Girl Afraid
New member
עכשיו אני
קודם כל, ובלי קשר למוזיקה, אני חושבת שהשנה הפכתי רשמית לאלה ששונאים את החג, חגים בכלליות ובעיקר את המפגשים המשפחתיים שנלווים אליהם. זהו, הוצאתי את זה!
סינרגיה ובית הבובות- אין לתאר. להקה שהפיצה את האלבום שלה בקרב מטיילים בדרום אמריקה, ולהקה שחבריה עובדים בהיי-טק. אם אתם מחפשים קהל שהוא עדר, הצלחתם.
כל מיני סגנונות מוזיקה שצורחים בהם, ומנגנים ממש חזק (דת' מטאל, הארדקור פאנק)- זה לא שאני שונאת את זה, כמו שאני לא כל כך מבינה את זה.
מאיר אריאל-אהוד בנאי-בוב דילן: אפתח ואומר שאני לא שונאת אף אחד מהשלושה, כבודם במקומם (ועל מדף הדיסקים שלי) מונח. מה שאני לא אוהבת בהקשר שלהם, זה שכל אחד שלומד שני אקורדים בגיטרה, בוחר לנגן אותם. שבעיני כל אותם "מלח הארץ" זה השילוש הקדוש, הטופ של המוזיקה, ואין דברים אחרים, טובים יותר. בדר"כ כשהם חוזרים מטיול הם ינגנו גם ג'ק ג'ונסון, והמתקדמים יתפחתו וישמעו בבית גם פינק פלויד.
חוסר יכולת לקבל את החדש: זה שוב משהו שפחות קשור באמנים עצמם, אלא יותר באנשים ששומעים מוזיקה. זוכרים שכשהיינו קטנים, קנינו (או קיבלנו) דיסק והשמענו אותו בקולי קולות, עד שאמא או אבא נכנסו ואמרו: "מה זה הרעש הזה? בתקופתי, היו יודעים לעשות מוזיקה". "אבא! אתה לא מבין כלום! זאת המוזיקה הכי טובה שיש, אני הכי אוהב את ___________ (תשלימו לבד) ואתה סתם תרח זקן שלא מבין במוזיקה!". ובכן, גבירותיי ורבותיי, הפכנו להיות כאלה, ויש לכם בטח יותר מחבר אחד שגם אמר לכם משפט דומה. היכולת שהאוזן שלנו מפתחת לחסום אמנים מסוימים רק כי הם נולדו אחרי שנה מסוימת או הוציאו אלבום ראשון אחרי מלחמת לבנון השנייה באה לחלוטין עם הגיל ולא קשורה בהכרח לטיב האמנים. אצלי מתנגן עכשיו הדיסק של כהן@מושון, אני מודעת לטקסטים המטופשים אבל גם לביטים המעולים, ועם כל האהבה שלי לסמית'ס (שלא קיימים כבר 20 שנה) ולראמונז (שפאקינג מתו), אני מאחלת לעצמי (וגם לכולכם) להמשיך לצרוך מוזיקה חדשה ולגלות פתיחות לכל מה שמגיע. טוב, ממש קדחתי, אז אני אפסיק כאן. אם יהיה לי עוד משהו, אני אחזור.
קודם כל, ובלי קשר למוזיקה, אני חושבת שהשנה הפכתי רשמית לאלה ששונאים את החג, חגים בכלליות ובעיקר את המפגשים המשפחתיים שנלווים אליהם. זהו, הוצאתי את זה!
