אביתר הכהן
New member
../images/Emo58.gifJETS
עכשיו,כש"האיום הוסר" אפשר להרשות מבט קצת יותר ענייני,ואפילו אמפטי לפועלים השחורים מברוקלין בואכה ניו ג'רזי. המדיום הוא המסר נהוג לומר,וקבוצות שבוחרות לשחק את המשחק באופן בו הג'טס מזהים עצמם (לאמור-הגנתי,מבוסס מאסה,נסמך על שגיאות העזת היריב יותר מעל העזתך שלך) - אחראיות במידה לא מבוטלת לסטיגמה שאופפת אותןוהופכת אותן למועמדות "לא ראויות" בעיניי רבים מלבד אוהדי הבית שלהן. הפועל ת"א בכדורגל היא דוגמא טובה לכך(גם בהתבוננות מעבר לזהויה הסוציו-פוליטי המובהק והאנטגוניזם שהוא מייצר):קבוצה שמתגאה ב"1-0 קטן" ,שמעלה על נס את הכאסח של בלילי ושל אבוקסיס ושמבססת עצמה בגאווה על הגנה אימתנית ומערכי בונקר תחשב למי ש"גנבה אליפות" גם אם בפועל מזה כמה עונות היא משחקת את הכדורגל הכי מרהיב והתקפי בליגה. מה שמוביל אותי לג'טס: כשחושבים על זה אסטרטגיה מבוססת הגנה הינה דבר לגיטימי-גם אם לא מדובר בהגנה מבוססת כריזמה כמו של ריי לואיס בRAVENS או על סייפטי על כמו פולומאלו [אגב,שימו לב להבדלים בין היחס ה"ציבורי" לג'טס לזה כלפי העורבים (והאווירה בפורום זה הינה אינדיקציה לא רעה לכך).ואל תגידו ראיין-גם הארבו הוא לא מאהאטמה-טוני דאנג'י] ואפרופו רקס ראיין:כאמור,קולני כמו הארבו(רק ברברן יותר),נוירוטי כמו אנדי ריד(רק צעקני יותר),לא-מבריק,בדיוק כמו כמו שג'ים קולדוול הוא לא בדיוק בילצ'ק(אבל גם לא צנוע כמותו). בקיצור-קצת מוקיון,קצת תכמן,אמנם עם פה גדול-אבל לא בקטע השחצני. בקיצור-שלמה שרף(ואפילו עם יותר הומור וכבוד ליריבים). אז למה האנטגוניזם כלפיו,למה האנטגוניזם כלפי שרף? (כמו הפועל)בגלל מה שהסגנון הספורטיבי המוצהר שלהם/ן מייצג. לכאורה,קבוצה אפורה שמצליחה לגבש עצמה לעלייה לפלייאוף 3 פעמים ב-5 שנים(מתוכם פעמיים לאליפות חטיבה) ממשת יותר,ובודאי לא פחות את האידאל הספורטיבי. רק לכאורה:כשאתה קבוצה שמבססת את עצמה על האלמנטים שציינתי למעלה או כשאתה כמאמן מבסס את גישתך,המעשית(ראיין) או המוצהרת(שרף) על ה"שפיץ של הנעל" - אתה מרדד את המרכיב האינטילגנטי במשחק והופך את הכדורגל לסטנגה ואת הפוטבול ל"ערמת ילדים". אני לא סובל את "שיטת הכוכבים" ואני לא אוהב את פייטון מנינג בגלל הסטטיסטיקות שלו. מה שמעורר השראה במנינג זה היכולת שלו לקרוא מערכי הגנה. מה שמעורר הערכה זאת העובדה שהיכולת הנ"ל לא מבוססת רק על כשרון טבעי או על פשטות המערכים - אלא בעיקר על עבודה קשה של למידת המשחק והיריב. בדיוק מה שעושים "כוכבי הגנה" כמו לואיס ופולמאלו. על זה ה"פוטבול האפור" של ראיין איים, ועל זה הגיע לו לעוף.
