../images/Emo63.gif פרשת ראה
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה..." השפת אמת נותן פירוש נרחב לדברים אלו: הפסוק הראשון של הפרשה פותח במילים המתמצתות והמכילות סודות חיים. ערבות מואב,ממש לא רחוק מהכניסה לא"י,משה עומד למול העם ונושא לפניהם דברי פרידה,כעין צוואה לעתיד. הוא סוקר את הדברים שעברו עד כה ובהמשך יפרט להם את האתגרים,החובות וכל שאר הדברים העומדים בפני העם שמסיים את שנות הנדודים במדבר ונכנס לארצו,לחיות על אדמתו,על נחלתו... ממש בין לבין הוא יוצר מעבר ע"י דברים על כוחות האדם,על בחירות חייו,על הקשר בינו ובין אלוקיו. בין הכלל והפרט,סודות של תיקון והתחדשות.על טוב ורע,חיים ומוות. וכמובן אזכור הברית שקיימת בין עם ואלוהיו אל מול החיים. ראה בלשון יחיד-הוא קורא כמעט מצווה להתבוננות. האבן עזרא מפרש:"ראה - לכל אחד ידבר". לכל אדם ואדם יש את הזכות ואת החובה להשתמש בכוח הראיה שבו,לראות את החיים ולשמוע את מה שהם מזמינים. זו קריאה לעשייה-לבחירה. הרב הירש מפרש: "ראה-זו לא תורה שיש לקבל אותה על סמך מהימנותו של אחר, אלא על יסוד כל הדברים שראית אתה בעיניך...". כאן בעצם נמסרת אחריות גדולה לכל אדם כיחיד,בחובת התבוננות בעולם ומתוכו לבחור את הדרך. אנכי המילה אנכי מזכירה את משה שמפרט שוב את עשרת הדברות ששמעו במעמד הר סיני: "אנכי ה' אלוקיך.." וגו' המילה אנוכי היא כעין מילת קוד לברית,מן תזכורת למהלך ממנו באנו- ממהות של עבדות למעמד שבו הפכנו לעם מול אלוקים,מקבלי תורה לחיים. היא מילת הגילוי של הקב"ה לעם והדרישה שלו לקשר יחידני-אין מקום לאלוקים אחרים. זהו הקשר הראשוני של האלוקים והעם ממנו נובע תפיסת חיים שלימה, ועל זה יצווה את העם בהיכנסו לארץ-איבוד את כל סוגי האלוקים האחרים הקיימים בארץ. במדבר הייתה תלות,הקשר היה ברור ומשהו עלול להשתנות עם הכניסה לארץ. האנכי מזכיר לעם את מה שהיה "שם". בלשון השפת אמת: "אנכי-היא התורה". נתן לפניכם הרבי מקוצק אומר: "פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לפניכם"-מדוע??? אלא שלתת-נותנים לכל במידה שווה,אבל לראות-רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא,כך רואה הוא.." המעבר מלשון יחיד ללשון רבים,מחדד את הנוכחות והתמונה הכפולה שבה יחידים וציבור קשורים זה בזה ומהווים אלו את אלו. בו-זמנית מתקיימת קריאה לכל הציבור,שהיא קריאה גם אישית-פרטית לכל אחד שבתוכו- לבחור,לעשות ולהשפיע על עולמו. היחיד בה נתפס כחלק מן הכלל ומושפע ממנו וחוזר חלילה. שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה" הבחירה בדרך ניתנת כסוג של מתנה.נפרשת ומונחת ליחידים ולציבור בלשון שווה. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כפי שלימדנו חז"ל באבות: "הַכּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, וְהַכּל לְפִי רב הַמַּעֲשֶׂה" היום כאן,עכשיו,ברגע זה,בכל יום. המילה "היום" טומנת בתוכה את יכולת ההתחדשות המצויה תמיד בתהליך הבחירה. את האפשרות הקיימת לבחור את הדרך,המעשה,האמירה שלנו. לשנות,לתקן כל יום מחדש. ר' לוי יצחק מברדיצ'וב אומר: "הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים... כפי שאמרו חז"ל:'היום'-בכל יום יהיו בעיניך כחדשים,רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש". ברכה וקללה את הברכה והקללה אנו רואים כתמונה משתנה. לפתע,עולות וצצות מתוך הפסוקים שתי דרכים נפרדות,ברורות,רק צריך לבחור בנכונה כמובן. הרמב"ן מפרש את הפסוק:"פירושו,כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם "לפניכם"-שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות, והקללה אם לא תקיימו אותן...". ההבחנה כל כך ברורה עד שיש גם לכאורה סימון של מקום גיאוגרפי לכל אחת מהן. עם הכניסה לארץ מצווים ישראל לקיים טקס ובו לקרוא את הברכות על הר גריזים ואת הקללות על הר עיבל. ואם יש ספק אז בהמשך ניתנת המלצה-ציווי במי מהדרכים יש לבחור: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.. הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" אם זה כל כך ברור,אז מה לא ברור??? פשוט,בוחרים בטוב,לא??? כנראה שלא,כי עולה כאן התיאור של דרך חיים מעט אחרת,מורכבת,השזורה ברכה וקללה אחוזים זה בזה. עם יכולת השתנות ביניהם,עם יכולת הפיכת קללה לברכה ולהיפך וייתכן בלי יכולת אמיתית להפריד ביניהן לגמרי. הראיי'ה לא תמיד כה בהירה.