../images/Emo63.gifהספור הארגנטינאי שלי../images/Emo20.gif
הספור שיסופר כאן,כבר נכתב בקומונה התחבורתית בה אני חבר,אבל החלטתי לספר זאת גם כאן,כי יש לזה קשר לכך שרקע ארגנטיני של ממש אין לי,אבל נתן לי הרבה רצון מתישהו לבקר במדינה זו בהזדמנות הראשונה.הספור יסופר כמו בהעתקה כפי שסופר בקומונה הסגורה,אבל עם התאמה לכאן. לפי התמונות שאני מצרף כאן מידי פעם,ניתן להבין שרק לאחרונה חזרתי מטיול שם,הטיול כלל גם את ברזיל ופרגואי,ואת פאריס ליום אחד בדרך הביתה,כי הטיסות הבינלאומיות היו עם איר-פראנס בקווים תל-אביב/פאריס/ריו-דה-ז'נירו,ובחזרה מבואנוס-אירס לפאריס,ומשם למחרת לתל-אביב. הכותרת של הספור(והוא אמיתי לחלוטין)היא:הצד הרגשי של הבקור בארגנטינה. היה לי חבר טוב מתקופת בית-הספר התיכון בערד,שמו היה מרסלו,הוא עלה לישראל עם הוריו בנערותו מארגנטינה בשנת 1973.אביו התקבל לעבודה בחברה לפיתוח-חוף-ים-המלח,והועסק בתחזוקה של מתקני ספא באזור המלונות,עד יציאתו לפנסיה ב-1988.מרסלו התקבל לבית-הספר התיכון המקומי בחטיבת-הביניים,אבל הורד כתה כי בתקופה זו עוד היו לו קשיי שפה,כתוצאה מהורדה זו,הכרתי אותו והתידדנו.מרסלו היה חולה בסכרת-נעורים,אבל הוא השתדל לא להבליט זאת,שמר על שמחת-חיים,בסך-הכל כן היה לו ראש טוב ללמודים,העברית נקלטה אצלו די מהר,גם אצל אביו,אצל אמו לא כל-כך,בבית הם דברו ספרדית,אבל בסה"כ הם השתלבו פה והסתדרו לא רע,חיו בצניעות ולא היה חסר להם דבר. למרסלו יש אח מעט מבוגר ממנו,שלא עלה עמו ועם ההורים לישראל,אלא נשאר בארגנטינה,למד רפואה,התמחה בתחום הקשה של האונקולוגיה(טפול במחלות סרטן),התחתן עם אשה יהודיה ועם הזמן נולדו לו שם 2 בנות.הוא הספיק לבקר 3 פעמים בישראל,אבל לא מעבר לזה,ובבקורו האחרון כאן גם התארח אצלנו. השנים עברו,כולנו התבגרנו,פחות או יותר רובנו התמסד והסתדר בחיים,חברי מרסלו לא מצא את מקומו,בין 1982 ו-1987 הוא היה בארגנטינה,אבל לא הסתדר שם,וחזר לישראל "עם הזנב מקופל",אל בית הוריו.מחלתו הלכה והחמירה,וזה דרש ממנו הרבה טפולים,מה שחייב אותו להתרוצץ הרבה בין ביה"ח "סורוקה" בבאר-שבע לבין הבית,תלותו בסביבה,ובעיקר בהוריו המבוגרים הלכה וגברה,ראיתו הלכה ונחלשה עם הזמן,וזה החליש את "עצמאותו" הדלה גם ככה. הבחור נפטר בסופו של דבר ב-21/02/1997(=יום-הולדתו ה-39...),הוא יצא לבדו באותו הבוקר כדי לנסוע לבאר-שבע לטפולים שלו,אבל לא ממש ידוע מה קרה לו,מישהו מצא אותו שוכב ברחוב,והזעיק את מד"א והמשטרה,רופא קבע את מותו,וההלויה התקימה באותו היום,זה היה יום שישי,ואני הוזעקתי מוקדם מהעבודה כדי להיות בהלויה,שהיתה מצומצמת,בהשתתפותי,הורי,הורי חבר נוסף שלנו שעבד בדרום-אפריקה,וחלק מיוצאי ארגנטינה בערד. מתישהו לאחר כמעט שנה החליטו ההורים של מרסלו ז"ל לחזור לארגנטינה ע"פ הזמנת בנם הבכור(שמו לאו=קיצור של לאונרדו).