../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif
אתמול היתה פגישה ראשונה של תהל"ה באילת. ביקשתי מאמא לבוא, היא הבהירה לי שזה השטויות שלי ולא שלה ושהיא לא רוצה שום קשר לזה ("זה רחוק ממני" "זה לא אמור לעניין אותי" "כבר אמרתי לך שאם את לא תשלטי על זה זה ישתלט עליך" ושאר פנינים). אתמול הלכתי עם אחותי, היה מדהים. הקשר ביני ובין אמא שלי לאחרונה היה ממש טוב והפחד העיקרי מלבקש ממנה לבוא היה להרוס את זה, ואז הבנתי כמה עוד יותר טוב הוא יכול להיות אם לא הייתי צריכה להסתיר ממנה חצי מהחיים שלי (אם לא יותר, בזמנים מסויימים). כמה אנרגיות אני מוציאה על זה. בכולפן, חזרתי הביתה, אמא שאלה אם הייתי עם אחותי ב"מקום שאני לא רציתי להיות", הכחשתי. היא הזהירה אותי לא להזכיר את הנושא ליד אחותי ואמרתי לה שהיא יודעת כבר. היא אמרה שהיא ממש מאוכזבת ממני ושאין לה מה לומר לי יותר (מילולית, היא פשוט עזבה אותי שם והלכה). היום בצהריים בדרך חזרה מביצפר היתה שתיקה מעיקה כזו (לא היתה כזו כבר המון זמן, היה לנו יחסים ממש טובים), ואמרתי לה שאם יש לה משו לומר שתאמר כבר. היא אמרה שהיא ממש מאוכזבת ממני ושהיא חשבה בזמן האחרון שהתבגרתי והחכמתי ("מזה קשור?") ושאיך אני יודעת שאני רוצה להיות עם נשים שלא פגשתי עוד (כן, הנה זה-) את הגבר הנכון ("ניסית נשים לפני שהחלטת להיות עם גברים?" "למה? אני לא צריכה לנסות את דרך השלילה כמו שאני לא צריכה לנסות סמים בשביל לדעת שזה לא בסדר, את כן, את חייבת למרוד, חכי זה יעבור לך, זה גיל ההתבגרות, חייבת להיות שונה ולעשות דווקא"). ולמה אני עדיין עם אותה חברים ולא מנסה לעשות שינוי ("הם החברים שלי") ("אז מה, אם אני אסתובב עם עבריינים אני לא אגנוב?"). הגענו הביתה והכל נהיה תקיף יותר, היא הבהירה לי שהיא לא רוצה שום קשר לזה ושאם אני רוצה להרוס לעצמי את החיים בבקשה אבל היא לא רוצה לדעת ולא רוצה לשמוע או לראות ושזה מגעיל אותה ("את רוצה שאני אגעל ממך?") וביקשה/דרשה ממני להרחיק את הנושא הזה מהמשפחה. אני אחסוך ממכם את ההמשך. אח"כ בכיתי ונרדמתי ובעיקר כל התקווה שהיתה לי התפוצצה לי בפרצוף. נמאס לי מזה כבר. אפילו עכשיו עולות לי דמעות, די, 4 שנים אני מחוץ לארון וזה רק נהיה יותר גרוע. עוד רגע היא תזרוק אותי מהבית... מכירים את המשפטים הבנאליים? "אני אוהבת אותך ואת הבת שלי לא משנה מה.."? אז אני לא.
אתמול היתה פגישה ראשונה של תהל"ה באילת. ביקשתי מאמא לבוא, היא הבהירה לי שזה השטויות שלי ולא שלה ושהיא לא רוצה שום קשר לזה ("זה רחוק ממני" "זה לא אמור לעניין אותי" "כבר אמרתי לך שאם את לא תשלטי על זה זה ישתלט עליך" ושאר פנינים). אתמול הלכתי עם אחותי, היה מדהים. הקשר ביני ובין אמא שלי לאחרונה היה ממש טוב והפחד העיקרי מלבקש ממנה לבוא היה להרוס את זה, ואז הבנתי כמה עוד יותר טוב הוא יכול להיות אם לא הייתי צריכה להסתיר ממנה חצי מהחיים שלי (אם לא יותר, בזמנים מסויימים). כמה אנרגיות אני מוציאה על זה. בכולפן, חזרתי הביתה, אמא שאלה אם הייתי עם אחותי ב"מקום שאני לא רציתי להיות", הכחשתי. היא הזהירה אותי לא להזכיר את הנושא ליד אחותי ואמרתי לה שהיא יודעת כבר. היא אמרה שהיא ממש מאוכזבת ממני ושאין לה מה לומר לי יותר (מילולית, היא פשוט עזבה אותי שם והלכה). היום בצהריים בדרך חזרה מביצפר היתה שתיקה מעיקה כזו (לא היתה כזו כבר המון זמן, היה לנו יחסים ממש טובים), ואמרתי לה שאם יש לה משו לומר שתאמר כבר. היא אמרה שהיא ממש מאוכזבת ממני ושהיא חשבה בזמן האחרון שהתבגרתי והחכמתי ("מזה קשור?") ושאיך אני יודעת שאני רוצה להיות עם נשים שלא פגשתי עוד (כן, הנה זה-) את הגבר הנכון ("ניסית נשים לפני שהחלטת להיות עם גברים?" "למה? אני לא צריכה לנסות את דרך השלילה כמו שאני לא צריכה לנסות סמים בשביל לדעת שזה לא בסדר, את כן, את חייבת למרוד, חכי זה יעבור לך, זה גיל ההתבגרות, חייבת להיות שונה ולעשות דווקא"). ולמה אני עדיין עם אותה חברים ולא מנסה לעשות שינוי ("הם החברים שלי") ("אז מה, אם אני אסתובב עם עבריינים אני לא אגנוב?"). הגענו הביתה והכל נהיה תקיף יותר, היא הבהירה לי שהיא לא רוצה שום קשר לזה ושאם אני רוצה להרוס לעצמי את החיים בבקשה אבל היא לא רוצה לדעת ולא רוצה לשמוע או לראות ושזה מגעיל אותה ("את רוצה שאני אגעל ממך?") וביקשה/דרשה ממני להרחיק את הנושא הזה מהמשפחה. אני אחסוך ממכם את ההמשך. אח"כ בכיתי ונרדמתי ובעיקר כל התקווה שהיתה לי התפוצצה לי בפרצוף. נמאס לי מזה כבר. אפילו עכשיו עולות לי דמעות, די, 4 שנים אני מחוץ לארון וזה רק נהיה יותר גרוע. עוד רגע היא תזרוק אותי מהבית... מכירים את המשפטים הבנאליים? "אני אוהבת אותך ואת הבת שלי לא משנה מה.."? אז אני לא.
יש לך את המספר שלי