עכשיו,כש"האיום הוסר" אפשר להרשות מבט קצת יותר ענייני,ואפילו אמפטי לפועלים השחורים מברוקלין בואכה ניו ג'רזי. המדיום הוא המסר נהוג לומר,וקבוצות שבוחרות לשחק את המשחק באופן בו הג'טס מזהים עצמם (לאמור-הגנתי,מבוסס מאסה,נסמך על שגיאות העזת היריב יותר מעל העזתך שלך) - אחראיות במידה לא מבוטלת לסטיגמה שאופפת אותןוהופכת אותן למועמדות "לא ראויות" בעיניי רבים מלבד אוהדי הבית שלהן. הפועל ת"א בכדורגל היא דוגמא טובה לכך(גם בהתבוננות מעבר לזהויה הסוציו-פוליטי המובהק והאנטגוניזם שהוא מייצר):קבוצה שמתגאה ב"1-0 קטן" ,שמעלה על נס את הכאסח של בלילי ושל אבוקסיס ושמבססת עצמה בגאווה על הגנה אימתנית ומערכי בונקר תחשב למי ש"גנבה אליפות" גם אם בפועל מזה כמה עונות היא משחקת את הכדורגל הכי מרהיב והתקפי בליגה. מה שמוביל אותי לג'טס: כשחושבים על זה אסטרטגיה מבוססת הגנה הינה דבר לגיטימי-גם אם לא מדובר בהגנה מבוססת כריזמה כמו של ריי לואיס בRAVENS או על סייפטי על כמו פולומאלו [אגב,שימו לב להבדלים בין היחס ה"ציבורי" לג'טס לזה כלפי העורבים (והאווירה בפורום זה הינה אינדיקציה לא רעה לכך).ואל תגידו ראיין-גם הארבו הוא לא מאהאטמה-טוני דאנג'י] ואפרופו רקס ראיין:כאמור,קולני כמו הארבו(רק ברברן יותר),נוירוטי כמו אנדי ריד(רק צעקני יותר),לא-מבריק,בדיוק כמו כמו שג'ים קולדוול הוא לא בדיוק בילצ'ק(אבל גם לא צנוע כמותו). בקיצור-קצת מוקיון,קצת תכמן,אמנם עם פה גדול-אבל לא בקטע השחצני. בקיצור-שלמה שרף(ואפילו עם יותר הומור וכבוד ליריבים). אז למה האנטגוניזם כלפיו,למה האנטגוניזם כלפי שרף? (כמו הפועל)בגלל מה שהסגנון הספורטיבי המוצהר שלהם/ן מייצג. לכאורה,קבוצה אפורה שמצליחה לגבש עצמה לעלייה לפלייאוף 3 פעמים ב-5 שנים(מתוכם פעמיים לאליפות חטיבה) ממשת יותר,ובודאי לא פחות את האידאל הספורטיבי. רק לכאורה:כשאתה קבוצה שמבססת את עצמה על האלמנטים שציינתי למעלה או כשאתה כמאמן מבסס את גישתך,המעשית(ראיין) או המוצהרת(שרף) על ה"שפיץ של הנעל" - אתה מרדד את המרכיב האינטילגנטי במשחק והופך את הכדורגל לסטנגה ואת הפוטבול ל"ערמת ילדים". אני לא סובל את "שיטת הכוכבים" ואני לא אוהב את פייטון מנינג בגלל הסטטיסטיקות שלו. מה שמעורר השראה במנינג זה היכולת שלו לקרוא מערכי הגנה. מה שמעורר הערכה זאת העובדה שהיכולת הנ"ל לא מבוססת רק על כשרון טבעי או על פשטות המערכים - אלא בעיקר על עבודה קשה של למידת המשחק והיריב. בדיוק מה שעושים "כוכבי הגנה" כמו לואיס ופולמאלו. על זה ה"פוטבול האפור" של ראיין איים, ועל זה הגיע לו לעוף.