newKiticat
New member
../images/Emo7.gif
ההורים שלי שניהם במקור בחו"ל. שניהם באים ממשפחות מאוד מאוד מצומצמות. ולצערי- אני די מקנאה בכל אותם אנשים בחברה הסובבת אותי, אשר צריכים להתחיל לחשב כששואלים אותם כמה בני דודים יש להם. לי יש רק 4. כולם ילדים של אח של אבא שלי. אחות של אבא שלי נפטרה. ולאימא שלי יש שתי אחים נטולי ילדים. מבחינת סבים, רק סבתא שלי מצד האימא נפטרה. וכולי תקווה שזה יישאר ככה לעוד הרבה זמן. (כלומר, ששאר הסבים שלי ישארו בסביבה לעוד הרבה זמן.) רק אח של אבא שלי והמשפחה שלי עלו לארץ לפני כמה שנים, כאשר רוב הילדים בגילי או מבוגרים ורק אחד מהם צעיר ממני. הם גרים מאוד רחוק, ואנחנו לא נוטים לראות אותם הרבה. השבוע הגיעו הסבים שלי מצד האבא לארץ. בת הדודה היותר מבוגרת מתחנתנת. ברור לי שיש התנהלות מסויימות קבועה מראש אצל הסבים שלי, דוד שלי, ואבא שלי (שיותר צעיר מאח שלו). אבל נמאס לי להרגיש כאילו אנחנו הנכדים הפחות קרובים, חשובים או מה שלא תקראו לזה. אני יודעת שזה קשור לא מעט, לעובדה שבעצם, אח של אבא שלי, דהיינו- דוד שלי, מתנהג כמו האח הבוגר, ודי "דורך" על אבא שלי כדרכם של אחים בוגרים. הסבים שלי גרים בקנדה, ומן הסתם בני הדודים שלי, שגרו שם ועשו עלייה בגיל מאוחר, הרבה יותר קרובים אליהם. נמאס לי שכשהם באים לארץ, הם מתארחים 95 אחוז מהזמן אצלם. דאמט. זה פשוט לא פייר. יש להם עוד הרבה משפחה מהצד השני שלהם (דודה שלי מנישואים, אישתו של דוד שלי.) לי אין. אולי יש בי הרבה התרעמות על המצב, ואולי הרבה פחד, שאני עלולה לאבד את סבתא שלי בעתיד הקרוב. אבל נמאס לי. עד שהם עשו עלייה בעצם, חשבתי שאנחנו הנכדים היחידם של הסבים שלי. מצד האימא אני יודעת שאנחנו הנכדים היחידים לסבא שלי, והוא לצערי לא נוהג כדרכם של הקודמים לבקר פעם בשנה (עד לא מזמן, עד שסבתא שלי חלתה והם לא יכלו לנסוע. רק "לכבוד" החתונה הם הגיעו עכשיו.) זה פשוט לא פייר. אני ישראלית לכל דבר. אבל יש לי אזרחות אמריקאית. הפעמים הבודדות שאני חולמת על לחיות בארה"ב הם כשאני מייחלת לראות את הסבים שלי יותר מפעם בכמה שנים. כשחברים שלי מספרים על הביקורים השבועיים, או שזה באסה שהם גרים שעתיים נסיעה מהם, אני אכולת קנאה. הסבים שלי גרים מרחק אוקיינוס שלם, ואנחנו- מה לעשות, לא עשירים. כי אם היינו, ברור לי שהיינו מבקרים פעם בשנה. שזה כבר משהו הרבה יותר. אז אני מתוסכלת. כשהסבים שלי סוף סוף באותה יבשת, הם אצל דודים שלי כל הזמן. כל הזמן. אז אולי אנחנו הנכדים היותר דפוקים. (אם כי נאמר לי ואני משתדלת להבין שההורים שלי הרבה יתר מאורגנים ומוצלחים מזוג הדודים שלי...), אבל אני לא רוצה תזכורת לזה.
