o r i t 2 8
New member
../images/Emo68.gifהסיפור שלי..... קצת ארוך
הייתי בת 19, חיילת... באותה שבת הייתי אמורה לעשות שבת ובסוף לא עשיתי, תכננתי לנסוע עם חברים שלי לטבריה לשישי- שבת. בבוקר של יום שישי אמא שלי דיברה עם קרובת משפחה שלנו בטלפון ואמרה לה "נראה לי שאני לא אחזיק הרבה זמן מעמד" אני התרגזתי עליה ובמטבח אמרתי לה "תבטיחי לי שאם תמותי תבואי לי כל יום בחלום" אמרה לי "אם זה יהיה אפשרי - אני מבטיחה" קצת רקע : אני בת הזקונים בבית, הייתי מאוד מפונקת, לא עוזרת, צועקת עליה כל הזמן, אומרת לה שהיא לא מבינה כלום ושכולם נגדי בבית הזה... (בעיות גיל ההתבגרות) רבתי איתה לפני שיצאתי מהבית לטבריה. הגעתי עם החברים שלי לשם ושכחתי להתקשר הביתה, בבוקר קמתי עם עיניים נפוחות והדמעות לא הפסיקו לרדת לי, בלי שום סיבה.... ככה סתם, חשבתי שזה בגלל השמש, אבל לא הייתי בשמש בכלל, הייתי באוהל אבל העיניים נפוחות כל כך כאילו בכיתי כל הלילה. נזכרתי שלא התקשרתי הביתה להודיע שהכל בסדר (מיותר לציין שאז לא היה לכולם פלאפונים ורק לעשירים היה). החבר שלי לקח אותי לטלפון ציבורי ועמדתי על יד הטלפון ולא יכולתי לחייג, משהו אמר לי שקרה משהו.... שמשהו לא בסדר. ביקשתי ממנו " אלי, קח אותי הביתה, משהו לא בסדר" החברים שלו נסעו מוקדם יותר ולקחו אותי הביתה, עליתי במדרגות וראיתי פתק על הדלת בזו הלשון "אורית, אמא בבית חולים, הכל בסדר, המפתח לבית נמצא אצל השכנים למעלה" עליתי בריצה לקחתי את המפתחות, נכנסתי, והתחלתי לבכות.... הבית הפוך, יש דם על הריצפה, צמר גפן, מחטים... מיד התקשרתי לחברים שלקחו אותי הביתה וביקשתי מהם שיבואו לקחת אותי לבית חולים כי אמא שלי שם. הם באו לקחו אותי.... בכניסה לבית החולים ראיתי את האחיות שלי ואת גיסי ואבא שלי... פנים נבולות, בוכים.... אמא שלי קיבלה ארוע מוחי.... נכנסתי לחדר שבו שכבה... כל כך חסרת אונים... עם צינורות.... מחוברת למכונת הנשמה.... ואני ליד המיטה שלה.... בוכה ואומרת לה.... אל תעשי לי את זה... אני עוד זקוקה לך.... עוד לא הספקתי להיות חברה...... עוד לא הספקתי להתבגר.... בבקשה ממך, אני עוד צעירה לחיות ללא אם. נסענו הביתה... כעבור כמה שעות התקשרו...."שלום אפשר לקבל את ד (גיסי)? ד' ענה לטלפון ואמר לנו לבוא לבית חולים כי המצב לא טוב. נסענו כולנו וד' שלח את אבא שלי להביא מים... בזמן שהוא הלך ד' סיפר לנו שאמא נפטרה.... עוד כשהיינו בבית, שאבא עוד לא יודע .... עלינו לחדר שלה... ושם סיפרנו לו.... נכנסתי לחדר לא מאמינה .... לא יכול להיות שזה קורה לי...כולה עטופה בתכריכים..... קפאתי על מקומי, לא יכולתי לזוז..... אמרתי זה בטח לא קורה במשפחה שלי... אמא שלי בריאה , אשה חזקה.... זה לא מקרה ששייך לי. בהלוויה לא יכולתי לבכות מול כולם ולא הבנתי על מה ולמה.... הדחקתי... הדחקתי במשך שנים.... נסענו הביתה.... ישבנו שבעה... ואני עדיין לא מאמינה.... חברה טובה שלי מהבסיס באה אלי יום יום ועזרה לי מאוד בשבעה....