מטייל בפרדס
New member
../images/Emo63.gif דבר-תורה.
"בעא מיניה אביי מרבה: שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא וידליק? מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו או לא? א"ל - אין מדליקין. מאי טעמא? - לפי שאין מדליקין. איתיביה: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו. (אמר) רשב"ג: של בית אבא, היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין. קתני מיהת מדליקין! א"ל - אדמותבת לי מדרשב"ג, סייעינהו מדתנא קמא! הא לא קשיא, מעשה רב. מ"מ קשיא. מאי לאו להדליק? – לא, להקפות! אי להקפות, מ"ט דת"ק? כולה רשב"ג היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו. בד"א? – להדליק. אבל להקפות – מותר. (הרי) שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא, היו כורכין פתילה ע"ג אגוז (ומדליקין)..." (שבת כא.). פירוש: שאל אביי את רבה: השמנים שקבעו חכמים במשנה שאין מדליקין בהם נרות שבת, האם מותר לערב אותם עם כמות כלשהיא של שמן שמותר להדליק בו, ולהדליק? האם נגזור שלא להדליק, כדי שלא יקלו ראש, ויבואו להדליק בשמנים הפסולים בלבד, או שלא? ענה לו רבה – אין מדליקין בתערובת כזו. ומדוע? – מפני ששמנים אלה לא דולקים יפה בעצמם, ובאמת נגזור שלא להדליק, שמא יקלו ראש וידליקו בשמנים אלה בלי תוספת שמן שהוא טוב להדלקה. אביי מביא ברייתא: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו – אין מדליקין בו. (ובכל-זאת) אמר רבן שמעון בן-גמליאל, שבבית אביו היו כורכין פתילה (כשרה) ע"ג אגוז (הפסול להדלקה), ומדליקין. ומקשה: הנה הוכחה לכך שכן נהגו חכמים להדליק בכך! אמר לו רבה: על שאתה מקשה לי מרשב"ג, אומר לך – הבא דווקא סיוע לדבריי מתנא קמא! (ששנה בברייתא במפורש, שבתערובת כזו אין מדליקין...). אומר אביי: אין כאן קושי, מעשה רב. כלומר, ממה שהעיד רשב"ג, שבבית אביו היו נוהגים, להדליק בתערובת, כביכול, משמע שמה שאמר התנא קמא בברייתא אינו הלכה למעשה... וממשיך ואומר: מכל מקום, קשה. כיצד מתיישבים דבריך, רבה, עם מנהגם של בית אביו של רשב"ג? האם לא התירו להדליק בתערובת? עונה רבה: לא. הם השתמשו בקליפת האגוז רק כדי להקפות, כלומר, להציף את הפתילה ע"ג השמן, כדי שלא תשקע ותכבה. ואביי מקשה: אם התירו רק להקפות, מאיזה טעם אוסר התנא קמא להדליק בתערובת? הרי ברור כבר שאין להדליק בתערובת?... עונה לו רבה: כנראה שכל הברייתא - של רשב"ג היא, וכך צריך לקרוא אותה: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו – אין מדליקין בו (בתערובת כזו). במה דברים אמורים? – להדליק. אבל להקפות – מותר. שרשב"ג אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז (ומדליקין). פנימיות הדברים: השמן מסמל כאן את רצון האדם וכוונותיו; "חומר הבעירה" של מה שבוער בקרבו, יצר-טוב או יצר-הרע. "שמן שדולק יפה"/"שמן זך" – מרמז ליהודי הכשר, שהוא מזוכך ונקי מעבירות. שכל רצונו וכל כוונותיו הם לשם-שמים, ולבו בוער בקרבו לאביו שבשמים. כמו שנאמר בדוד: (תהלים קט, כב) "...