זורקים - קצת ארוך.

[סאני המצליחה]

../images/Emo67.gif זורקים ../images/Emo142.gif - קצת ארוך.

ליהי הייתה אוכלת כ"כ טוב עד לא מזמן

אמנם לא בכמויות גדולות אבל תמיד הייתה מוכנה לטעום הכל מהכל. היום כבר לא

. כשאני שמה אותה על הכסא (תאמינו לי שהיא רעבה ואפילו מבקשת כסא או מאם=אוכל) היא לוקחת איזה ביס או שניים והדבר השני שהיא מנסה לעשות זה להפוך את הצלחת או שהיא לוקחת ומתחילה להעיף לכל הכיוונים את האוכל. במיוחד היא אוהבת להאכיל את הכלבה מכף ידה. היא יודעת שאני לא מרשה לעשות כזה דבר אז היא עושה זאת בכל זאת ואומרת "נו = לא", "נו נו נו (עם האצבע= גערה שלי, "פוי". ולמרות זאת ממשיכה לזרוק. אני בטוחה שהיא רעבה אז אני מורידה אותה מהכסא ואומרת שאם היא לא רוצה לאכול אז לא צריך. אח"כ אני מנסה שוב לתת לה תוך כדי משחק ולפעמים מצליחה חתיכה או שניים ושוב היא מתחילה להוציא עם הלשון כל מה שניכנס לה לפה וזה מוציא אותי מדעתי. מה שקרה אתמול בערב היה שהיא הייתה כ"כ רעבה (כנראה) שבשש בערב היינו אצל סבא וסבתא של אמיר וכשניסינו להניח אותה בכסא הבטיחות בדרך הבייתה היא התחילה לזרוק את עצמה ולהשתול וממש נכנסה לטרנס של צרחות והשתוללות שבחיים לא ראיתי אותה ככה.

. לא הצלחתי להרגיע אותה בשום דרך והסוף היה שעשינו זאת בכוח לצערי

וכשהגענו היא קיבלה בקבוק סימילאק ומייד נירדמה

... עוד משהו: בכלל על כל דבר שהיא לא מסכימה או לא משיגה היא משמיעה מעין צרחת זעם/מחאה שהופכת לבכי אם לא עושים מה שהיא רוצה או עוזבים אותה לנפשה במקרה שמנסים לעשות משהו לה. דוגמא: לקחת לה משהו מהיד כי צריך לעשות משהו אחר כמו ללכת לגן בבוקר וכדומה. מה עושים? לא רוצה שהיא תהפוך לעצבנית, יללנית, צרחנית על כל דבר. (יש לגיסתי ילדים כאלה ולפעמים זה בלתי נסבל).

 

[נועה 36]

