יהודית!
אני מאוד מאוד אהבתי את הפרק השבועי של ג'ואן. לא סתם בירברתי לאח שלי בדרך להופעה בתל-אביב כמה, לדעתי, מגיע לפרק הזה לזכות ב"אמי". ואח שלי, לידיעתכם, לא רואה ג'ואן בכלל. עונת החורף של השידורים בארצות הברית מלאה ב"סדרות מסך רחב". סדרות מלאות תקציב, אקשן, דמויות, כותבים, כוכבים ומה לא. הפתיע אותי איך השבוע, בין "לוסט" נהדר ל"סמולוויל" חמוד - ג'ואן הצליחה להשתחל ולהציג את הפרק הכי טוב של השבוע - אם לא של העונה בכלל. מותה של ג'ודית (מעתה נקרא לה יהודית, כי כולנו יהודים) היה לא צפוי, מבחינתי. מהיכרות עם יוצרי הסידרה, ציפיתי ללמוד להכיר את הדמות באיטיות האופיינית כל כך לג'ואן. הקשר שלה עם פרידמן רק הראה ניצני פוטנציאל - והאינטרקציה שלה עם אדם שיחקה תפקיד חשוב ביחסים בין ג'ואן לחברה. אבל אז - פתאום, משום מקום - הרגו אותה. ועוד איך הרגו. באמצע פרק שנראה היה שיתרכז בנושא שונה לגמרי, שיהיה אחד מ"השמחים" של ג'ואן. היה לנו דייט מוצלח של ג'ואן ואדם. היה לנו דייט מוצלח של גרייס ולוק. אפילו פרידמן הראה אנושיות לא ברורה. ואז פתאום יהודית מתה לה - והפרק שינה כיוון לגמרי. ג'ואן ידועה בתור אחת הסדרות היותר מרגשות בטלוויזיה. לפחות אצלי. כנראה בגלל שמסביב לרגש של ג'ואן אין שמץ של ציניות. כנראה בגלל שחקנים מדהימים ועבודת בימוי נהדרת. שלא לדבר על דמויות שכל כך קל להזדהות איתן. מי שלא הזיל לפחות דמעה אחת בעשר הדקות האחרונות של הפרק - כנראה סובל מסוג של דיסלקציה. אלה היו עשר דקות מלאות רגש, משוחקות ומצולמות נהדר - ולדעתי - סצנות ההתמודדות עם מוות הכי טובות מאז "הגופה" לבאפי. הוי, איזה פרק. ככה עושים טלויזיה, וככה עושים טלויזיה טוב. עכשיו נשאר לראות מה יחשבו חברי וועדת פרסי האמי בעניין. - ארז
אני לא מאמינה. ג'וּדית..
כל כך אהבתי אותה... ואני לא אגזים ואומר שזה היה הפרק הטוב ביותר בתולדות הסידרה, באמת והעובדה שהופעותיו של אלוהים היו מעטות וקטרות מאוד רק תרמו לו והפכו אותו לעוד יותר ויותר מיוחד. פרידמן סוף כל סוף מגלה על לוּק וגרייס. האמת היא שחשבתי שהוא יהיה הראשון לגלות.. וזה טוב. סוף כל סוף. וחוץ מזה, הם חמודים ביחד...
יש מסר טוב לפרק, אני אוהבת אותו, הוא כל כך יפה. והפרק כל כך עצוב. אוי, הוא כל כך עצוב