גם החבר היה.... נגמרה השבעה... צריך לחזור לבסיס, לשיגרה.... כשהגעתי לבסיס הבנתי שהחברה הטובה שלי שעזרה לי נמצאת בקשר עם החבר שלי... ישנה אצלו כל השבעה ומיותר לציין מה עוד היה שם. כמובן שהראש שלי היה עסוק בדברים אחרים שלא כאב לי כל כך... הלב שלי היה כאוב במשהו אחר.... עברו שנים... היום אני בוכה כמעט מכל דבר, אבל אני חזקה יותר, רואה דברים טוב יותר..... וכן אמא שלי באה לי בחלום כל יום, לא תאמינו אבל היא באה, וגם אם אני לא רואה אותה, הנוכחות שלה שם.... כל יום הייתי קמה עם מועקה בלב... עם הרגשה לא טובה, קמה ורוצה רק לבכות על האובדן, על החוסר יכולת שלי לדבר איתה, לספר לה, לחבק אותה ולהגיד לה עד כמה אני אוהבת אותה.... ואז יום אחד חלמתי חלום שמשחרר אותי מהמועקה הזו ומשחרר אותה מהאחיזה שלי בה.... אמרה לי בחלום שהיא סולחת לי על שהייתי ילדה לא טובה, שהיא מבינה שזה הגיל ושהיא אוהבת אותי וסולחת לי על הכל כי אני הבת שלה והיא אוהבת אותי מאוד.... מאז לא חלמתי עליה (למאמינים שבנינו היא שיחררה אותי מהמועקה.... מהרגשה של יסורי המצפון שלי) היום עשר שנים מאז... ואני כואבת כל פעם מחדש, מתגעגעת, רוצה עוד חיבוק אחרון, רוצה להחזיר את הגלגל אחורה לאותו יום שישי ולהגיד לה שאני אוהבת אותה מאוד ואם הייתה רואה איזה אישיות אני ואיזה אדם טוב אני היא הייתה מתגאה בי.... "אמא יקרה שלי, בזכות המוות שלך אני אדם טוב יותר, מבין יותר, מתחשב יותר. אני חזקה, מתמודדת, ואני אישיות מקסימה... רק חבל שהייתי צריכה לחוות את המוות שלך בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.... להיות אדם אחר... וטוב יותר, אוהבת אותך לעולמים ותמיד תהיי חסרה לי, כל שנה שעוברת כואב לי יותר.... במקרה שלי אמא הזמן לא עושה את שלו."
הייתי בת 19, חיילת... באותה שבת הייתי אמורה לעשות שבת ובסוף לא עשיתי, תכננתי לנסוע עם חברים שלי לטבריה לשישי- שבת. בבוקר של יום שישי אמא שלי דיברה עם קרובת משפחה שלנו בטלפון ואמרה לה "נראה לי שאני לא אחזיק הרבה זמן מעמד" אני התרגזתי עליה ובמטבח אמרתי לה "תבטיחי לי שאם תמותי תבואי לי כל יום בחלום" אמרה לי "אם זה יהיה אפשרי - אני מבטיחה" קצת רקע : אני בת הזקונים בבית, הייתי מאוד מפונקת, לא עוזרת, צועקת עליה כל הזמן, אומרת לה שהיא לא מבינה כלום ושכולם נגדי בבית הזה... (בעיות גיל ההתבגרות) רבתי איתה לפני שיצאתי מהבית לטבריה. הגעתי עם החברים שלי לשם ושכחתי להתקשר הביתה, בבוקר קמתי עם עיניים נפוחות והדמעות לא הפסיקו לרדת לי, בלי שום סיבה.... ככה סתם, חשבתי שזה בגלל השמש, אבל לא הייתי בשמש בכלל, הייתי באוהל אבל העיניים נפוחות כל כך כאילו בכיתי כל הלילה. נזכרתי שלא התקשרתי הביתה להודיע שהכל בסדר (מיותר לציין שאז לא היה לכולם פלאפונים ורק לעשירים היה). החבר שלי לקח אותי לטלפון ציבורי ועמדתי על יד הטלפון ולא יכולתי לחייג, משהו אמר לי שקרה משהו.... שמשהו לא בסדר. ביקשתי ממנו " אלי, קח אותי הביתה, משהו לא בסדר" החברים שלו נסעו מוקדם יותר ולקחו אותי הביתה, עליתי במדרגות וראיתי פתק על הדלת בזו הלשון "אורית, אמא בבית חולים, הכל בסדר, המפתח לבית נמצא אצל השכנים למעלה" עליתי בריצה לקחתי את המפתחות, נכנסתי, והתחלתי לבכות.... הבית הפוך, יש דם על הריצפה, צמר גפן, מחטים... מיד התקשרתי לחברים