הערה קטנה על טלפון סלולרי בפולין
המכשירים בישראל נמכרים כשהם חסומים לשימוש ברשתות אחרות, מלבד הרשת אליה מכרו אותם בפעם הראשונה. זה סידור שקיים רק בישראל ונועד למנוע מהלקוחות לעבור מרשת אחת לשניה בקלות (אורנג' לסלקום ולהפך). לכן מכשיר רגיל מישראל לא יעבוד גם אם קונים שם SIM. הפתרון הוא לבצע "פתיחה" של המכשיר לרשתות אחרות, להפוך אותו להיות SIM FREE. זה נעשה בקלות תוך כה דקות כי מדובר בהגדרות תוכנה שהטכנאים מכירים והוראות לכך ניתן גם למצוא באינטרנט. החברות הישראליות נוהגות לטעון כי אם עושים זאת אז הם לא יכבדו את האחריות שלהן על הטלפון במקרה של תקלה. עד כמה זה תואם את החוק או עד כמה זה מנוגד לו אינני יודע, טרם עמד למבחן משפטי. בפולין אפשר לקנות SIM מקומי ב 30 זלוטי, שזה 50 ש"ח בערך, ובמחיר הזה כלולים גם 10 דקות שיחה ראשונות. מחיר דקה שיחה אח"כ הוא 0.9 זלוטי, משולם מראש כמו שיטת טוקמן או איזי אצלנו, אבל יחידת המניה היא דקה אחת כלורמ גם אם דיברת 10 שניות תשלם על דקה. זו שיטה מאד מקובלת ואנשים מחזיקים כמה כרטיסי SIM מחברות שונות ובצורת התקשרות שונה. רוב המקומות הקטנים בוורשה שמוכרים כרטיסים ומכשירים נותנים גם שירותי ביטול חסימה במקום תוך דקות וגובים על השירות 35-50 זלוטי, תלוי במקום. כדי שתבינו כמה החברות המקומיות עושקות אותנו, צריך לזכור כי בישראל מוכרים SIM חוקי לרשת מקומית ב 150 ש"ח. כרטיסי חיוג כמו טלכארד מקומיים אפשר לקנות בכל מקום, ומכשירי טלפון ציבוריים יש בשפע בערים הגדולות וגם בעיירות קטנות ורחוקות יש כמה בכל מקום. הבעיה היחידה היא שיש שני סוגי מכשירים, ואי אפשר לדעת איזה כרטיס יתאים. יש כרטיס פשוט ישן עם פס מגנטי, למכשירים הישנים יותר ויש כרטיס אלקטרוני עם שבב אלקטרוני זעיר עליו למכשירים חדישים יותר. רוב הסיכויים בערים הגדולות למצוא מכשירים חדשים ובעיירות המרוחקות עדיין מכשירים ישנים.