ולבי חלל בקרבי" – שלא נשאר לו שום פניה או איזה רצון שלא לשם-שמים ח"ו... ומכאן, שהשאלה הנשאלת היא: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן נרות-שבת, כלומר, שאם יש אדם שאין לו כל-כך כוונות טהורות (ולכן "אין מדליקין בו בשבת", כלומר שהוא עוד לא נכנס בקודש, ואינו נחשב לצדיק כלל, כי השבת מרמזת למדרגת הקדושה), אם נוסיף לו "שמן טהור", כלומר, שנטפטף באדם כזה דברים המתיישבים על הלב, האם "ידלוק יפה"? כלומר, האם לאחר שנכנסו בו קצת דברי-תורה, נחשיב אותו ככשר מספיק, ואפשר לצרף אותו למניין, לדוגמא, למרות שעדיין לא עזב את הרע לגמריי? האם יכולים להתפלל עשרה שמעורבים בהם כאלה שהם כמו שמן זך וטהור, עם כאלה שהם כמו שמנים שאינם דולקים יפה? האם תפילה כזו חשובה ומתקבלת למעלה? האם הכשרים "מאזנים" את המצב, ומכריעים לכף-זכות? או האם מעט שמן טהור, כלומר מעט צדיקים, יכולים לזכות את כל העם בדין? האם עם-ישראל יכול להסתפק במעט צדיקים, בתוך המון שאינם כל-כך צדיקים? או שמא על כל איש ואיש מישראל לחזור ולהיות צדיקים, לחזור ולהיות נקיים וטהורים? ותשובתו של רבה – אין מדליקין בתערובת כזו, כלומר שתערובת כזו, לכתכילה, גם כן אינה דולקת יפה, כי איש הישראלי, כל עוד הוא מחזיק בטומאה, ולא פורש ממנה, כל התורה שלמד לא תעזור לו להיחשב צדיק כלל וכלל, כי עדיין יש לו אחיזה ברע. (עיין בספר ה"תניא", פרק קמא, שאומר שם, שבשעה שיהודי עושה עוונות – נקרא רשע גמור, ואם אח"כ עשה תשובה – נקרא צדיק גמור...). וממשיכה הגמרא, ומביאה את דבריו של רשב"ג, שמעיד – "של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז, ומדליקין", שנהגו, הלכה למעשה, לכרוך פתילה כשרה ע"ג קליפת אגוז, כלומר, שהשתמשו בקליפת אגוז רק כדי להקפות, ולא להדליק אותו ביחד עם הפתילה. כלומר, שבדיעבד, אפשר לצרף מי שהוא לא טהור לגמרי, שלבו עדיין קשה כקליפת אגוז, רק כדי להשלים מניין על-ידו, אך זה לא המצב הטבעי של עם-ישראל. אלא שצריך תמיד לעשות כל מה שאפשר, כדי לזכות את הרבים, כדי שכולם יחזרו להיות נקיים וטהורים, ובכך ממילא לקרב את הגאולה... שבת-שלום ומבורך!
"בעא מיניה אביי מרבה: שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא וידליק? מי גזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו או לא? א"ל - אין מדליקין. מאי טעמא? - לפי שאין מדליקין. איתיביה: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו. (אמר) רשב"ג: של בית אבא, היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין. קתני מיהת מדליקין! א"ל - אדמותבת לי מדרשב"ג, סייעינהו מדתנא קמא! הא לא קשיא, מעשה רב. מ"מ קשיא. מאי לאו להדליק? – לא, להקפות! אי להקפות, מ"ט דת"ק? כולה רשב"ג היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו - אין מדליקין בו. בד"א? – להדליק. אבל להקפות – מותר. (הרי) שרבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא, היו כורכין פתילה ע"ג אגוז (ומדליקין)..." (שבת כא.). פירוש: שאל אביי את רבה: השמנים שקבעו חכמים במשנה שאין מדליקין בהם נרות שבת, האם מותר לערב אותם עם כמות כלשהיא של שמן שמותר להדליק בו, ולהדליק? האם נגזור שלא להדליק, כדי שלא יקלו ראש, ויבואו להדליק בשמנים הפסולים בלבד, או שלא? ענה לו רבה – אין מדליקין בתערובת כזו. ומדוע? – מפני ששמנים אלה לא דולקים יפה בעצמם, ובאמת נגזור שלא להדליק, שמא יקלו ראש וידליקו בשמנים אלה בלי תוספת שמן שהוא טוב להדלקה. אביי מביא ברייתא: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו – אין מדליקין בו. (ובכל-זאת) אמר רבן שמעון בן-גמליאל, שבבית אביו היו כורכין פתילה (כשרה) ע"ג אגוז (הפסול להדלקה), ומדליקין. ומקשה: הנה הוכחה לכך שכן נהגו חכמים להדליק בכך! אמר לו רבה: על שאתה מקשה לי מרשב"ג, אומר לך – הבא דווקא