אני המשכתי לשמור על קשר עם ההורים.בשלב מסוים נפטרה גם אמו של מרסלו,והאב נותר לבדו,כשיש לו קשר לא קבוע עם בנו,כלתו ו-2 נכדותיו,גם אני הייתי ממשיך ומתקשר אליו פעם בחודש עד חודשיים.במאי 2001 תכננתי לנסוע לארגנטינה לבקרם,אבל התכנית השתבשה ובוטלה עקב הזדמנות שנוצרה לי להחליף דירה,והענין הכספי לא איפשר זאת. מתישהו בתחילת 2005 לא היה מענה מבית האב,מה שגרם לי לחשוש שקרה הגרוע מכל,היה לי את הטלפון של משפחת הבן לאו,ועם הספרדית החלקית ש"רכשתי" עם הזמן,הבנתי מהם שהאב מאושפז במוסד גריאטרי(=GERIATRICO),המשכתי לשמור מידי פעםעל קשר עם בנותיו של לאו,על-אף שמעולם לא פגשתי אותן,ולאחר שנכנס המחשב לחיי,עברנו גם לקשר דואר-אלקטרוני. כשנודע למשפחה של לאו שאני אמור להגיע לטיול בדרום-אמריקה שכולל את ארגנטינה,נשמע שהם שמחים על-כך,ונדברנו להפגש בבואנוס-אירס,ושאצור עמם קשר כשאגיע לעיר,וכך היה.ביום הראשון לנחיתתי בבירת ארגנטינה,יצרתי קשר עם אשתו של לאו,והיא אמרה לי ששתי בנותיה תבואנה אלי למלון VISTA-SOL ב-AVENIDA TUCUMAN 451 ב-18:30.המתנתי להן בלובי,וכשהן נכנסו למלון הן זיהו אותי על סמך תמונות שנשלחו אליהן בדוא"ל.יצאנו לעיר והתישבנו בבית-קפה ושוחחנו על הרבה נושאים שקשורים בהן עצמן,עלי ועל משפחתי,וכמובן גם שהוזכר הדוד שלהן ז"ל,שעד היום ע"פ הצורך אני עולה לקברו כאן בערד.קבענו ששוב אצור עמן קשר כשאחזור מפטגוניה,והן מסרו לי שאז ההורים שלהן רוצים להפגש עמי. וכך היה,ערב לאחר חזרתי לבואנוס-אירס,אספו אותי לאו ורעיתו עם מכוניתם מהמלון,והסיעו אותי לפרבר מגוריהם,Avellaneda,למי שמכיר,כדי לראות את האב הזקן בגריאטרי,פגשתיו אדם שכבר לא מתפקד לבד,צנום,מתעייף מהר,אבל הוא כמה דקות החזיק בידי והספיק לומר לי בעברית שהוא זוכר אותי,ולפעמים "נעץ"בי את עיניו כמנסה להיות בטוח שזה אני אחרי כל השנים האלה,שלא חשבנו כלל שנפגש דוקא בארגנטינה.לאחר ביקור זה במעבר חד,הבן לאו ורעיתו אמרו לי שהם רוצים שאבוא עמם למסעדה,הסכמתי,גם ככה התנתקתי למענם מהקבוצה שלי.ישבנו שם,ושילבנו בין אכילה ושיחה בספרדית ומעט אנגלית,על כל מה שנוגע לכולנו,ועל הקשר היפה שנוצר.הם הביעו רצון לבוא פעם ולבקר בישראל,בתקוה שיסתדר להם כספית,כי בכל זאת אולי יש בו רצון לעלות לקבר של אחיו.