ההורים שלי שניהם במקור בחו"ל. שניהם באים ממשפחות מאוד מאוד מצומצמות. ולצערי- אני די מקנאה בכל אותם אנשים בחברה הסובבת אותי, אשר צריכים להתחיל לחשב כששואלים אותם כמה בני דודים יש להם. לי יש רק 4. כולם ילדים של אח של אבא שלי. אחות של אבא שלי נפטרה. ולאימא שלי יש שתי אחים נטולי ילדים. מבחינת סבים, רק סבתא שלי מצד האימא נפטרה. וכולי תקווה שזה יישאר ככה לעוד הרבה זמן. (כלומר, ששאר הסבים שלי ישארו בסביבה לעוד הרבה זמן.) רק אח של אבא שלי והמשפחה שלי עלו לארץ לפני כמה שנים, כאשר רוב הילדים בגילי או מבוגרים ורק אחד מהם צעיר ממני. הם גרים מאוד רחוק, ואנחנו לא נוטים לראות אותם הרבה. השבוע הגיעו הסבים שלי מצד האבא לארץ. בת הדודה היותר מבוגרת מתחנתנת. ברור לי שיש התנהלות מסויימות קבועה מראש אצל הסבים שלי, דוד שלי, ואבא שלי (שיותר צעיר מאח שלו). אבל נמאס לי להרגיש כאילו אנחנו הנכדים הפחות קרובים, חשובים או מה שלא תקראו לזה. אני יודעת שזה קשור לא מעט, לעובדה שבעצם, אח של אבא שלי, דהיינו- דוד שלי, מתנהג כמו האח הבוגר, ודי "דורך" על אבא שלי כדרכם של אחים בוגרים. הסבים שלי גרים בקנדה, ומן הסתם בני הדודים שלי, שגרו שם ועשו עלייה בגיל מאוחר, הרבה יותר קרובים אליהם. נמאס לי שכשהם באים לארץ, הם מתארחים 95 אחוז מהזמן אצלם. דאמט. זה פשוט לא פייר. יש להם עוד הרבה משפחה מהצד השני שלהם (דודה שלי מנישואים, אישתו של דוד שלי.) לי אין. אולי יש בי הרבה התרעמות על המצב, ואולי הרבה פחד, שאני עלולה לאבד את סבתא שלי בעתיד הקרוב. אבל נמאס לי. עד שהם עשו עלייה בעצם, חשבתי שאנחנו הנכדים היחידם של הסבים שלי. מצד האימא אני יודעת שאנחנו הנכדים היחידים לסבא שלי, והוא לצערי לא נוהג כדרכם של הקודמים לבקר פעם בשנה (עד לא מזמן, עד שסבתא שלי חלתה והם לא יכלו לנסוע. רק "לכבוד" החתונה הם הגיעו עכשיו.) זה פשוט לא פייר. אני ישראלית לכל דבר. אבל יש לי אזרחות אמריקאית. הפעמים הבודדות שאני חולמת על לחיות בארה"ב הם כשאני מייחלת לראות את הסבים שלי יותר מפעם בכמה שנים. כשחברים שלי מספרים על הביקורים השבועיים, או שזה באסה שהם גרים שעתיים נסיעה מהם, אני אכולת קנאה. הסבים שלי גרים מרחק אוקיינוס שלם, ואנחנו- מה לעשות, לא עשירים. כי אם היינו, ברור לי שהיינו מבקרים פעם בשנה. שזה כבר משהו הרבה יותר. אז אני מתוסכלת. כשהסבים שלי סוף סוף באותה יבשת, הם אצל דודים שלי כל הזמן. כל הזמן. אז אולי אנחנו הנכדים היותר דפוקים. (אם כי נאמר לי ואני משתדלת להבין שההורים שלי הרבה יתר מאורגנים ומוצלחים מזוג הדודים שלי...), אבל אני לא רוצה תזכורת לזה.