אז הבחירה כבר הופכת להיות קשה יותר. כך מתאר המדרש במדרש תנחומא על הפרשה: "משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים,אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם,שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא,הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה מפרש לבנ"י ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המוות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך." הדרכים המתוארות במדרש אינן כה בהירות,הן משתנות,ההתחלה אינה מעידה על הסוף. נדרשת התבוננות,הקשבה ובחירה.לעיתים בניגוד למציאות הגלויה. בהמשך לתפיסה זו בספר קדושה הלוי מועלה השאלה: "לכאורה יקשה למה נאמר ברכה וקללה יחד???"-מדוע הברכה והקללה מופיעות בתחילה בצמידות,מוצגות כדבר אחד. ולא כפי שבפסוקים שלאחר מכן המפורטות כשתי אפשרויות נפרדות??? ועל כך הוא עונה:התהליך הפנימי של עבודת האדם אל מול הק-ל,נעשה בשתיהן ממש. הן ע"י בחינת ה'ברכה'-שהיא ההתמלאות,החיבור,הרחבת הטוב והשפע בין עולמות, ואינה נפרדת מבחינת ה'קללה'- חווית הריקות,החיסרון והחידלון שקוראת להתמלאות מחדש וחוזר חלילה." ומכאן למדו חז"ל: "הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וזה שנאמר "נותן לפניכם.. ברכה וקללה" שגם אם הקללה ביד האדם יכול הוא בבחירתו להופכו לברכה. שהכול בבחירת האדם.
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה..." השפת אמת נותן פירוש נרחב לדברים אלו: הפסוק הראשון של הפרשה פותח במילים המתמצתות והמכילות סודות חיים. ערבות מואב,ממש לא רחוק מהכניסה לא"י,משה עומד למול העם ונושא לפניהם דברי פרידה,כעין צוואה לעתיד. הוא סוקר את הדברים שעברו עד כה ובהמשך יפרט להם את האתגרים,החובות וכל שאר הדברים העומדים בפני העם שמסיים את שנות הנדודים במדבר ונכנס לארצו,לחיות על אדמתו,על נחלתו... ממש בין לבין הוא יוצר מעבר ע"י דברים על כוחות האדם,על בחירות חייו,על הקשר בינו ובין אלוקיו. בין הכלל והפרט,סודות של תיקון והתחדשות.על טוב ורע,חיים ומוות. וכמובן אזכור הברית שקיימת בין עם ואלוהיו אל מול החיים. ראה בלשון יחיד-הוא קורא כמעט מצווה להתבוננות. האבן עזרא מפרש:"ראה - לכל אחד ידבר". לכל אדם ואדם יש את הזכות ואת החובה להשתמש בכוח הראיה שבו,לראות את החיים ולשמוע את מה שהם מזמינים. זו קריאה לעשייה-לבחירה. הרב הירש מפרש: "ראה-זו לא תורה שיש לקבל אותה על סמך מהימנותו של אחר, אלא על יסוד כל הדברים שראית אתה בעיניך...". כאן בעצם נמסרת אחריות גדולה לכל אדם כיחיד,בחובת התבוננות בעולם ומתוכו לבחור את הדרך. אנכי המילה אנכי מזכירה את משה שמפרט שוב את עשרת הדברות ששמעו במעמד הר סיני: "אנכי ה' אלוקיך.." וגו' המילה אנוכי היא כעין מילת קוד לברית,מן תזכורת למהלך ממנו באנו- ממהות של עבדות למעמד שבו הפכנו לעם מול אלוקים,מקבלי תורה לחיים. היא מילת הגילוי של הקב"ה לעם והדרישה שלו לקשר יחידני-אין מקום לאלוקים אחרים. זהו הקשר הראשוני של האלוקים והעם ממנו נובע תפיסת חיים שלימה, ועל זה יצווה את העם בהיכנסו לארץ-איבוד את כל סוגי האלוקים האחרים הקיימים בארץ. במדבר הייתה תלות,הקשר היה ברור ומשהו עלול להשתנות עם הכניסה לארץ. האנכי מזכיר לעם את מה שהיה "שם". בלשון השפת אמת: "אנכי-היא התורה". נתן לפניכם הרבי מקוצק אומר: "פתח הכתוב בלשון יחיד: "ראה" ועבר מיד ללשון רבים: "לפניכם"-מדוע??? אלא שלתת-נותנים לכל במידה שווה,אבל לראות-רואה כל אחד באופן אחר. אדם כמות שהוא,כך רואה הוא.." המעבר מלשון יחיד ללשון רבים,מחדד את הנוכחות והתמונה הכפולה שבה יחידים וציבור קשורים זה בזה ומהווים אלו את אלו. בו-זמנית מתקיימת קריאה לכל הציבור,שהיא קריאה גם אישית-פרטית לכל אחד שבתוכו- לבחור,לעשות ולהשפיע על עולמו. היחיד בה נתפס כחלק מן הכלל ומושפע ממנו וחוזר חלילה. שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה" הבחירה בדרך ניתנת כסוג של מתנה.