מאוחר יותר הצטרפה גם הבת הגדולה(27),בעוד שהצעירה יותר(24),שוכבת בבית עם חום.בשלב מאוחר יותר כבר היינו צריכים להפרד,הם הסיעו אותי חזרה למלון,נפרדנו ונדברנו להמשיך ולשמור על קשר. בשבילי מפגשים אלו היו מעין "סגירת-מעגל",עבור החבר שנפטר וקבור בערד,זה היה לי מאד מרגש.אמרתי ללאו,שאם רק היו לי עוד כמה ימים בבואנוס-אירס,הייתי רוצה להניח פרחים על הקבר של אמו ז"ל,שמאד הוקרתי אותה בזמן שעוד חיו בישראל,אבל למחרת בערב כבר עמדנו לטוס לפאריס,ויום מאוחר יותר ההמשך לתל-אביב והביתה. לסיכום:אני יודע שהספור ארוך,אבל מי שיש לו סבלנות לקרוא אותו,יוכל להבין את הצד הרגשי יותר של הביקור בארגנטינה,מעבר לטיול הסטנדרטי,אני מניח שגם לחלק מהאנשים הרגשנות הזאת תראה טפשית,אבל מה לעשות,אני כזה,והרגשתי צורך לעשות זאת למען חבר שכבר כמעט 9 שנים אינו בין החיים,ואני שמח מאד שמשפחתו שתפה עמי פעולה והלכה לקראתי בנושא.אני חייב לציין שהם אמנם משפחה יהודית שאין לה קשר עם מוסדות הקהילה בבואנוס-אירס,הקשר שלהם לישראל היה רק דרך ההורים שחיו כאן,וכיום האח שקבור כאן,אבל זו משפחה חמה וידידותית,שממש היה כיף להיות במחיצתן/ם,גם אם היו מעט קשיי שפה פה ושם,אבל בסך-הכל הסתדרנו טוב,והיה נהדר
.
הספור שיסופר כאן,כבר נכתב בקומונה התחבורתית בה אני חבר,אבל החלטתי לספר זאת גם כאן,כי יש לזה קשר לכך שרקע ארגנטיני של ממש אין לי,אבל נתן לי הרבה רצון מתישהו לבקר במדינה זו בהזדמנות הראשונה.הספור יסופר כמו בהעתקה כפי שסופר בקומונה הסגורה,אבל עם התאמה לכאן. לפי התמונות שאני מצרף כאן מידי פעם,ניתן להבין שרק לאחרונה חזרתי מטיול שם,הטיול כלל גם את ברזיל ופרגואי,ואת פאריס ליום אחד בדרך הביתה,כי הטיסות הבינלאומיות היו עם איר-פראנס בקווים תל-אביב/פאריס/ריו-דה-ז'נירו,ובחזרה מבואנוס-אירס לפאריס,ומשם למחרת לתל-אביב. הכותרת של הספור(והוא אמיתי לחלוטין)היא:הצד הרגשי של הבקור בארגנטינה. היה לי חבר טוב מתקופת בית-הספר התיכון בערד,שמו היה מרסלו,הוא עלה לישראל עם הוריו בנערותו מארגנטינה בשנת 1973.אביו התקבל לעבודה בחברה לפיתוח-חוף-ים-המלח,והועסק בתחזוקה של מתקני ספא באזור המלונות,עד יציאתו לפנסיה ב-1988.מרסלו התקבל לבית-הספר התיכון המקומי בחטיבת-הביניים,אבל הורד כתה כי בתקופה זו עוד היו לו קשיי שפה,כתוצאה מהורדה זו,הכרתי אותו והתידדנו.