../images/Emo67.gifהמשבר הגיע
הלילה אמא צעקה. התעוררה מבועתת איפה היא? הרגעתי אותה והיא חזרה לישון. היום אמא נ שארה בבית כי הגיעה אחות לבדוק את פצעי הלחץ. אני נאלצתי ללכת לפיזיותרפיה ( מצב הברך שנפצעתי בתאונה החמיר ) האחות היתה בשוק ממצב הרגל ומהפצעי לחץ בעכוז. היא העבירה את התיק של אמא ליחידה לטיפול בבית להמשך מעקב וטיפול. אחרי האופוריה של אתמול היום אמא היתה בדאון, ברחו לה מילים כשדיברה. בעיצה של רופאת המשפחה החזרתי לאמא כדור של סכרת שהרופאה בבית אבות הורידה כי הסוכר לא מאוזן. אמא ישבה לידי ואני עבדתי מהבית. לפתע ריח גדולים התפשט בבית. אמא סירבה ללכת להחליף. לא עזר לי כל התחינות. לפחות הסכימה לשתות קולה להרגעה. היא לא היתה מסוגלת לאכול בצהרים ולבסוף הסכימה ללכת למיטה. תוך דקותיים התלכלכה המיטה כולה והמצעים הנקיים נמרחו. אמא השתוללה ונלחמה איתי. ביקשתי שתסים ידיים על החזה כדי שאוכל לנקות והיא שמה, פתאום שלחה יד ונגעה בשלשול, וכשצעקתי לא, היא נבהלה והחזירה את היד על הגופיה שכמובן התלכלכה. כעבור כמה דקות כל החדר היה לא נקי. אני איבדתי עשרונות ובכיתי, לבושתי צעקתי " נמאס לי מהחיים חבל שהתעוררתי מהניתוח" זה גרם לאמא בילבול והיא החלה לצעוק " איפה אני? מה עושים לי" נאלצתי להסיר ממנה את הטיטול כשאני מניחה לה לחבק אותי עם היותה לא נקיה. ניקיתי ובכיתי. עד שנרגעתי. ואז דיברתי אליה רכות, הבאתי קערת מים חמימים עם סבון ריחני ושטפתי אותה. אולי המגע הנעים של המים, אולי הקול הרך והמפייס, הרגיעו אותה והיא נענתה לי ונתנה לי להחליף סדינית תחתיה, לנגבה ולהלבישה נקי ואז נרדמה עם חיוך. אני מיהרתי לפח והפעלתי מכונת כביסה, ואז ישבתי על הספה. תשושה ומובסת. אני יודעת שזה היה צפוי, ואני יודעת שזה לא מקרה חד פעמי, ושצפויים לי ימים קשים כאלה. מה ששבר את ליבי היו המילים הקשות שאמרתי בבכי. אמא שכחה מזמן ואני לא. הם רודפות אותי כעדת כלבי ציד אחר השועל. ובכל זאת, וגם ברגע השפל הזה, של אמא ושלי, אני יודעת שעשיתי צעד נכון כשהחזרתי את אמא הביתה. ושלמרות הרגעים הקשים האלה מקומה בבית שלה.
הלילה אמא צעקה. התעוררה מבועתת איפה היא? הרגעתי אותה והיא חזרה לישון. היום אמא נ שארה בבית כי הגיעה אחות לבדוק את פצעי הלחץ. אני נאלצתי ללכת לפיזיותרפיה ( מצב הברך שנפצעתי בתאונה החמיר ) האחות היתה בשוק ממצב הרגל ומהפצעי לחץ בעכוז. היא העבירה את התיק של אמא ליחידה לטיפול בבית להמשך מעקב וטיפול. אחרי האופוריה של אתמול היום אמא היתה בדאון, ברחו לה מילים כשדיברה. בעיצה של רופאת המשפחה החזרתי לאמא כדור של סכרת שהרופאה בבית אבות הורידה כי הסוכר לא מאוזן. אמא ישבה לידי ואני עבדתי מהבית. לפתע ריח גדולים התפשט בבית. אמא סירבה ללכת להחליף. לא עזר לי כל התחינות. לפחות הסכימה לשתות קולה להרגעה. היא לא היתה מסוגלת לאכול בצהרים ולבסוף הסכימה ללכת למיטה. תוך דקותיים התלכלכה המיטה כולה והמצעים הנקיים נמרחו. אמא השתוללה ונלחמה איתי. ביקשתי שתסים ידיים על החזה כדי שאוכל לנקות והיא שמה, פתאום שלחה יד ונגעה בשלשול, וכשצעקתי לא, היא נבהלה והחזירה את היד על הגופיה שכמובן התלכלכה. כעבור כמה דקות כל החדר היה לא נקי. אני איבדתי עשרונות ובכיתי, לבושתי צעקתי " נמאס לי מהחיים חבל שהתעוררתי מהניתוח" זה גרם לאמא בילבול והיא החלה לצעוק " איפה אני? מה עושים לי" נאלצתי להסיר ממנה את הטיטול כשאני מניחה לה לחבק אותי עם היותה לא נקיה. ניקיתי ובכיתי. עד שנרגעתי. ואז דיברתי אליה רכות, הבאתי קערת מים חמימים עם סבון ריחני ושטפתי אותה. אולי המגע הנעים של המים, אולי הקול הרך והמפייס, הרגיעו אותה והיא נענתה לי ונתנה לי להחליף סדינית תחתיה, לנגבה ולהלבישה נקי ואז נרדמה עם חיוך. אני מיהרתי לפח והפעלתי מכונת כביסה, ואז ישבתי על הספה. תשושה ומובסת. אני יודעת שזה היה צפוי, ואני יודעת שזה לא מקרה חד פעמי, ושצפויים לי ימים קשים כאלה. מה ששבר את ליבי היו המילים הקשות שאמרתי בבכי. אמא שכחה מזמן ואני לא. הם רודפות אותי כעדת כלבי ציד אחר השועל. ובכל זאת, וגם ברגע השפל הזה, של אמא ושלי, אני יודעת שעשיתי צעד נכון כשהחזרתי את אמא הביתה. ושלמרות הרגעים הקשים האלה מקומה בבית שלה.