זה נשמע לי כמו בדיקת גבולות

זה נשמע לי כאילו ליהי מנסה לבדוק את הגבולות שלה ושלכם. ובבדיקת גבולות, כמו בבדיקת גבולות - כל צד מנסה למצוא את הגבולות שלו ושל הצד השני. במקרה שלכם, ליהי, כנראה מנסה לגלות איפה נמצאים הגבולות. אז מה עושים בבדיקת גבולות? מעמידים את הגבול. את צריכה להראות לה, בנחישות ומתוך אמת פנימית, איפה עוברים הגבולות שלכם. איך עושים את זה? הרבה אורך רוח וסבלנות והרבה הבנה למצב שהיא נתונה בו, אבל תוך עמידה על שלך. קודם כל להילחם רק מלחמות שאת מאמינה בהם. אם יש מצבים שמבחינתך אפשר להזיז את הגבול - חבל על המלחמה. לא רק חבל, אלא שלהתחיל במאבק ולהפסיד בו יכול לגרור מלחמות נוספות בהמשך. כשאת מחליטה שזו מלחמה חשובה עבורך - עמדי על שלך. לא בצעקות ולא בכעס ולא מתוך מצוקה. את צריכה למצוא את אותו מקום בפנים שנותן לך את הבטחון שאת צודקת בהחלטה שלך וממנו להבהיר לך, בנחישות ומתוך אמת פנימית שעכשיו עושים כך ולא אחרת, או שהמעשה הזה לא מקובל עלייך ואת דורשת להפסיק אותו, וכדומה. לא להיבהל מצעקות ומאיומים. אם היא זורקת אוכל על הרצפה ומסרבת לאכול - תגידי לה שההתנהגות שלך לא מקובלת עלייך וככה לא מתנהגים אצלכם במשפחה ואם היא ממשיכה בכך, את מורידה אותה מהכסא. היא יכולה לאכול סימילאק תקופה כלשהי. זה לא נורא. בהתחלה היא לא תבין, אבל לאט לאט תלמד את החוק. במיוחד אם את אומרת שהיא בסך הכל כן אוהבת לאכול- היא תעדיף את האוכל על הבקבוק, עם הזמן. גם את הנוכחות שלה איתכם. באותו אופן תנהגי גם בנושאים האחרים. פשוט אל תסכימי להתנהגות הזו כי היא לא מקובלת. כבר סיפרתי פה פעם איך אפשרתי לאיתי לשכב על המדרכה, באמצע הרחוב ולהתנהג כמו ג'וק משוגע. ישבתי וחיכיתי שהוא יפסיק עם זה. אמרתי לו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, לא עוזבים אותו, אבל אנחנו לא מוכנים להתייחס אליו כל עוד הוא ממשיך להתנהג ככה. פשוט ישבנו שם. החצי, חמותי ואני וחיכינו. הזזנו עוברי אורח שלא ידרכו עליו וחיכינו. אחרי כמה דקות הוא הפסיק ולא חזר על זה לעולם. אם ליהי תדע שאת עקבית ושיש לך גבולות ממשיים עבורה, היא תירגע עם הזמן. להיפך - ילדים זקוקים לגבולות. זה מגדיר עבורם את העולם הגדול והמבלבל הזה ועוזר להם להסתגל לו ולהבין אותו. אני מאמינה שהיא תהיה ילדה רגועה יותר אם היא תדע שיש לה גבולות ושההורים שלה שומרים לה עליהם.

 

[מרב.]

אני חושבת שגם אני צריכה עיצות.

צביה, קודם כל, אני מזדהה עם מה שנועה כתבה. ועברנו גם את מה שהציעה, בנושא אוכל. לא בכזו קיצוניות כמו שליהי התנהגה, אבל בהחלט הורדתי את איתם מכסא האוכל. ועכשיו לשאלה שלי- כנראה ש*גם* אנחנו בגיל שנתיים (איתם? הילד העדין והרך שלי??). יש לנו קשיים לאחרונה בענייני לבוש. הוא מסרב לנעול נעליים (למרות שכבר נעל בעבר ואני יודעת שהן נוחות לו), ומסרב גם להתלבש (או יותר נכון- להיות מולבש). מכנסיים זה עוד ניחא, אבל חולצה- יוק. בעיקר קשה לי להלביש לו חולצות פוטר, אם כבר- אז רק אלו של המעבר, הדקות. אהבתי את העיצות שניתנו לליגו לגבי מאי- לתת לה לצאת מהבית עירומה או עם פיז'מה, אבל עכשיו נהיה קר, ואני לא חושבת שנפשית אוכל לתת לילד לצאת בחיתול מהבית, ואני גם לא לגמרי בטוחה שאיתם יבין את זה- כיוון שהוא לא מדבר ומביע את עצמו אני רואה קצת בעיה בכך. כשסרב לנעול נעליים בשבוע שעבר, פעם אחת אמרתי שאם הוא מסרב, אז אמא תצטרך לקחת אותו כמו ילד קטן, על הידיים, והוא לא יוכל ללכת, כמו ילד גדול. לא ממש "איום" מבחינתו. בפעם אחרת רציתי ללכת לעשות קנית ירקות ופירות שהוא אוהב מאוד, ושוב סירוב עיקש. אמרתי- אנחנו לא נלך עד שלא תנעל נעליים. ביג דיל. אז לא הלכנו (עשיתי הזמנה בטלפון..). עם הבגדים- אני מנסה להסיח את דעתו ולפעמים מפעילה כוח. אבל אני לא אוהבת את זה. בטח יש דרך אחרת. יש עיצות?