מרסלו היה חולה בסכרת-נעורים,אבל הוא השתדל לא להבליט זאת,שמר על שמחת-חיים,בסך-הכל כן היה לו ראש טוב ללמודים,העברית נקלטה אצלו די מהר,גם אצל אביו,אצל אמו לא כל-כך,בבית הם דברו ספרדית,אבל בסה"כ הם השתלבו פה והסתדרו לא רע,חיו בצניעות ולא היה חסר להם דבר. למרסלו יש אח מעט מבוגר ממנו,שלא עלה עמו ועם ההורים לישראל,אלא נשאר בארגנטינה,למד רפואה,התמחה בתחום הקשה של האונקולוגיה(טפול במחלות סרטן),התחתן עם אשה יהודיה ועם הזמן נולדו לו שם 2 בנות.הוא הספיק לבקר 3 פעמים בישראל,אבל לא מעבר לזה,ובבקורו האחרון כאן גם התארח אצלנו. השנים עברו,כולנו התבגרנו,פחות או יותר רובנו התמסד והסתדר בחיים,חברי מרסלו לא מצא את מקומו,בין 1982 ו-1987 הוא היה בארגנטינה,אבל לא הסתדר שם,וחזר לישראל "עם הזנב מקופל",אל בית הוריו.מחלתו הלכה והחמירה,וזה דרש ממנו הרבה טפולים,מה שחייב אותו להתרוצץ הרבה בין ביה"ח "סורוקה" בבאר-שבע לבין הבית,תלותו בסביבה,ובעיקר בהוריו המבוגרים הלכה וגברה,ראיתו הלכה ונחלשה עם הזמן,וזה החליש את "עצמאותו" הדלה גם ככה. הבחור נפטר בסופו של דבר ב-21/02/1997(=יום-הולדתו ה-39...),הוא יצא לבדו באותו הבוקר כדי לנסוע לבאר-שבע לטפולים שלו,אבל לא ממש ידוע מה קרה לו,מישהו מצא אותו שוכב ברחוב,והזעיק את מד"א והמשטרה,רופא קבע את מותו,וההלויה התקימה באותו היום,זה היה יום שישי,ואני הוזעקתי מוקדם מהעבודה כדי להיות בהלויה,שהיתה מצומצמת,בהשתתפותי,הורי,הורי חבר נוסף שלנו שעבד בדרום-אפריקה,וחלק מיוצאי ארגנטינה בערד. מתישהו לאחר כמעט שנה החליטו ההורים של מרסלו ז"ל לחזור לארגנטינה ע"פ הזמנת בנם הבכור(שמו לאו=קיצור של לאונרדו).אני המשכתי לשמור על קשר עם ההורים.בשלב מסוים נפטרה גם אמו של מרסלו,והאב נותר לבדו,כשיש לו קשר לא קבוע עם בנו,כלתו ו-2 נכדותיו,גם אני הייתי ממשיך ומתקשר אליו פעם בחודש עד חודשיים.במאי 2001 תכננתי לנסוע לארגנטינה לבקרם,אבל התכנית השתבשה ובוטלה עקב הזדמנות שנוצרה לי להחליף דירה,והענין הכספי לא איפשר זאת. מתישהו בתחילת 2005 לא היה מענה מבית האב,מה שגרם לי לחשוש שקרה הגרוע מכל,היה לי את הטלפון של משפחת הבן לאו,ועם הספרדית החלקית ש"רכשתי" עם הזמן,הבנתי מהם שהאב מאושפז במוסד גריאטרי(=GERIATRICO),המשכתי לשמור מידי פעםעל קשר עם בנותיו של לאו,על-אף שמעולם לא פגשתי אותן,ולאחר שנכנס המחשב לחיי,עברנו גם לקשר דואר-אלקטרוני. כשנודע למשפחה של לאו שאני אמור להגיע לטיול בדרום-אמריקה שכולל את ארגנטינה,נשמע שהם שמחים על-כך,ונדברנו להפגש בבואנוס-אירס,ושאצור עמם קשר כשאגיע לעיר,וכך היה.