../images/Emo63.gif

א דִּרְשׁוּ יְהוָה, בְּהִמָּצְאוֹ; קְרָאֻהוּ, בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי--נְאֻם, יְהוָה. ט כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ--כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב--כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ, וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ; וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ, וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם: כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. יב כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף. יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תחת (וְתַחַת) הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת. {פ} א כֹּה אָמַר יְהוָה, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה: כִּי-קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע. {ס} ג וְאַל-יֹאמַר בֶּן-הַנֵּכָר, הַנִּלְוָה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה, מֵעַל עַמּוֹ; וְאַל-יֹאמַר הַסָּרִיס, הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. {פ} ד כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. {ס} ו וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל-יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת-שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים--כָּל-שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים. ח נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו, לְנִקְבָּצָיו.
 
ובהרחבה (ע"פ דעת מקרא)

פרשה זו פותחת את הקובץ השני של נחמות ישעיהו והיא כוללת קריאה לתשובה והבטחת ישועה לישראל ולכל העמים. היא פותחת בהכרזה כי באה העת היפה לבקש את ה' ולשוב אליו, כי הוא קרוב ומרבה לסלוח. עקר כוונת הדברים היא לעת הרצון, שבאה אחר שמלאו הימים שנזרו על ישראל להיות בגלות בבל. ולדורות יש כאן אזהרה לקרוא אל ה' בכל לב ולשוב אליו באמת. בהמשך מבואר עוד שדרכי ה' נשגבות ממחשבות בני האדם ומושגיהם. זה רומז גם לעניין התשובה (שאין דרך בני אדם לסלוח), וגם לעניין דרכי הגאולה. פעולות ה' להביא את הגאולה הן הרי נסתרות מעיני בני אדם. לאחר הבטחת הקב"ה עלינו בכל זאת לעמול ע"מ להביא את הגאולה, כמו שלאחר הגשם צריך האדם לזרוע. הנבואה קוראת לכל בני האדם - ולא רק ליהודים - ומבטיחה להם שישועת ה' קרובה, וקוראת לכל בני האדם לקבל עליהם עבודת ה' וקיום מצוותיו. ובסיום - בית ה' הוא בית תפילה לכל העמים ובני ישראל יקבצו מכל הגויים. כאשר בני האדם שבים אל ה' - ה' מקבץ אותם אליו.
 
רבי שמעון בר יוחאי

בספר הזוהר כותב לכשבני ישראל יקימו מלכות חדשה בירושלים יצאו בני ישמעאל למלחמה עליהם בשלבים ולא יוכלו להם עד שיצרפו אליהם את כל עמי העולם וכולם יבואו להלחם על ירושלים וכל הנותר בציון קדוש יאמר לו הוגש לכם מלפני 2000 שנה
 
יצויין כי ספר הזוהר נחתם בשנת

1291 למניינם ע"י ר' יצחק דה-ליאון. הוגש מלפני 800 שנה
 
למעלה