סיוע לדבריי מתנא קמא! (ששנה בברייתא במפורש, שבתערובת כזו אין מדליקין...). אומר אביי: אין כאן קושי, מעשה רב. כלומר, ממה שהעיד רשב"ג, שבבית אביו היו נוהגים, להדליק בתערובת, כביכול, משמע שמה שאמר התנא קמא בברייתא אינו הלכה למעשה... וממשיך ואומר: מכל מקום, קשה. כיצד מתיישבים דבריך, רבה, עם מנהגם של בית אביו של רשב"ג? האם לא התירו להדליק בתערובת? עונה רבה: לא. הם השתמשו בקליפת האגוז רק כדי להקפות, כלומר, להציף את הפתילה ע"ג השמן, כדי שלא תשקע ותכבה. ואביי מקשה: אם התירו רק להקפות, מאיזה טעם אוסר התנא קמא להדליק בתערובת? הרי ברור כבר שאין להדליק בתערובת?... עונה לו רבה: כנראה שכל הברייתא - של רשב"ג היא, וכך צריך לקרוא אותה: כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו – אין מדליקין בו (בתערובת כזו). במה דברים אמורים? – להדליק. אבל להקפות – מותר. שרשב"ג אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז (ומדליקין). פנימיות הדברים: השמן מסמל כאן את רצון האדם וכוונותיו; "חומר הבעירה" של מה שבוער בקרבו, יצר-טוב או יצר-הרע. "שמן שדולק יפה"/"שמן זך" – מרמז ליהודי הכשר, שהוא מזוכך ונקי מעבירות. שכל רצונו וכל כוונותיו הם לשם-שמים, ולבו בוער בקרבו לאביו שבשמים. כמו שנאמר בדוד: (תהלים קט, כב) "...ולבי חלל בקרבי" – שלא נשאר לו שום פניה או איזה רצון שלא לשם-שמים ח"ו... ומכאן, שהשאלה הנשאלת היא: אותם שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן נרות-שבת, כלומר, שאם יש אדם שאין לו כל-כך כוונות טהורות (ולכן "אין מדליקין בו בשבת", כלומר שהוא עוד לא נכנס בקודש, ואינו נחשב לצדיק כלל, כי השבת מרמזת למדרגת הקדושה), אם נוסיף לו "שמן טהור", כלומר, שנטפטף באדם כזה דברים המתיישבים על הלב, האם "ידלוק יפה"? כלומר, האם לאחר שנכנסו בו קצת דברי-תורה, נחשיב אותו ככשר מספיק, ואפשר לצרף אותו למניין, לדוגמא, למרות שעדיין לא עזב את הרע לגמריי? האם יכולים להתפלל עשרה שמעורבים בהם כאלה שהם כמו שמן זך וטהור, עם כאלה שהם כמו שמנים שאינם דולקים יפה? האם תפילה כזו חשובה ומתקבלת למעלה? האם הכשרים "מאזנים" את המצב, ומכריעים לכף-זכות? או האם מעט שמן טהור, כלומר מעט צדיקים, יכולים לזכות את כל העם בדין? האם עם-ישראל יכול להסתפק במעט צדיקים, בתוך המון שאינם כל-כך צדיקים? או שמא על כל איש ואיש מישראל לחזור ולהיות צדיקים, לחזור ולהיות נקיים וטהורים? ותשובתו של רבה – אין מדליקין בתערובת כזו, כלומר שתערובת כזו, לכתכילה, גם כן אינה דולקת יפה, כי איש הישראלי, כל עוד הוא מחזיק בטומאה, ולא פורש ממנה, כל התורה שלמד לא תעזור לו להיחשב צדיק כלל וכלל, כי עדיין יש לו אחיזה ברע. (עיין בספר ה"תניא", פרק קמא, שאומר שם, שבשעה שיהודי עושה עוונות – נקרא רשע גמור, ואם אח"כ עשה תשובה – נקרא צדיק גמור...). וממשיכה הגמרא, ומביאה את דבריו של רשב"ג, שמעיד – "של בית אבא היו כורכין פתילה ע"ג אגוז, ומדליקין", שנהגו, הלכה למעשה, לכרוך פתילה כשרה ע"ג קליפת אגוז, כלומר, שהשתמשו בקליפת אגוז רק כדי להקפות, ולא להדליק אותו ביחד עם הפתילה. כלומר, שבדיעבד, אפשר לצרף מי שהוא לא טהור לגמרי, שלבו עדיין קשה כקליפת אגוז, רק כדי להשלים מניין על-ידו, אך זה לא המצב הטבעי של עם-ישראל. אלא שצריך תמיד לעשות כל מה שאפשר, כדי לזכות את הרבים, כדי שכולם יחזרו להיות נקיים וטהורים, ובכך ממילא לקרב את הגאולה... שבת-שלום ומבורך!