ביום הראשון לנחיתתי בבירת ארגנטינה,יצרתי קשר עם אשתו של לאו,והיא אמרה לי ששתי בנותיה תבואנה אלי למלון VISTA-SOL ב-AVENIDA TUCUMAN 451 ב-18:30.המתנתי להן בלובי,וכשהן נכנסו למלון הן זיהו אותי על סמך תמונות שנשלחו אליהן בדוא"ל.יצאנו לעיר והתישבנו בבית-קפה ושוחחנו על הרבה נושאים שקשורים בהן עצמן,עלי ועל משפחתי,וכמובן גם שהוזכר הדוד שלהן ז"ל,שעד היום ע"פ הצורך אני עולה לקברו כאן בערד.קבענו ששוב אצור עמן קשר כשאחזור מפטגוניה,והן מסרו לי שאז ההורים שלהן רוצים להפגש עמי. וכך היה,ערב לאחר חזרתי לבואנוס-אירס,אספו אותי לאו ורעיתו עם מכוניתם מהמלון,והסיעו אותי לפרבר מגוריהם,Avellaneda,למי שמכיר,כדי לראות את האב הזקן בגריאטרי,פגשתיו אדם שכבר לא מתפקד לבד,צנום,מתעייף מהר,אבל הוא כמה דקות החזיק בידי והספיק לומר לי בעברית שהוא זוכר אותי,ולפעמים "נעץ"בי את עיניו כמנסה להיות בטוח שזה אני אחרי כל השנים האלה,שלא חשבנו כלל שנפגש דוקא בארגנטינה.לאחר ביקור זה במעבר חד,הבן לאו ורעיתו אמרו לי שהם רוצים שאבוא עמם למסעדה,הסכמתי,גם ככה התנתקתי למענם מהקבוצה שלי.ישבנו שם,ושילבנו בין אכילה ושיחה בספרדית ומעט אנגלית,על כל מה שנוגע לכולנו,ועל הקשר היפה שנוצר.הם הביעו רצון לבוא פעם ולבקר בישראל,בתקוה שיסתדר להם כספית,כי בכל זאת אולי יש בו רצון לעלות לקבר של אחיו.מאוחר יותר הצטרפה גם הבת הגדולה(27),בעוד שהצעירה יותר(24),שוכבת בבית עם חום.בשלב מאוחר יותר כבר היינו צריכים להפרד,הם הסיעו אותי חזרה למלון,נפרדנו ונדברנו להמשיך ולשמור על קשר. בשבילי מפגשים אלו היו מעין "סגירת-מעגל",עבור החבר שנפטר וקבור בערד,זה היה לי מאד מרגש.אמרתי ללאו,שאם רק היו לי עוד כמה ימים בבואנוס-אירס,הייתי רוצה להניח פרחים על הקבר של אמו ז"ל,שמאד הוקרתי אותה בזמן שעוד חיו בישראל,אבל למחרת בערב כבר עמדנו לטוס לפאריס,ויום מאוחר יותר ההמשך לתל-אביב והביתה. לסיכום:אני יודע שהספור ארוך,אבל מי שיש לו סבלנות לקרוא אותו,יוכל להבין את הצד הרגשי יותר של הביקור בארגנטינה,מעבר לטיול הסטנדרטי,אני מניח שגם לחלק מהאנשים הרגשנות הזאת תראה טפשית,אבל מה לעשות,אני כזה,והרגשתי צורך לעשות זאת למען חבר שכבר כמעט 9 שנים אינו בין החיים,ואני שמח מאד שמשפחתו שתפה עמי פעולה והלכה לקראתי בנושא.אני חייב לציין שהם אמנם משפחה יהודית שאין לה קשר עם מוסדות הקהילה בבואנוס-אירס,הקשר שלהם לישראל היה רק דרך ההורים שחיו כאן,וכיום האח שקבור כאן,אבל זו משפחה חמה וידידותית,שממש היה כיף להיות במחיצתן/ם,גם אם היו מעט קשיי שפה פה ושם,אבל בסך-הכל הסתדרנו טוב,והיה נהדר