 

[טלי2]

אולי

לא יודעת אם זאת עיצה טובה, אבל אצלנו כששגיא מתעקש על משהו, ונניח שזה לא משהו מסוכן או פוגע, או משהו שממש צריך להתעקש עליו, אני מנסה להסביר למה זה חשוב, למשל בדוגמא שנתת (לנו אין בעיה עם זה עדיין אבל אם הייתי צריכה לחשוב אז) להסביר שעכשיו חורף בחוץ, לפתוח חלון, להראות שיש רוח, להראות שכולם לובשים משהו ארוך- אבא ואמא, סבתא וכולי..אם זה לא עוזר אולי הייתי בפעם אחרת משתמשת במשחק- אם יש דובי או בובה הייתי שואלת- אולי הדובי רוצה לנעול את הנעליים של איתם , או רוצה ללבוש את החולצה, מנסה ממש להלביש לו, לנעול לו (לדובי), לפעמים כאן יצר הרכושנות עובד ושגיא לפחות רוצה גם (זה היה כך אצלנו עם מברשת השיניים), ולתת חיזוק כמובן על שיתוף הפעולה, אבל לא חיזוק גדול מדי שישתמע כאילו את מתפלאה בכלל שהוא הסכים, כי אז זה עשוי דווקא לעורר התנגדות. השאלה- כמה את מוכנה להיות סבלנית וסובלנית לתופעה. יש דברים שבהם אין ברירה וצריך לשים את הגבול בלי משחקים, יש דברים שמהם אפשר להתעלם, ועצם ההתעלמות מעבירה את התופעה, ויש דברים שניתן לדעתי לשחק בהם, וכך למנוע מאבקים מיותרים.

 

[חנה של ליאור]

אני יצאתי עם שיר החוצה

היא היתה לבושה רק עם חיתול ובחוץ היתה סערה. כשהיא הרגישה שקר לה היא הסכימה להתלבש. אני חושבת שחשוב להלביש את הדרדקים היטב במזג אויר קר, אבל שתי דקות בחוץ לא יזיקו לבריאות ויועילו להבנה. זה היה בשנה שעברה. השנה לא נזקקתי לשכנועים מיוחדים.

 

[עמית@]

אצל תמר מה שעובד הוא לשנות מקום

הלבשה, על השידה שלה היא לא מוכנה בשום פנים ואופן (כי אז היא רוצה לבחור בעצמה בגדים, וזה יכול לקחת יום שלם של בכי) אז אני לוקחת אותה לסלון, או לחדר שלנו ושם מלבישה. אבל אני לא יודעת אם זה יעבוד על איתם, אבל נסי שינוי אווירה תוך כדי הלבשה..

 

[נועה 36]

../images/Emo45.gif מסכימה עם טלי2

אני חושבת שטלי הגדירה את זה מצוין: יש דברים שבהם אין ברירה וצריך לשים את הגבול בלי משחקים. יש דברים שמהם אפשר להתעלם, ועצם ההתעלמות מעבירה את התופעה. ויש דברים שניתן לדעתי לשחק בהם, וכך למנוע מאבקים מיותרים. את צריכה להחליט, בכל סיטואציה, לאילו מהקטגוריות ה"מאבק" של איתם שייך, מבחינתך. אם חשוב לך שאיתם יצא מהבית לבוש - הוא צריך לצאת מהבית לבוש. אין על כך עוררין. ואם איתם מנסה לבדוק איתך את הגבולות בסוגיה הזו, צריך להיות לו מאד ברור שזה לא ילך לו ושאת מתכוונת שהוא יתלבש. גם אם זה כרוך, בהתחלה, בהפעלת כוח וזה מנוגד לציפיות שלנו מעצמנו כהורים, לפעמים פשוט אין ברירה. לטעמי, מאד מאד חשוב שילד ידע שיש גבולות. איתם הוא לא מאי, הוא צעיר יותר וסביר להניח שפחות איכפת לו מתגובות הסביבה. הוא גם לא מדבר ולא מסביר את עצמו ולא בטוח כמה הוא מבין את ההסברים ולכן, השיטות שעובדות עם מאי, לא בהכרח עובדות איתו. אפשר לעשות מה שחנה הציעה - להוציא אותו לכמה דקות החוצה בכדי שירגיש שקר ואז הוא יסכים ללבוש פוטר, אבל אם זה לא עובד - את פשוט צריכה להלביש אותו למרות המחאות. בסופו של דבר, אחרי כמה פעמים, כשהוא יבין שאת רצינית, הוא ייכנע. גם לילדים אין כוחות למאבקים מיותרים וגם הם בוחרים את המלחמות שלהם בקפידה. אבל כמו שכבר כתבתי, זה חייב להיות מלווה בשכנוע עמוק שלך שהמלחמה צודקת ונכונה משום שהילדים קולטים, בחושים המחודדים שלהם, מתי אנחנו, ההורים, באמת מתכוונים. אם הנושא הספציפי אינו מצדיק מאבק, את יכולה לנסות לפתור את הבעיה על ידי משחקים, הסחות דעת, משא ומתן וכדומה (מצטערת שאין לי עצות קונקרטיות, אבל ימי המאבקים הללו עם איתי חלפו מזמן ואני כבר לא זוכרת את כל הטריקים הקטנים שהשתמשנו בהם אז)

