קודם כל אמא
New member
../images/Emo60.gifיוצאת לאור...
ערב/לילה טוב...מזה תקופה ארוכה אני "משתתפת פסיבית" אבל מאוד מאוד מתמידה של הפורום שלכם. מה שמשך אותי לכאן מלכתחילה ,הוא מה שמשייך את כולנו לפורום,אני אמא לילד בן 11 וחצי שלפני כ- 4 שנים אובחן כסובל מטוראט.הטוראט של בני מתבטא בעיקר בטיקים בפנים ובמעט טקסים למיניהם. בתחילה ניסינו טיפול תרופתי (קלוניריט וריספרדל) אבל כשזה לא כל כך עזר הפסקנו (לאחר שנה בערך). אודה ולא אבוש אבל בתחילה מה שהטריד אותי מכל היה הצד החברתי של העינין : "איך הילד נראה ויראה בעיני החברה ?" "על אילו מקצועות הוא יאלץ לוותר ?" "מה תאמר השכנה ממול/הסבתא/הדודה/הבן דוד של הבן דוד ?" "מה יאמרו חבריו לכיתה ?" שלושה אנשים עזרו לי (בעיקר) להתגבר על התחושה : *שביק שלנו שנתנה לי עצה של זהב :"מה שאת שומעת שלא מוצא חן בעינייך ובעיני הילד,שיכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה" (שביק ניסחה את זה טוב יותר) *הילד המתוק החכם והמוכשר שלי שאמר לי באומץ שזה לא מפריע לו. *הנוירולוג שאיבחן את הטוראט,שאמר לי שאם זה מאוד מפריע לי, אז הוא מוכן לתת לי ואליום. מאז......דיי התרגלנו לטוראט, ולפי העליות והמורדות שלו אנחנו חיים איתו בשלום יחסי.....בתקופות קשות מחכים לירידה בכמויות הטיקים ויודעים שהירידה בוא תגיע...כשיש טיקים "מוזרים" מחכים שהם יתחלפו בטיקים "נסבלים" יותר...... בכל מקרה...הבנו כבר שאת הטוראט אנחנו לא כל כך נשנה, לכן החלטנו להתמקד יותר בהעלאת הביטחון העצמי של הילד ,עברנו טיפול של שנה במכון אלבאום (עזר במידה מסויימת) וכל מה שאפשר לעשות בבית בעזרת הרבה אהבה... ובמיוחד הסתכלות על הילד היפה,המתוק,החכם,הרגיש שלנו והנחת מראה מולו כדי שגם הוא יראה את כל מה שאנחנו רואים... ואנקדוטה קטנה...בכל מקום אחר הייתי ממשיכה להיות "צופה פאסיבית" אבל החום של המקום גורם לי לרצות להיות שותפה. נפלא שאתם כאן
ערב/לילה טוב...מזה תקופה ארוכה אני "משתתפת פסיבית" אבל מאוד מאוד מתמידה של הפורום שלכם. מה שמשך אותי לכאן מלכתחילה ,הוא מה שמשייך את כולנו לפורום,אני אמא לילד בן 11 וחצי שלפני כ- 4 שנים אובחן כסובל מטוראט.הטוראט של בני מתבטא בעיקר בטיקים בפנים ובמעט טקסים למיניהם. בתחילה ניסינו טיפול תרופתי (קלוניריט וריספרדל) אבל כשזה לא כל כך עזר הפסקנו (לאחר שנה בערך). אודה ולא אבוש אבל בתחילה מה שהטריד אותי מכל היה הצד החברתי של העינין : "איך הילד נראה ויראה בעיני החברה ?" "על אילו מקצועות הוא יאלץ לוותר ?" "מה תאמר השכנה ממול/הסבתא/הדודה/הבן דוד של הבן דוד ?" "מה יאמרו חבריו לכיתה ?" שלושה אנשים עזרו לי (בעיקר) להתגבר על התחושה : *שביק שלנו שנתנה לי עצה של זהב :"מה שאת שומעת שלא מוצא חן בעינייך ובעיני הילד,שיכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה" (שביק ניסחה את זה טוב יותר) *הילד המתוק החכם והמוכשר שלי שאמר לי באומץ שזה לא מפריע לו. *הנוירולוג שאיבחן את הטוראט,שאמר לי שאם זה מאוד מפריע לי, אז הוא מוכן לתת לי ואליום. מאז......דיי התרגלנו לטוראט, ולפי העליות והמורדות שלו אנחנו חיים איתו בשלום יחסי.....בתקופות קשות מחכים לירידה בכמויות הטיקים ויודעים שהירידה בוא תגיע...כשיש טיקים "מוזרים" מחכים שהם יתחלפו בטיקים "נסבלים" יותר...... בכל מקרה...הבנו כבר שאת הטוראט אנחנו לא כל כך נשנה, לכן החלטנו להתמקד יותר בהעלאת הביטחון העצמי של הילד ,עברנו טיפול של שנה במכון אלבאום (עזר במידה מסויימת) וכל מה שאפשר לעשות בבית בעזרת הרבה אהבה... ובמיוחד הסתכלות על הילד היפה,המתוק,החכם,הרגיש שלנו והנחת מראה מולו כדי שגם הוא יראה את כל מה שאנחנו רואים... ואנקדוטה קטנה...בכל מקום אחר הייתי ממשיכה להיות "צופה פאסיבית" אבל החום של המקום גורם לי לרצות להיות שותפה. נפלא שאתם כאן
