מי

[° זואי °]

אכן קריאה סלקטיבית

מחפשת בהודעות שלי מקום אחד שבו כתבתי שאני סובלת. גם מאחורי השורות ובינהם לא מוצאת. גם בהודעה הראשונה לא מוצאת. מוזר, אולי אני סובלת ולא יודעת? אם סובלים ולא יודעים, זה עדין סבל?

 

[Noam גורדון]

היכן הסבל של סנשיין ?

בהודעה הראשית גבירתי בנשיין יש קיטור בריש גלי, אז טלי קורה מבין עינייך וחסל סדר גלגולי עיניים. הרי משם החל הכל. ולך הגב' זואי הנכבדה ש"אינה רואה היכן...", הנה אפקח עינייך ואראה לך ברשותך. הודעתך על "צירוף המקרים" מדגימה יפה מאוד איך בתאורך ובדברייך, את מחזקת את דברי ואת טענתי (מבלי משים). טענתי בשנתי מילים היא שהפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. הבת סיפרה לך היום כשחזרת הביתה (ולא בטלפון הנייד) שעברה חוויה מפחידה, אבל הסתדרה לבד בלי לצלצל אליך. היא הייתה "בדרך לצלצל" וחרף הפיתוי הזה של הפתרונות הקלים, המפנקים והמתזזים, היא בחרה למרבה המזל והשמחה להסתדר לבד. ואת, מה הייתה תגובתך ? הדבר הראשון שבחרת לכתוב הוא ששאלת אותה "למה לא צילצלה" ותהית איך שהיא לא "הצטרכה" אותך. ואז הפרשנות (שלך, ואני מצטט): "עצם העובדה שידעה שיש משהו ליפול עליו נתן לה את הרצון לנסות לבד". האמנם

עצם הידיעה שיש מישהו ליפול עליו (ואלו מילים שלך) אינ הסיבה שמחוללת יוזמה, נהפוכו. חרף העובדה שאת מצפה שהיא תתקשר אליך עם כל קושי (והעדת על כך ממש כאן מעלי) היא בחרה לנסות לבד. יכלה וכנראה שגם עושה זאת לפעמים, לבחור אחרת ולהתקשר אליך - האמא המושיעה. ומה הייתה למדה אז ? כשהדאגנות מקבלת פרופורציות לא נכונות והואפכת להרגל, קשה לראות את הנזקים שלה. ואל תביני לא נכון, אינני בעד ינתוק ההורה מילדו, גם לי יש ילדות ומתבגרות ואינ משמורן משותף ויודע היטב מהם דאגות הורה. בין זה ובין "זמינות מתמדת ומקפת" יש הבדל רב. אם לא הובנתי עד עתה, כנראה שבתווך זה גם לא אובן ולכן אני חותם כאן את דברי וכנראה שלא אוסיף עוד דבר בהמשך בנושא.

 

[° זואי °]

לא שאלתי על הסבל של סאני

שאלתי על שלי והכל כאן ענין של פרשנות אישית, אין צורך להוסיף, הבנתי את דעתך, זכותי ששלי תהיה שונה.

 

[הנודניקית עם הקוקו]

גמני...גמני...

כמוכן. כשהם לא לידי...תמיד אשאר בזמינות...למקרה שיצטרכו.

 

[ביפו]

מי שרוצה אותך ערה כבר? או

מי שרוצה "כתף לבכות עליה"?