 

[מרב של ערן]

בנושא הבגדים גם לנו היתה בעיה

במעבר בין הקיץ לחורף. כל דבר היה 'לא נוח' ו'כואב'. עם הנעליים לשמחתי לא היתה בעיה, אבל אם היתה, הייתי מוצאת מה כן נוח לו לנעול (סנדלים? יחף?) ונותנת לו לצאת כך החוצה. אני בטוחה שאחרי התנסות אחת הוא ירוץ ויבקש את נעלי החורף. אותו הדבר עם הבגדים. לא רוצה? לא צריך. פעם אחת ויחידה הפעלתי כוח, ורק בגלל שזה היה אחרי שסוף סוף הבריא ממחלה ארוכה. אבל אם לא? שילך ערום...

 

[מרב.]

אני צריכה לגייס אומץ לתת לו לצאת

חצי עירום החוצה ביום סערה... לענין הנעליים נמצא פיתרון, אולי קצר מועד, אבל בינתיים עבד- לקשט את הנעליים במדבקות. והבוקר ההתלבשות נעשתה צמוד ביחד עם אמא אבא, כשאנחנו מפרטים מה אנחנו לובשים, ואיתם ישר טופח על חזהו כאומר "גם אני!" (ואני מסננת לאבי- אל תלבש עוד את החולצה! חכה!), אז זה עבר בסדר. נראה מה יהיה בהמשך...

 

[נגה של הכוכבים]

עונה לך על קצה המזלג - קצרה בזמן

אוכל הרבה פעמים הוא מוקד למשחקי כוח ולבדיקת גבולות. הגישה של השיטה של יערה שמוכיחה את עצמה היא כזאת: הורה אחראי על הגשת האוכל הילד על הכמות ובחירה מה לאכול ממה שמוגש או אפילו לא לאכול לשים את האוכל על המגש של הכיסא, לא על צלחת כך שיש חפצים לעורר מהומות או לזרוק למטה. אם היא בוחרת להאכיל את הכלבה או לזרוק את האוכל לתת לה - זאת דרך ליצור איתך דיאלוג אם היא תבין שהיא לא משיגה צומת לב (אפילו שלילית) יש סיכוי שהיא תפסיק עם זה. לא להפוך את זמן האוכל או נסיון לשכנע אותה לאכול על ידי משחקים או סיפורים אחרים - הקניית הרגלי אכילה. היא צועקת בוכה לא רוצה לאכול להוריד מהכסא להניח על הרצפה או על הידים (אבל שלא תרגיש שזה פרס או לשעשע אותה) אחרי מס' דקות להושיב שוב ולנסות לתת לה לאכול ואם לא שלא תאכל וצריך הרבה הרבה סבלנות ולא להשבר

גדול

 

[ורד של גל]

מזדהה מאוד...

גם לנו זה קורה, המון ובדרגות שונות בכל תקופה. אני בטוחה שאני צריכה עצות בעצמי, אבל בכל זאת יש לי גם כמה עצות ודוגמאות: * להגיד פעם אחת "לא", לא עשרים פעם, ואז פשוט להתרחק מהמקום. לא בכעס, אלא פשוט לומר משהו כמו זה לא נעים לי כך, ולהתרחק. ברגע שהלך הקהל, אז הרבה פחות נעים להיות על הבמה. אני ממש משתדלת לא לרכז יחס סביב התנהגות כזו וכדי ללמד אותה להנות מהתנהגות נעימה וחיובית, אני משתדלת דווקא לרכז תשומת לב כשהיא משחקת יפה, כשהיא מעסיקה את עצמה וכשהיא אוכלת יפה עם הכפית. *אני מתייחסת לתשובה בכלליות, כי בכל פעם זה בא לידי ביטוי בדרך אחרת וחשוב לזכור את העקרון. לא לכעוס, להסביר פעם אחת ובשקט להמשיך מה לעשות אם זה דחוף כמו לקשור את חגורת הבטיחות. לפעמיים ולעיתים רחוקות אני משתמשת קצת בכוח, אבל ממש באופציה אחרונה, אני לא אוהבת את זה. זה גורם לי הרגשה רעה וממש לא מתיישב עם עצמי. גם אנחנו חווינו את ההתנגדות להתיישב בכסא,זה קרה לנו כמה פעמים ומתי שהוא, בלי ששמנו לב, זה פשוט נעלם.

