גמבה חמודה מאד
New member
../images/Emo53.gif../images/Emo4.gif
אני צריכה עזרה ושתייעצו לי מה לעשות. יש לי ילד בן 6 פלוס עם פדד (קשיי תקשורת ושפה) וקשב וריכוז. הוא עלה השנה לכיתה א בבית ספר מיוחד (גאולים בבאר שבע) ולא יודע עדיין את הא-ב. והוא לא מוכן "לשבת" איתי, ואני לא יודעת מה לעשות. הצעתי לו הפתעות שהוא אוהב (ביצי קינדר, הוא "חולה" עליהן) והוא קודם רוצה את ההפתעות, ולא מוכן לשבת עד שיקבל. וגם אז לא, האמת. שבוע שעבר ניסיתי והוא בכה "אמא אני לא יכול אני חולה (תירוץ כמובן), אני אוהב אותך אמא" ומחבק אותי, הכל כדי לא לעשות את זה. כשאני התחלתי ללמד אותו (תוך כדי שהוא משחק ברכבת, כי לא היתה דרך אחרת) הוא אמר: "את לא רואה שאני עסוק?" אבל בכל זאת הוא ניסה ושרציתי להמשיך הוא אמר: "כבר עשיתי את זה, עכשיו אני רוצה ללכת איתך לחנות". ככה אולי חצי שעה עברה שאני כעסתי עליו והוא בכה ו"התחנף" (חיבק ונישק אותי), ולא יצא מזה כלום. הרמתי ידיים, ממש אמא מצויינת אני. אני לא יודעת מה לעשות, קניתי עכשיו חוברת עבודה (ויש לי הרגשה שאחותו, בת גילו, תעשה אותה תוך שעה, כי היא אוהבת לכתוב ולצייר), חשבתי אולי על תוכנת מחשב, משהו יותר כייפי, על כרטיסיות, אני חייבת להעביר לו את זה שלא יתנגד ויבכה. לא יכולה לסבול שהוא בא הביתה ורוצה טלוויזיה או בריכה או סתם לשחק עם הרכבות והמכוניות וללכת איתי לסופר. "שמתי" את הילדה בצהרון, שעלה הרבה מאד כסף (ואני בכלל לא עובדת כרגע), כדי להקדיש לו, והוא לא רוצה. אם הוא היה אוהב לצבוע ולצייר הייתי קונה לו חוברת צביעה של המספרים, אבל הוא לא אוהב (אולי לצייר, לצבוע הוא ממש לא אוהב). כל הזמן יש לי יסורי מצפון שאני חרא (סילחו לי על הביטוי) של אמא, שכל תקופת הגן נתנה לו טלוויזיה ומשחקים ולא הכינה אותו לכיתה א. אולי הייתי חייבת להתחיל עם זה קודם, כל הזמן אני מרגישה שאני מאחרת את הרכבת, בטח הוא הילד היחיד בעולם שלא יודע אותיות בכיתה א. כל הזמן אני חושבת מה עושים, איך להרגיל אותו. גם עם ריטלין זה לא ממש הולך, למרות שהוא יותר פנוי לזה, אבל אחרי 10 דקות בקושי הוא בוכה ואני מתפרצת ואומרת לו דברים לא יפים ("אז תחזור לגן, תינוק") ומרגישה נורא עם עצמי. מכיון שהילד עם הסעות השנה ואין לו מחברת קשר אני לא יודעת מה הולך בכיתה (עוד דבר שמתסכל אותי) ואין לי מושג אם אפשר להתקשר למזכירות כדי לקבל את הטלפון של המחנכת. עוד דבר, זה שהוא גם בבית ספר מרוחק, ואין לו חברים, לפחות לא אחה"צ, ואין לי מושג עם מי הוא משחק כי הוא לא מהדברנים, בלשון המעטה (הצלחתי רק להוציא ממנו שמות של ילדים שהיו איתו בגן ויש ילד שמציק לו) ואחה"צ הוא משועמם (לאחותו יש חוגים ומליון חברים). ניסיתי חוג ג'ודו, ניראה איך זה ילך, אולי שם הוא יכיר מישהו (אם כי לדעתי כולם רואים שהוא לא מדבר ויוצר קשרים חברתיים כמו רוב בני גילו, וזה בטח לא פועל לטובתו). הכי דחוף לי זה שתתנו לי עיצות מה עושים עם הא-ב והחשבון. אני מרגישה כל כך מוטרדת ורע שעד עכשיו הזנחתי, שבי נשבעתי (אל תצחקו) שחלמתי בלילות כבר פעמיים-שלוש שאני רצה אחריו עם כרטיסים של א-ב והוא בורח ממני. אני ממש מדוכאת, מרגישה כאילו לא עשיתי מספיק בשבילו, היה לי שנה שעברה ובחופש כמעט את כל הזמן שבעולם איתו, ואני לא חשבתי על כיתה א. וגם הרבה שואלים אותי: "מה? הוא בכיתה א ולא יודע אותיות?"