שלקחו אותי הביתה וביקשתי מהם שיבואו לקחת אותי לבית חולים כי אמא שלי שם. הם באו לקחו אותי.... בכניסה לבית החולים ראיתי את האחיות שלי ואת גיסי ואבא שלי... פנים נבולות, בוכים.... אמא שלי קיבלה ארוע מוחי.... נכנסתי לחדר שבו שכבה... כל כך חסרת אונים... עם צינורות.... מחוברת למכונת הנשמה.... ואני ליד המיטה שלה.... בוכה ואומרת לה.... אל תעשי לי את זה... אני עוד זקוקה לך.... עוד לא הספקתי להיות חברה...... עוד לא הספקתי להתבגר.... בבקשה ממך, אני עוד צעירה לחיות ללא אם. נסענו הביתה... כעבור כמה שעות התקשרו...."שלום אפשר לקבל את ד (גיסי)? ד' ענה לטלפון ואמר לנו לבוא לבית חולים כי המצב לא טוב. נסענו כולנו וד' שלח את אבא שלי להביא מים... בזמן שהוא הלך ד' סיפר לנו שאמא נפטרה.... עוד כשהיינו בבית, שאבא עוד לא יודע .... עלינו לחדר שלה... ושם סיפרנו לו.... נכנסתי לחדר לא מאמינה .... לא יכול להיות שזה קורה לי...כולה עטופה בתכריכים..... קפאתי על מקומי, לא יכולתי לזוז..... אמרתי זה בטח לא קורה במשפחה שלי... אמא שלי בריאה , אשה חזקה.... זה לא מקרה ששייך לי. בהלוויה לא יכולתי לבכות מול כולם ולא הבנתי על מה ולמה.... הדחקתי... הדחקתי במשך שנים.... נסענו הביתה.... ישבנו שבעה... ואני עדיין לא מאמינה.... חברה טובה שלי מהבסיס באה אלי יום יום ועזרה לי מאוד בשבעה....גם החבר היה.... נגמרה השבעה... צריך לחזור לבסיס, לשיגרה.... כשהגעתי לבסיס הבנתי שהחברה הטובה שלי שעזרה לי נמצאת בקשר עם החבר שלי... ישנה אצלו כל השבעה ומיותר לציין מה עוד היה שם. כמובן שהראש שלי היה עסוק בדברים אחרים שלא כאב לי כל כך... הלב שלי היה כאוב במשהו אחר.... עברו שנים... היום אני בוכה כמעט מכל דבר, אבל אני חזקה יותר, רואה דברים טוב יותר..... וכן אמא שלי באה לי בחלום כל יום, לא תאמינו אבל היא באה, וגם אם אני לא רואה אותה, הנוכחות שלה שם.... כל יום הייתי קמה עם מועקה בלב... עם הרגשה לא טובה, קמה ורוצה רק לבכות על האובדן, על החוסר יכולת שלי לדבר איתה, לספר לה, לחבק אותה ולהגיד לה עד כמה אני אוהבת אותה.... ואז יום אחד חלמתי חלום שמשחרר אותי מהמועקה הזו ומשחרר אותה מהאחיזה שלי בה.... אמרה לי בחלום שהיא סולחת לי על שהייתי ילדה לא טובה, שהיא מבינה שזה הגיל ושהיא אוהבת אותי וסולחת לי על הכל כי אני הבת שלה והיא אוהבת אותי מאוד.... מאז לא חלמתי עליה (למאמינים שבנינו היא שיחררה אותי מהמועקה.... מהרגשה של יסורי המצפון שלי) היום עשר שנים מאז... ואני כואבת כל פעם מחדש, מתגעגעת, רוצה עוד חיבוק אחרון, רוצה להחזיר את הגלגל אחורה לאותו יום שישי ולהגיד לה שאני אוהבת אותה מאוד ואם הייתה רואה איזה אישיות אני ואיזה אדם טוב אני היא הייתה מתגאה בי.... "אמא יקרה שלי, בזכות המוות שלך אני אדם טוב יותר, מבין יותר, מתחשב יותר. אני חזקה, מתמודדת, ואני אישיות מקסימה... רק חבל שהייתי צריכה לחוות את המוות שלך בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.... להיות אדם אחר... וטוב יותר, אוהבת אותך לעולמים ותמיד תהיי חסרה לי, כל שנה שעוברת כואב לי יותר.... במקרה שלי אמא הזמן לא עושה את שלו."