*יש מקרים שממש קשה לי, כשהיא מסרבת להיכנס לאמבטיה, מסרבת לחפוף ("לא צריך, זה נקי", סוף ציטוט) ומסרבת לצאת. כשהיא מסרבת להיכנס אני פשוט הולכת לאמבטיה, עד שהיא מגיעה. לפעמיים זה ממש מתיש, אין מה לומר. במהלך החפיפה, לצערי, הרבה פעמיים היא בוכה. ואני מקווה לחדש את ההליכה לבריכה, כי נראה לי שהבעיה צצה מאז שהפסקנו ללכת לבריכה. ובקשר ללצאת מהאמבטיה. אני אומרת לה בקול הכי רגוע שאני מצליחה לגייס, שאם היא לא רוצה לצאת, אני הולכת ושתקרא לי כשהיא תרצה לצאת. אני כמובן לא הולכת, אלא מתחבאת מאחורי הדלת ומציצה, ובד"כ זה עובד כמו קסם. *כמו העצה החכמה שנעה36 כתבה ל, אין - להיות בטוחה בעצמך ולהקרין את זה החוצה. זה מאוד קשה, אבל זו חלק מהסמכות שאנו מקרינים והילדים קולטים את זה, אין מה לעשות. לכן, צריך לבחור על מה להתעקש ועל מה לא, ולחשוב שאם נוותר עכשיו על העקרונות שלנו, א"כ זה יהיה הרבה יותר קשה.

 

[מיכל ק-ש]

את נושא האוכל מכירה מקרוב

אופק נהייתה מאוד בררנית באוכל. את הדברים שהיא אוהבת היא אוכלת יפה, אבל לא מוכנה לנסות דברים חדשים וגם דברים שאהבה בעבר. מגוון המזונות שהיא מוכנה לאכול הצטמצם מאוד. יש ימים שבהם היא אוכלת כמויות מרשימות ויש ימים (כמו אתמול למשל) שאני לא מבינה איך היא לא מתעלפת מרעב. אתמול בערב הייתי בטוחה שאחרי שכמעט לא אכלה כלום כל היום היא תתנפל על האוכל והיא בעצמה גם דרשה לאכול, אבל אז היא קיבלה את הצלחת ובעיקר עסקה בלשחק עם האוכל ולזרוק אותו. לאחרונה, כשאני קולטת שהיא סתם משחקת עם האוכל, אני מתגברת על היצר הפולני של להאכיל ולוקחת לה את הצלחת. אני אומרת לה שאני שמה את הצלחת במקום רחוק ממנה כי היא רק זורקת את האוכל ואני לא מרשה לעשות את זה ושאם היא תרצה לאכול שתבקש ותקבל. אני לא מנסה להאכיל אותה (והאמת שגם אם אנסה, לא אצליח, היא לא מוכנה שיאכילו אותה) והחלטתי שאני לא נלחמת בזה. בימים כאלה אני שמחה שהיא עוד שותה מבקבוק...

 

[עמית@]

היא בהחלט תהפוך לכזו וזה גם יעבור

לה, כמו שרוב הילדים בשלב זה או אחר צווחים ומשתוללים ומתרגזים על דברים בלתי הגיוניים בעליל, אפילו כשכל חוש בגופך קורא לך להטיח בהם שהם "לא מתנהגים בהיגיון".. ההיגיון שלהם כנראה שונה. תראי, יש דברים שהם באמת "לא" מוחלט, ויש דברים שאפשר לתת להם קצת חבל, אם תמר זורקת אוכל אני מאפשרת לה לנסות לאכול במקום אחר, נניח ליד השולחן הרגיל שלנו, או אפילו על הרצפה עם קערה מולה, לרוב כשהיא לא רעבה היא פשוט מבקשת לצאת. אבל חשוב מאוד להגדיר לליהי מה*כן* ומה *לא* אצלכם, אחרת היא באמת תתבלבל, ומפה בדרך לצווחות ולבלאגן מהירה מאוד.