אני צריכה עזרה ושתייעצו לי מה לעשות. יש לי ילד בן 6 פלוס עם פדד (קשיי תקשורת ושפה) וקשב וריכוז. הוא עלה השנה לכיתה א בבית ספר מיוחד (גאולים בבאר שבע) ולא יודע עדיין את הא-ב. והוא לא מוכן "לשבת" איתי, ואני לא יודעת מה לעשות. הצעתי לו הפתעות שהוא אוהב (ביצי קינדר, הוא "חולה" עליהן) והוא קודם רוצה את ההפתעות, ולא מוכן לשבת עד שיקבל. וגם אז לא, האמת. שבוע שעבר ניסיתי והוא בכה "אמא אני לא יכול אני חולה (תירוץ כמובן), אני אוהב אותך אמא" ומחבק אותי, הכל כדי לא לעשות את זה. כשאני התחלתי ללמד אותו (תוך כדי שהוא משחק ברכבת, כי לא היתה דרך אחרת) הוא אמר: "את לא רואה שאני עסוק?" אבל בכל זאת הוא ניסה ושרציתי להמשיך הוא אמר: "כבר עשיתי את זה, עכשיו אני רוצה ללכת איתך לחנות". ככה אולי חצי שעה עברה שאני כעסתי עליו והוא בכה ו"התחנף" (חיבק ונישק אותי), ולא יצא מזה כלום. הרמתי ידיים, ממש אמא מצויינת אני. אני לא יודעת מה לעשות, קניתי עכשיו חוברת עבודה (ויש לי הרגשה שאחותו, בת גילו, תעשה אותה תוך שעה, כי היא אוהבת לכתוב ולצייר), חשבתי אולי על תוכנת מחשב, משהו יותר כייפי, על כרטיסיות, אני חייבת להעביר לו את זה שלא יתנגד ויבכה. לא יכולה לסבול שהוא בא הביתה ורוצה טלוויזיה או בריכה או סתם לשחק עם הרכבות והמכוניות וללכת איתי לסופר. "שמתי" את הילדה בצהרון, שעלה הרבה מאד כסף (ואני בכלל לא עובדת כרגע), כדי להקדיש לו, והוא לא רוצה. אם הוא היה אוהב לצבוע ולצייר הייתי קונה לו חוברת צביעה של המספרים, אבל הוא לא אוהב (אולי לצייר, לצבוע הוא ממש לא אוהב). כל הזמן יש לי יסורי מצפון שאני חרא (סילחו לי על הביטוי) של אמא, שכל תקופת הגן נתנה לו טלוויזיה ומשחקים ולא הכינה אותו לכיתה א. אולי הייתי חייבת להתחיל עם זה קודם, כל הזמן אני מרגישה שאני מאחרת את הרכבת, בטח הוא הילד היחיד בעולם שלא יודע אותיות בכיתה א. כל הזמן אני חושבת מה עושים, איך להרגיל אותו. גם עם ריטלין זה לא ממש הולך, למרות שהוא יותר פנוי לזה, אבל אחרי 10 דקות בקושי הוא בוכה ואני מתפרצת ואומרת לו דברים לא יפים ("אז תחזור לגן, תינוק") ומרגישה נורא עם עצמי. מכיון שהילד עם הסעות השנה ואין לו מחברת קשר אני לא יודעת מה הולך בכיתה (עוד דבר שמתסכל אותי) ואין לי מושג אם אפשר להתקשר למזכירות כדי לקבל את הטלפון של המחנכת. עוד דבר, זה שהוא גם בבית ספר מרוחק, ואין לו חברים, לפחות לא אחה"צ, ואין לי מושג עם מי הוא משחק כי הוא לא מהדברנים, בלשון המעטה (הצלחתי רק להוציא ממנו שמות של ילדים שהיו איתו בגן ויש ילד שמציק לו) ואחה"צ הוא משועמם (לאחותו יש חוגים ומליון חברים). ניסיתי חוג ג'ודו, ניראה איך זה ילך, אולי שם הוא יכיר מישהו (אם כי לדעתי כולם רואים שהוא לא מדבר ויוצר קשרים חברתיים כמו רוב בני גילו, וזה בטח לא פועל לטובתו). הכי דחוף לי זה שתתנו לי עיצות מה עושים עם הא-ב והחשבון. אני מרגישה כל כך מוטרדת ורע שעד עכשיו הזנחתי, שבי נשבעתי (אל תצחקו) שחלמתי בלילות כבר פעמיים-שלוש שאני רצה אחריו עם כרטיסים של א-ב והוא בורח ממני. אני ממש מדוכאת, מרגישה כאילו לא עשיתי מספיק בשבילו, היה לי שנה שעברה ובחופש כמעט את כל הזמן שבעולם איתו, ואני לא חשבתי על כיתה א. וגם הרבה שואלים אותי: "מה? הוא בכיתה א ולא יודע אותיות?"