נפרשת ומונחת ליחידים ולציבור בלשון שווה. כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כפי שלימדנו חז"ל באבות: "הַכּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, וְהַכּל לְפִי רב הַמַּעֲשֶׂה" היום כאן,עכשיו,ברגע זה,בכל יום. המילה "היום" טומנת בתוכה את יכולת ההתחדשות המצויה תמיד בתהליך הבחירה. את האפשרות הקיימת לבחור את הדרך,המעשה,האמירה שלנו. לשנות,לתקן כל יום מחדש. ר' לוי יצחק מברדיצ'וב אומר: "הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. יתברך נותן בכל יום בהירות חדש ומשפיע חסדים חדשים... כפי שאמרו חז"ל:'היום'-בכל יום יהיו בעיניך כחדשים,רצה לומר בכל יום תקבל ברכה וחסד חדש". ברכה וקללה את הברכה והקללה אנו רואים כתמונה משתנה. לפתע,עולות וצצות מתוך הפסוקים שתי דרכים נפרדות,ברורות,רק צריך לבחור בנכונה כמובן. הרמב"ן מפרש את הפסוק:"פירושו,כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה וטעם "לפניכם"-שתבררו לכם מהן מה שתרצו ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות, והקללה אם לא תקיימו אותן...". ההבחנה כל כך ברורה עד שיש גם לכאורה סימון של מקום גיאוגרפי לכל אחת מהן. עם הכניסה לארץ מצווים ישראל לקיים טקס ובו לקרוא את הברכות על הר גריזים ואת הקללות על הר עיבל. ואם יש ספק אז בהמשך ניתנת המלצה-ציווי במי מהדרכים יש לבחור: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.. הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" אם זה כל כך ברור,אז מה לא ברור??? פשוט,בוחרים בטוב,לא??? כנראה שלא,כי עולה כאן התיאור של דרך חיים מעט אחרת,מורכבת,השזורה ברכה וקללה אחוזים זה בזה. עם יכולת השתנות ביניהם,עם יכולת הפיכת קללה לברכה ולהיפך וייתכן בלי יכולת אמיתית להפריד ביניהן לגמרי. הראיי'ה לא תמיד כה בהירה.אז הבחירה כבר הופכת להיות קשה יותר. כך מתאר המדרש במדרש תנחומא על הפרשה: "משל לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים,אחת תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור. וכל מי שהיה חכם,שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא,הלך בשלום ובא בשלום. אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה מפרש לבנ"י ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המוות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך." הדרכים המתוארות במדרש אינן כה בהירות,הן משתנות,ההתחלה אינה מעידה על הסוף. נדרשת התבוננות,הקשבה ובחירה.לעיתים בניגוד למציאות הגלויה. בהמשך לתפיסה זו בספר קדושה הלוי מועלה השאלה: "לכאורה יקשה למה נאמר ברכה וקללה יחד???"-מדוע הברכה והקללה מופיעות בתחילה בצמידות,מוצגות כדבר אחד. ולא כפי שבפסוקים שלאחר מכן המפורטות כשתי אפשרויות נפרדות??? ועל כך הוא עונה:התהליך הפנימי של עבודת האדם אל מול הק-ל,נעשה בשתיהן ממש. הן ע"י בחינת ה'ברכה'-שהיא ההתמלאות,החיבור,הרחבת הטוב והשפע בין עולמות, ואינה נפרדת מבחינת ה'קללה'- חווית הריקות,החיסרון והחידלון שקוראת להתמלאות מחדש וחוזר חלילה." ומכאן למדו חז"ל: "הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וזה שנאמר "נותן לפניכם.. ברכה וקללה" שגם אם הקללה ביד האדם יכול הוא בבחירתו להופכו לברכה. שהכול בבחירת האדם.