 

[ronylew]

מוכר מאוד

בימים אלו ממש כל מה שמעסיק אותנו זה החוסר רצון של שחר להתלבש, הצעקות הקטנטנות שלה בגלל זה וגם משחקים עם האוכל אבל דבר אחד ברור שאם הכל היה מושלם היה לנו מאוד משעמם אז כנראה שהקטנטנים רוצים ל"בדר" אותנו אחה"צ וזה מצליח להם יופי. החלטתי שאני מפסיקה להילחם חוץ מנושא הבגדים כי בבוקר צריך ללכת לגן , בנוגע לאוכל אני פורשת שקית ענקית מתחת לכסא וכשהיא מסיימת את כל העיסוקים שלה היא מגישה לי את הצלחת ואומרת תודה

 

[סאני המצליחה]

אצלינו לא צריך שקית ../images/Emo8.gif יש ../images/Emo107.gif

שכבר דואגת לשאוב הכל.

 

[חנה של ליאור]

הכי חשוב לא להראות לה שזה מרגיז

אותך כי היא מנסה לראות עד איפה אפשר למתוח את החבל ובודקת אותך. אני מציעה לך לתת לה כמות קטנה של אוכל. אוכלת? נהדר. תני לה עוד. זורקת? תורידי אותה מהכסא ותני לה לשחק תוך כדי שאת אומרת לה "אני רואה שאת לא רעבה. אם תרצי לאכול עוד אני אתן לך". אחרי זמן מה אני מציעה להציע לה אוכל אבל לא תוך כדי משחק אלא על הכסא שלה שוב. אני חושבת שהגערות שלך רק גורמות לה שעשוע והיא מחקה אותך וממשיכה בשלה. אני הייתי עוטה על עצמי את הפרצוף האדיש ביותר שיש לי ופשוט מרחיקה אותה מהאוכל כשהיא מתחילה את המשחק. אצלינו העניין הסתיים תוך כמה ימים.

 

[לבנה123]

בדיוק מה שחשבתי לכתוב.

מסכימה עם כל מילה

 

[מיכל @]

זו תקופה

ובמשך תקופה באמת לא יקרה לה כלום אם היא תשלים ארוחות מסויימות בסימילאק. מה שחשוב הוא שהאוכל לא יהפוך לעניין גדול. זה שאח"כ את נותנת לה לאכול תוך כדי משחק זה גרוע מאוד בעיני. צריך להיזהר מאוד לא לדרוך על הקו הדק שבין לתת להם אוכל כשהם לא רוצים לבין ליצור הפרעות אכילה.

לגבי הזריקות - אני בזמנו החלטתי שמי שזורק כנראה לא רעב, ואחרי הזריקה הראשונה הייתי אומרת לו "כנראה שאתה לא רעב" ומורידה מהשולחן. זה לחלוטין עניין של חינוך ובדיקת גבולות, ואף ילד עוד לא גווע מרעב מלהפסיד ארוחה או שתיים.

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

לגבי האוכל

זה חלק מההתפתחות וזה סוג של התנסות חוויתית, ולכן כן חשוב לאפשר להתלכלך עם האוכל, כולל להפוך את הצלחת, ולזרוק למטה (ואצלנו אין כלב שילקט את מה שנזרק...). היתה כתבה על זה במעריב לא מזמן, היא אצל אבא של הכפתור במשרד עכשו, אם הוא לא זרק את זה אני אבקש ממנו לסרוק. בכל מקרה זה מעיד, בין היתר, על ילד סקרן.

 

[חנה של ליאור]

נכון, אבל...

אפשר לתת לילד לנסות לזרוק חפצים אחרים, לאו דווקא מכסא האוכל. מי שמאוד חשוב לה שלא ישחקו עם אוכל, יכולה להרשות לעצמה למנוע את זה בלי להרגיש שהתפתחותו של הילד תפגם. אני לא ממש פדנטית ואצלינו לא מקפידים על אוכל אך ורק ליד שולחן ובכל זאת, כששיר התחילה את משחקי האוכל שלה ומרחה את עצמה ואת כל הסביבה חשבתי שזה לא מקובל עלי והפסקתי את הארוחה. היו לה עוד המון הזדמנויות למרוח את עצמה בחול, בבוץ, בצבעי ידיים ובסבון ולזרוק משחקים לכל רוח.