את שאר חברי הלהקה. באטלר יצא לקריירת סולו ועבד עם אומנים מזדמנים. את שאר עבודת הגיטרות עשו נגני אולפן חולפים וברט אנדרסון, שפעם אמר שתמיד חלם להיות הגיטריסט הגאון אבל מעולם לא היה מוכשר דיו. הלהקה פרסמה מודעה נוספת שהם מחפשים גיטריסט, נגנים רבים באו להיבחן באולפן הלהקה אבל לבסוף צירפו אליהם ב17 בספטמבר 1994 מעריץ בן 17 בשם ריצ'רד אוקס (שקיבל בידי העיתונאות את הכינוי "Little Dickie") שניגן את הגרסאות של באטלר בהופעות, אך לא עבר זמן רב והחברים דרשו ממנו לכתוב שירים להרכב, הם נעלו אותו באמבטיה, יצאו לשתות וכשחזרו מצאו את ריצ'רד עם השיר Together. מעריצים ומבקרים היו סקפטיים למדיי לגבי המשך דרכם של סוויד מפני שבאטלר היווה דמות מרכזית וחשובה בהרמוניה ובהופעות. ב10 באוקטובר 1994 יצא אלבום השני של סוויד "Dog Man Star" (שעסק בחיי הלילה בלונדון, זונות, וביקורת רבה על הממשל והעם הבריטי אה כן, ושוב, סמים) בהפקתו החוזרת של אד בולר, האלבום שהיה רהבתני ביותר וכלל עיבודים רבים עם כלים קלאסיים כגון כינורות וחצוצרות לא עמד ברף המכירות של אלבומם הראשון של סוויד והיה קשה לעיכול לקהל ההמונים. עקב פריצתם לשוק של אואזיס עם אלבום הבכורה שלהם Definitely Maybe והאלבום המוצלח של בלר Parklife נדחק Dog Man Star לשוליים, ובאחד הפסטיבלים כשבלר נתנו הופעה שיכורה וירודה לאומת סוויד שנתנו הופעה חזקה החלה יריבות בין ברט אנדרסון לדיימון אבלרן, שלא יכל לסבול את העובדה שפעם ג'אסטין יצאה עם ברט, ואפילו כתב לברט אנדרסון שיר מיוחד בשם " Charmless Man " שיצא כסינגל של בלר באלבום The Great Escape. האלבום Dog Man Starלא כלל סינגלים מהפכניים וסחופים כקודמו וניחן בסאונד שונה בהרבה, היה יציקה מוזיקאלית הרמונית שעמדה בפני עצמה. סוויד יצאו לסיבוב הופעות מפרך שנמשך עד 1995.
